קברים נורדים – פרק 13: מי אמר צניחה חופשית בעולם האש ולא קיבל?

פרק 13: מי אמר צניחה חופשית בעולם האש ולא קיבל?

אחרי שכולנו נחנו מהביקור הטראומטי בכלוב החשוך והמלחיץ ביותר של פנריר, הזאב שעתידו לבלוע את אודין בראגנרוק, סוף העולם והמימד הנורדי, האלים המקבילים לכוחות שלנו יצאו יחד איתנו למסע הבא.
לאלים אסור להתערב בגורלם ובניסיון למנוע את הראגנרוק, אבל בדרך עקיפה הם מובילים אותנו למקומות שבהם אנחנו צריכים לאסוף את החרבות – שימנעו את הראגנרוק.
אז בקיצור, הם דיי מכופפים את החוקים. ת'ור אפילו לימד אותי כיצד להפוך את החרב שלי לטבעת מוזרה וקלה במיוחד.
התחנה הבאה הייתה, ארץ ענקי האש בעל השם הארוך באופן מעצבן ומוזר, מוספלהיים. יצאנו מאסגארד בברכות מהאלים, התושבים ואפילו ראזול, מנהל חנות המזכרות באסגארד.
הגענו לאחר הליכה מייאשת נוספת אל היימדיל, והפעם המפגש היה הרבה יותר גרוע.
"מה הוא עושה פה?" היימדיל תקף כשראה את לוקי, בעל העיניים הירוקות והבוהקות במיוחד. עיניים שמזכירות אם מי יש לנו עסק – ואת העובדה שהוא עלול לבגוד בנו בכל רגע.
הוא צחקק. "טוב לראות אותך, היימדיל."
היימדיל תפס בשריון של לוקי והצמיד אותו לקיר בחוזקה. "אני ממש, ממש, רוצה שהם יכשלו בניסיון למנוע את הראגנרוק, בכדי שאני אוכל לחסל אותך במו הידיים שלי." הוא הביט בלוקי באיום ולוקי אפילו לא מצמץ מפחד.
"טוב, אני אהרוג אותך גם, אז אני בעצם מנסה להציל גם אותך פה. אתה לא אמור לשנוא אותי, רק להודות לי שאני הולך להציל אותך." הוא אמר בהיגיון מפחיד.
הוא הזכיר לי בצורה מוזרה ביותר את רובין.
"בואו נסיים עם זה כמה שיותר מהר." אמר היימדיל ושחרר את לוקי, השניים החליפו ביניהם מבטים קצרים. בעוד שלוקי היה בטוח שהם עושים קרב פרצופים, היימדיל דווקא רצה להבהיר לו שלא יעצבן אותו עוד פעם.
הוא צעד אל החרב-ידית המיוחדת שלו ואנחנו נעמדנו על פתח השער.
הבטתי פעם אחרונה, יחד עם אסטריד, במראה המרהיב של אסגארד. בדיוק כמו שהבטנו בה בפעם הראשונה, רוח קלה נשבה פתאום וגרמה לי להביט באסטריד. אני לא יודע איך להסביר את זה, אבל ברגע שראיתי את השיער הבלונדיני שלה מתעופף ברוח הקלילה, ואת הפנים, שמשדרות כוח ורצינות, פתאום מתרככות ונהיו יפות הרבה יותר ממה שחשבתי, הצלחתי לראות את אסטריד באור אחר לחלוטין.
'אולי אני אציע לה לצאת אחרי כל הסיפור ההזוי הזה', חשבתי לעצמי.
הבטתי חזרה אל אסגארד, ואז לאחור אל חבריי לקבר, והאלים, שהשריון שלהם תפס הרבה מקום והפריע לכולם. אבל למרות כל התזוזות שדיי הפריעו לעניין – הרגע הזה היה מושלם בשבילי.
"לאן?" שאל היימדיל.
"פנינו מועדות אל מוספלהיים, לחרב האש של נבחר האש, בראן." בלדר אמר בגאווה.
ופעם נוספת הרגשתי ברוח החזקה שנושבת ושורקת באוזניים שלי וראיתי את הרגליים שלי מתחילות להתעופף באוויר בהרגשה חמימה ומדהימה ואז עצמתי את העיניים שלי ונתתי לשער לקחת אותי אל העולם הזה.
בכל הדמיון המופרע והסיפורים על המקום הזה, ששמעתי מבראן, לא חשבתי שהעולם הזה יהיה כל כך חם- חם כל כך שלא יהיו בו כמעט חיים – מלבד ענקי אש. חם כל כך שהרגשתי ברגע שנגעתי ברצפה עם הנעליים – שהם נשרפות, ואפילו דמיינתי קול תסיסה של סטייק באש, למי שלא הבין, הסטייק מדומה לרגל שלי.
"יש למישהו כוס מים?" שאלתי וכחכחתי בגרוני.

