קברים נורדים – פרק 18: ללכת מכות עם דרקון? צ'ק

פרק 18: ללכת מכות עם דרקון? צ'ק

שום דבר.
ואני מתכוון שום דבר לא הכין אותי לפגוש אותו.
אחרי הנפילה שארכה במשך דקה וחצי, בערך, שזה הרבה זמן בזמן נפילות מצוקים ומעבר בין עולמות. גופנו נחבט בתוך מים צלולים וקרים, או יותר נכון, קפואים. אני כמעט בטוח שנפילה מגובה כזה לתוך מקווה מים הייתה אמורה להרוג אותנו או לפחות לפגוע בנו באופן ממשי.
אבל הדבר היחיד שהרגשתי היה צמרמורת קלה שעברה בעמוד השדרה שלי ואת המים הקרים ממלאים ושוטפים את כל הגוף שלי מכל מה שעבר עליי. המעבר בין חום אימים לקור היה מהיר מדיי, הזיעה מארץ מוספלהיים נשטפה במים גם והרגשתי רענן. גופי צף על המים והרמתי מהר את הראש שלי שאני לוקח נשימה עמוקה וחזקה.
עיניי נפערו והשתעלתי מעט, אסטריד התנשפה וכבר הוציאה את הראש שלה לפניי. ג'ייסון בראן ורובין הוציאו את ראשם מיד אחרינו. המים היו שקטים ונעימים וכל מה שרציתי לעשות היה להיות בתוכם לכמה זמן.
העברתי יד על פניי ואחר כך על שערותיי.
"א-איפה אנחנו? הצלחנו?" שאלתי בקול מופתע.
שחינו אל הקרקע שהייתה דיי רחוקה מאיתנו, אסטריד הגיעה ראשונה ואחריה כולנו, המים נשטפו מאיתנו ככל שהמשכנו לעלות על החוף. ההרגשה במקום הייתה נעימה, קרירה וכשהרמתי את מבטי ראיתי את המקום בו נחתנו.
היינו בתוך יער ענק ויפה, העצים היו כל כך גבוהים שלא ראו את הצמרת שלהם. "אנחנו בנורנהיים." בראן אמר בפליאה. "זו הארץ שממקומת על הגזע של עץ היגדראסיל." הוא הביט בהכול בהתפלאות מדהימה.
"לאן אנחנו צריכים להתקדם?" שאלתי ופתאום ראיתי שהחרב לא נמצאת אצלי ביד, בראן כן החזיק אותה אבל החרב שלי נעלמה. "שיט. איפה החרב שלי?" שאלתי פתאום והבטתי אל תוך המים.
"איבדת את החרב?" רובין שאלה בקול מזלזל.
"א-אני, לא שמתי לב, הייתי עסוק בלא למות מהנפילה הזו." אמרתי ותפסתי את ראשי. "איפה אני אמצא אותה עכשיו?" התחלתי להיכנס לפאניקה.
"זה לא טוב. לא טוב בכלל." בראן אמר.
"אני נכנס למים לראות אם החרב שם." הכרזתי ונכנסתי בחזרה למים הקרירים והנעימים. כשהגעתי בערך למקום שנחתנו בו צללתי ופתחתי את עיניי במים בכדי לנסות לראות איפה החרב.
כל כך התחרטתי שפקחתי את העיניים שלי.
הצלחתי לראות בין המים עין גדולה וכתומה שנפתחת, מסביב לעין היו מלא קשקשים כתומים וגדולים והעין הביטה היישר בי. נתקפתי פאניקה והתחלתי לעלות בחזרה אל מחוץ למים, בזמן הזה יכולתי להרגיש את הרעידות של האבנים ושל המים מאחוריי. הבטתי לאחור וראיתי את פניו הגדולות של היצור שהיה בפנים, הראש היה מלא בקשקשים כתומים-שחורים, שיניו בצבצו מבעד לשפתיו הגדולות וכשהוצאתי את ראשי מחוץ למים – גם היצור הוציא אותו.
הסתובבתי לראות את מה זה היצור הענק הזה. גרונו הענק הסתובב בפיתולים והוא נשף בחוזקה. יצאתי מהמים כשאני ממשיך להביט ביצור. בדרקון הענק שבטעות הערתי.
"מתישהו אתה לא תעשה טעויות מטומטמות?" ג'ייסון שאל בעצבנות.
בראן כבר תפס בשתי ידיים את החרב שלו ואני קמתי על רגליי כשאני משתדל לא להביט בפרצופים הזועמים של החברים שלי. "אני מצטער," אמרתי, "אם זה משנה משהו."
"זה זמן לאכול?" פתאום קולו של הדרקון הענק נשמע. קול מעודן וגדול, מזכיר את קולו של פנריר באיזושהי צורה.
ליבי האיץ. "א-אני מצטער שהערת-י אותך." אמרתי.
"מי אתם?" הוא שאל ובחן אותנו עם עיניו הגדולות.
"אנח-נו הנבחרים שימנעו את הראגנרוק." אמרה אסטריד ובלעה את רוקה בקול לאחר דבריה. "אנחנו מצטערים שהערנו אותך, פשוט חרב הברק של נבחר הברק," היא הצביעה עליי. "החליקה לו לתוך הנהר."
