קברים נורדים – פרק 2: השידור החי מתחיל ואני עומד למות

פרק 2: השידור החי מתחיל ואני עומד למות

שבוע אחרי שברחנו מקרחת היער המלחיצה בה קברו אותנו, התקשורת התחילה להתקשר ולהתערב בכדי לדעת את הסיפור הגדול. הסיפור שלנו, נהיה כבר היסטרי ובכל המדינה שלנו, קרג'ייט, לא פסקו מלדבר על הנושא. ההורים שלי פחות אהבו את כל העניין של התחקור, הם רצו לתת לי לנוח מהטראומה המפחידה שחוויתי והנחתי שגם שאר ההורים של חבורת הנקברים לא רצתה את זה.
אך כשהתקשורת לוחצת, היא לבסוף תצליח, ואחרי כמה הצעות מחברות חדשות מפורסמות, ההורים של כולנו הסכימו לתת לנו להתראיין פעם אחת בנוגע לנושא.
אף אחד מאיתנו לא רצה להתראיין, אך האמנו שאחרי הראיון הזה הכול יחזור להיות נורמלי.
מנקודה הזו, אפשר להגיד שאחרי הראיון הזה הכול לא היה נורמלי.
היינו לבושים כולנו בבגדים נוחים, חדשים ונקיים, ללא כל אדמה מלוכלכת על הפנים שלנו או על השיער. הסתכלתי על ג'ייסון, שהשיער הלבן שלו הזכיר לי את צבעם של העננים הרגועים שזזים בשמיים הכחולים. הוא היה לבוש בסווטשרט שחור שכיסה את גופו והיה פתוח עד לסוף קו החזה שלו, משם הציצה חולצה אפורה שהשתלבה טוב עם הג'ינס והנעליים.
"בואו פשוט נסיים עם הראיון הזה." אמר ג'ייסון ונאנח.
רובין, ששיערה השחור היה מסודר בהרבה מהפעם הראשונה שראיתי אותה, חייכה אלינו והסכימה. "אני חושבת שנוכל ליהנות ממנו."
כיווצתי את מצחי. "הראיון הזה הוא תחקיר בעצם ושיתוף של הסיפור שלנו, שקברו אותנו בחיים. אני לא חושב שאפשר ליהנות מראיון כזה."
"אני יודעת. אבל אני יודעת גם שאף אחד מכם לא רוצה להיות פה, אז בואו ננסה להפיק מזה את המיטב." רובין אמרה בהיגיון מובן – רק בדיליי.
ככה זו רובין, אומרת משפט אחד שנראה בהתחלה כמו משפט טיפשי, אך לבסוף מסתתרת בו מעט חוכמה והיגיון.
אני פחות או יותר יודע על החבורה הזו מספיק, במשך השבוע הזה ההורים שלנו נפגשו לדבר על הנושא ולכולנו יצא זמן להדביק פערים אחד על השני. אנחנו כולנו חווים פחדים וסיוטים קלים מהרגע שקברו אותנו.
הו, והעורבים האלו שראיתי אז לפני שבוע? טוב, יוצא לנו לראות אותם בכל מקום שאנחנו הולכים. כשיצאתי מהבית בפעם הראשונה מאז החטיפה, הם היו שם. לפי דברי אסטריד, העורבים השקיפו עליה מאדן החלון, וג'ייסון ראה אותם באחד מסיוטיו.
נאנחתי בכבדות. "אתם חושבים שיהיה בסדר?"
"אני בטוח שיהיה בסדר." ג'ייסון תפס את כתפי וחייך אליי. איכשהו האמנתי לזה, אבל כמובן, שהיקום אוהב להראות לי כמה אני טועה לגבי גורלי.
מהרגע שנכנסנו אל הראיון הזה – הכול היה לא בסדר.

לפני שנכנסנו אל אולפן הצילומים עברנו מאחורי הקלעים, הוא היה צפוף וחנוק ועברו בו אנשי חדשות מפורסמים מחדשות המדינה שלנו. ג'ייסון הלך בקדמתנו כשבראן ואני מאחוריו והבנות מאחורינו, כשהגענו כמה סנטימטרים לפני אזורי המצלמות הרגשתי צריבה בין האצבעות וגנחתי בהפתעה.
"הכול בסדר?" בראן שאל.
הנהנתי והבטתי לכיוון כף ידי, בין האצבע לעמה היו סימן אדום ועגול כאילו עבר ביניהם מסמר והחוד ננעץ שם. "אני א- חושב שכן."
מנחת החדשות, או המראיינת שלנו, ישבה על הכיסא הלבן מאחורי השולחן השקוף כשלידה חמישה מושבים; בצד ימין שלושה מושבים ובצד שמאל שני מושבים. היה ליד כל מושב כוס מים למקרה שיהיה לנו קשה לדבר על זה. למרות שלפי מה שהבנתי, אנחנו לא קיבלנו מזה כל כך טראומות וצלקות נפשיות, רק סיוטים ופחדים מהאנשים שחטפו אותנו. אני לא יודע מה ההגדרה של טראומה, אבל אני לא חושב שיש לי אחת בגלל זה.
הבטתי במראיינת, היה לה שיער שחור גלי ונקי, הפנים שלה היו מאופרות באופן כזה שלא יראו לגמרי את האיפור והיא דיברה אל המצלמה.
"מיד אחרי הפרסומות, נעבור לסיפור על חמשת הנערים שמעסיקים את כולם, אחרי הסיפור הטראגי שלהם, ונשמע את הצד שלהם בעניין." היא אמרה והביטה בנו, השידור נפסק והיא חייכה לעברנו.
האנשים שאחראים על השידור הצמידו אל הבגדים שלנו רמקולים והיא קמה מהכיסא שלה והתקדמה אלינו.
"אז אתם הנערים שכל קרייג'ט מדברת עליהם?" היא שאלה במעט זלזול.
ג'ייסון הביט בפניה. "יש בעיה?" הוא התחצף.
היא נשפה בצחוק. "ברור שלא. ברור שלא." היא חזרה על עצמה כמו תקליט שבור.
"אז קצת להסביר לכם, המצלמה הגדולה ששם," היא אמרה והצביעה על המצלמה השחורה והגדולה שניצבה מעל מסך שהציג את הטקסטים שהמנחה צריכה להגיד. "תיצרו איתה קשר עין, אם אתם מורידים ממנה את העיניים זה רק בשביל לשתות או להביט בי." היא הסבירה.
"צריך לדעת עוד משהו?" שאלתי.
"אסור להתחצף או להגיד קללות בטלוויזיה." היא הוסיפה. "אבל אתם לא ילדים כאלה, אני בטוחה." החמיאה לנו. "שיהיה לנו שידור מוצלח, למי שלא מכיר אותי, אני גברת גרסיה שפירו." היא חייכה וחזרה לשבת בכיסא שלה, האנשים עם האוזניות נתנו לנו להתיישב על הכיסאות שלידה וצג הטקסטים הראה בעוד כמה שניות אנחנו עולים לשידור.
חמש, לקחתי נשימה.
ארבע, נשפתי ונאנחתי.
שלוש, לגמתי שלוק מהמים.
שתיים, הרגשתי את ליבי מאיץ.
אחד. השידור החי מתחיל ואני עומד למות מרוב לחץ.
מי ידע שבמהלך השידור הזה, אני באמת אהיה בסכנת מוות – ולחץ לא תהיה הסיבה לכך.