האלים הובילו את הדרך, כשת'ור הולך ראשון ולוקי, כמובן, אחרון. אנחנו הלכנו בקו ישר אחריהם, מתנשפים בכבדות ומנגבים עם שרוולי החולצות שקיבלו מאסגארד את טיפות הזיעה שנטפו על המצח והפנים שלנו.
ג'ייסון היה נראה כמו עגבנייה תשושה, רובין נראתה כמו עגבנייה מוזרה, בראן, עגבנייה מתרגשת ואסטריד, עגבנייה מעוצבנת מעט.
הם היו צריכים להזהיר אותנו שהעולם הזה כזה חם.
"יש לנו ארבע שעות למצוא את החרב ולקחת אותה לפני שנתאדה ונמות מהחום הזה, וזה אם ענקי האש וסורט לא יהרגו אותנו קודם. אז מי שיודע איפה החרב נמצאת – שיתחיל לזוז." אמר לוקי במעט עצבנות.
"מי זה סורט?" שאלה אסטריד.
"מלך ענקי האש." השיב ת'ור כאילו הוא מציב עובדה לא חשובה.
"אני מציע לך לשתוק." בלדר זרק הערה פתאום אל לוקי. דיי בדיליי.
הפעם הסכמתי עם לוקי, ונראה שגם כל חבריי לקבר. "תשמעו, אנחנו לא אלים כמוכם, החום הזה משפיע עלינו חזק יותר. אז לשם שינוי, אני מסכים עם לוקי. תמצאו את החרב ובואו נעוף מכאן." אמרתי בגרון ושפתיים יבשות.
העפתי מבט בבראן, העיניים הכחולות שלו הזכירו לי את צבע המים אליהם התגעגעתי כל כך באותם רגעים. באופק יכולתי לראות מעין גשר צר עשוי מאבני בזלת ומהאדמה האדומה שעטפה את כל מוספלהיים. עברו בערך חמש דקות עד שהגענו אל הגשר וכשהגענו אליו, גופי נתקף בבהלה מהגובה העצום שאפשר ליפול אליו.
הגשר לא היה נראה הדבר הכי יציב בעולם והנפילה מגובה כזה הוא מוות ודאי.
תשושים ועייפים, עלינו כולנו עליה, האלים כבר הספיקו להגיע לסוף במהירות בעוד שאנחנו התעכבנו מאחור. ככל שעליתי הרגשתי כיצד גופי נהיה כבד ותשוש יותר ויותר, רגליי וכול גופי שקשקו מהמאמץ שהייתי צריך להפעיל.
אני בהחלט לא ממליץ על מוספלהיים לטיול עם המשפחה.
בערך לקראת סוף הגשר חור ענק נפער שם ונפלנו דרכו אל תוך התהום שנראית ללא תחתית. מרוב החום לא יכולתי לצעוק, רק לתת לגופי לצנוח.
נפלנו, אני וכל חבריי לקבר, דרך החור וצנחנו אל מה שנראה כמו מותנו.