"חרב הברק כאן? וגם חרב האש? ואתם, הנבחרים?" הוא היה המום. "במשך יותר מאלף שנים לא פגשתי יצור אחד מלבד הנורנות. שלא נדבר על בני אדם."
"אז תוכל לעזור לנו למצוא את החרב?" שאלתי בתקווה.
הוא צחק. "החרב הזו יכולה להקנות לי את הכוח שאני זקוק לו בשביל לעוף מתחתית היגדראסיל ולהתחיל למרר את חייהם של האסגארדים הטיפשיים האלה."
"א-אוי לא." הבטתי בחבריי לקבר ואז בחזרה בדרקון.
"הם זרקו אותי לכאן." הוא אמר וקירב את ראשו הענק לכיוונינו, התרחקנו מיד מאינסטינקט, מלבד אסטריד שזזה אולי צעד אחד לאחור. עיניו בצבע הצהוב-שחור מצמצו מכיוון ימין לשמאל, שלא כמו לבני האדם וליצורים האחרים שמצמצמים מלמעלה למטה. אישוניו התכווצו מעט. "ת'ור, לוקי, טיר, בלדר. הם כולם השליכו אותי לכאן. ואני נאלץ לאכול את הגזע של העץ בתקווה שהם ימותו ושכל העולמות יתנתקו ויפלו."
"אז אני מניח שאתה לא הולך לעזור לנו." אמרתי. הוא הביט בי ונשף בצחוק, האוויר שיצא מפיו העיף את שערותיי וחימם מעט את גופי.
למרות שאחרי מוספלהיים, שום דבר כבר לא נחשב לחום.
"רגע אחד, אתם רוצים להגיד לי שהכרתם אחד את השני? או שהאלים איחדו ביניכם?"
הוא לקח נשימה עמוקה, ומתוך גרונו ובטנו הגדולים אנרגיה כתומה טיפסה, הנחתי שזה אש. בראן מיד זינק ודחף אותי, הדרקון נשף בחוזקה את להבות אש ובראן נעמד כשהחרב מולו וחוצה את להבות האש לשניים.
"תחפשו את החרב!" קרא בראן. שמתי לב שרגליו רעדו, הוא עדיין היה חלש מהקרב עם הענקים.
"זה הבעיות שלי, תנו לי לטפל בהם." אמרתי בגבורה ורצתי אל ראשו של הדרקון, קפצתי ונחתי בדיוק על גרונו. תפסתי בקשקשיו הקשיחים וקיוויתי שאני לא אפול.
הדרקון טלטל את עצמו בניסיון להפיל אותי, בזמן הטלטולים ראשי הסתחרר וכל ידיי כאבו. לא היה לי במה לתפוס.
"ג'ון" שאג ג'ייסון פתאום, בידו הוא אחז את החרב שלי. "אני מקווה שתתפוס את זה!" הוא צרח וזרק את החרב לכיוון שלי. הדרקון נהם ושאג בחוזקה, הרגשתי שאצבעותיי מאבדות אחיזה ואז פשוט זינקתי אל החרב שלי מבלי לחשוב על כלום. תפסתי אותה הפוכה ונעצתי בחוזקה את הלהב בין הקשקשים שלו וקרעתי את עורו, הלהב היה הדבר היחיד שהחזיק אותי עדיין תלוי על הדרקון. הגובה תחת רגליי רק נהיה גבוה יותר והרוח שהתנגשה בפנים שלי רק התחזקה, האחיזה שלי התחילה להתרפות אך ניסיתי בכל כוחי לא לעזוב אותה.
צעקתי כשהוא החליט ליפול בחזרה לתוך המים. "לא!" שנייה לפני שהוא הכניס את גרונו וראשו למים לקחתי נשימה עמוקה.
ראיתי שגזע עץ נפל בגלל הטלטולים והתזוזות החזקות של הדרקון, והוא חסם אותו מלהתרומם. נשארתי תקוע מאחורי גבו כשאני הפעם לא משחרר את החרב.
בין הניסיונות שלי להשתחרר ממנו נזכרתי במה שת'ור אמר לי אז. "תנסה להוציא ברק מהידיים. אתה מסוגל." התחלתי להיחנק – לא היה לי כבר מה להפסיד. תפסתי בחרב, הוצאתי אותו מעורו של הדרקון הענק, ואז ברקים בוהקים וגדולים הסתובבו סביב הלהב החד.
לפחות חשבתי שזה ברקים – בשלב הזה יכול להיות שהזיתי הכול. הברקים התאחדו לברק אחד שיצא מקודקוד החרב אל פניו של הדרקון, הוא התפתל מהכאב ואני הצלחתי להשתחרר ממנו.
שחיתי בכל הכוחות שנותרו לי אל מחוץ למים וכשהוצאתי את ראשי לקחתי את הנשימה הכי גדולה שבנאדם יכול לקחת. אחר כך נשמתי עוד פעם בחוזקה והשתעלתי, הסתכלתי על חבריי לקבר, ג'ייסון מיד שחה לעברי לעזור לי לצאת מהמים. אחרי כל המאמץ הזה, לא היה לי כוח לזוז אפילו.
הרמתי את החרב מהמים והיא השתנתה לטבעת שנחתה בדיוק על כף ידי הימנית. הכנסתי אותה אל קמצתי ואגרפתי את ידיי בכדי לוודא שהפעם היא לא תיפול לי.