קברים נורדים – פרק 15: הדובי השרוף של רובין

פרק 15: הדובי השרוף של רובין

הענקים היו גדולים מאוד ובערך באותו גובה, הפנים שלהם היו נראות אנושיות אך זה היה הדבר היחיד שנראה אנושי בהם. הם היו שרירים ועורם היה כתום, צבע הקשתית שלהם הייתה אדומה ונראה כי כל גופם עשוי לבה. את אחד מהענקים הצלחתי לזהות, זה היה הענק שנכנס למערה כשהיינו קשורים בה.
"מה עושים?" שאלתי את בראן וג'ייסון, שהיו ראשונים.
"תצייר עוד אחת מהצורות המיוחדות האלו." אסטריד משכה בחולצה של ג'ייסון.
הוא נאנח. "זה לא כזה פשוט, אני לא ידעתי מה לעשות בכלל – הרגשתי כאילו שולטים בי ואני פשוט בובה שעושה מה שהאדון שלה אומר."
"מה עם החרב שלך?" שאל בראן ותפס ידית החרב האדומה שלו בשתי ידיו.
כיווצתי את פניי והרמתי את כף ידי הימנית בכדי להראות להם את הטבעת הכסופה שהייתה על הקמיצה שלי. "ת'ור לימד אותי איך לשנות את החרב לטבעת – אבל שכחתי לשאול אותו איך הופכים אותה מטבעת לחרב."
בראן הכה את פניו בייאוש מהטמטום שלי.
"גם לא חרבות הראגנרוק יצילו אתכם מאיתנו." אמר הענק המוכר, הם התחילו לרוץ לכיוונינו כשהם מניפים את הזרועות הענקיות שלהם ומכינים אותם להנחתה שתחסל את כולנו.
"אני אנסה להעסיק אותם, תברחו בינתיים." אמר בראן בגבורה. הוא הידק את האחיזה בחרב ורץ לכיוונם.
"אנחנו לא משאירים אותך פה!" קראה אסטריד. "נשתמש בכוחות שהאלים חיזקו לנו."
הבטתי ברובין. "את הולכת להישאר כאן או שאת תילחמי לצידנו?"
היא היססה מעט. "אני אשאר פה."
ואו רמת הכעס שלי עליה גברה באותם רגעים. רצנו אחרי בראן, הענקים כבר נאבקו בו והוא כמו לוחם חרבות מאומן הצליח להסתובב בכל פעם ולחסום עם הלהב את המכות שלהם. הוא מדיי פעם השליך עליהם כדורי אש שהפיק מידו והוא פשוט נלחם בצורה מושלמת, כמו בסרטים, יחד עם החרב.
אסטריד זינקה על האדמה ורגליה לקחו תנופה כשנחתו באדמה, כי בדיוק אחר כך היא זינקה גבוה יותר מבנאדם אנושי, היא נראתה ממש כאילו היא התעופפה בשמי מוספלהיים. היא הניפה את האגרופים שלה למעלה וכשנחתה היא הכתה את פניו של אחד מהענקים הלא מוכרים עד שהוא נפל על האדמה בחוסר שיווי משקל.
ג'ייסון עצם את העיניים שלו ונראה כאילו הוא התרכז בדבר מה, הוא נשם נשימות עמוקות ונראה מאוד רציני.
אני לעומת זאת, לא ידעתי מה לעשות. הייתי קרוב לקרב אבל לא ידעתי כלל מה אני אמור לעשות או איך לעשות, אבל אז זה פגע בי.
פגע בי כמו מכת ברק.
נזכרתי שת'ור הראה לי פעם אחת שהצלחתי ליצור ברקים קטנים שעברו בין האצבעות שלי, ובטח בגלל שהוא חיזק את הכוחות שלי אז אני יכול גם לירות אותם. התרכזתי וראיתי כיצד ענק אחד מתחיל לרוץ לעברי במטרה לחסל אותי.
נשמתי במהירות, ניסיתי להאט את קצב התנשפויות שלי – אך זה לא הלך.
בדיוק שנייה לפני שהוא הניף את ידו לפגוע בי, הושטתי את ידיי כאילו דחפתי את האוויר ומתוך פרקי כפות ידיי יצאו שני ברקים בוהקים שרעשו וגרמו לכל הנוכחים להביט בי. הענק התחשמל ממנו ונעצר במקום כשהוא מפרפר מהברק והחשמל שנע בכל גופו.
את האמת שהייתי בטוח שזה הולך לכאוב – אך זה הרגיש דווקא דיי נעים. לאט לאט הברקים התחילו להתחלש ואז הם חזרו לפרקי כפות ידיי ונעלמו. הענק התרסק כשהוא מעולף, אני מקווה, והרגשתי מעט חולשה אך התאוששתי במהירות והסתכלתי לכיוון הקרב.
אסטריד עזרה לבראן בקרב אך נראה כאילו הענק יודע טוב מאוד מה הוא עושה והוא הצליח להתמודד איתם בקלות. בראן היה נראה מותש וג'ייסון עדיין ניסה להתרכז, אך נראה כאילו כל 'הסוללה' שהייתה לכוח שלו נגמרה כשעשה את הטורנדו במערה.
"מספיק!" צעק הענק והעיף את אסטריד בחוזקה עם ידו, היא עפה באוויר מהמכה וכשנחתה על האדמה היא נהדפה עד לשולי האדמה, אם היא הייתה מחליקה – היא הייתה נשרפת מהלבה.
בראן כבר היה מותש לחלוטין והענק פשוט דחף אותו עם הרגל שלו והוא נהדף עד לג'ייסון וג'ייסון החליק והתייאש.
רצתי אל אסטריד בשביל לבדוק מה שלומה. "אסטריד!"
"א… אני בסדר." היא לחשה והשתעלה בכבדות.
ליבי התמלא בדאגה ועזרתי לה לקום. "בואי, בואי נעוף מפה."
הענק צחק בקול כבד. "אתם? אתם עילפתם את האדון שלי?" הוא שאל בספקנות. "אני חושב שעדיף שאולי אני אהיה מלך ענקי האש, אם סורט לא מצליח להתמודד עם חבורת ילדים שלא מיצתה את כל הכוחות שלה –"
"אתה שוכח שחבורת הילדים הזו הביסה גם את המלך שלך, וגם שלושה מהענקים שלך." אמרתי. "אל תיקח יותר מדיי קרדיט, היינו עייפים בשביל להביס גם אותך."
"אין בעיה, נבחר הברק, אז עכשיו אני אחסל את כולכם ואתם תנוחו בהלהיים." הוא צחק בכבדות. הוא התקרב אלינו והניף את האגרוף שלו למעלה, היינו צריכים נס בשביל להינצל.
בראן היה עייף מכדי לקום על הרגליים, אסטריד כמעט ומעולפת, ג'ייסון היה קפוא במקום ורובין היחידה שלא עשתה דבר. הוא הנחית את המכה אבל בדיוק אז, משהו קרה, פתאום הענק הפך לבובת דובי ונשרף בגלל החום במוספלהיים.
בשנייה, הענק שהצליח להביס את כולנו, השתנה לצורה המוזרה הזו והובס.
הסתובבתי לכיוון רובין, היא חייכה וידה הייתה מושטת קדימה. "את עשית את זה?" שאלתי בתדהמה.
היא גירדה בראשה. "איזה באסה שהדובי נשרף."