קברים נורדים – פרק 12: כולם משלמים על הטעויות שלי

פרק 12: כולם משלמים על הטעויות שלי

אילו רק יכולתי לתאר לכם את המבטים של חבריי לקבר, ושל האלים מאחורינו, בשתי מילים, המילים היו: זועמים. מאוד. לג'ייסון התנפח אפילו וריד במצח ואסטריד נראתה כאחת שרוצה להרוג אותי באותו רגע.
הבטנו באלים שינתו לנו איזשהו עזרה או פתרון אפשרי, אבל השפתיים שלהם היו חתומות.
"אני אלך לקחת את החרב. זו הרשלנות שלי, אני אעשה את זה." אמרתי באומץ מטופש.
רובין נשפה בצחוק מזלזל. "ברור שאתה תעשה את זה, אתה חושב שאחד מאיתנו היה הולך אליו רק כי אתה בעטת בחרב?"
"טיר, בכמה מרחק אני צריך להיות ממנו בכדי שהוא לא ישפיע על הנשיכה שלי?" שאלתי בקול רועד.
סובבתי את ראשי לכיוונו והוא ענה מיד. "יותר מארבעה מטרים."
"קדימה, תתקדם, נבחר הברק, קח אחריות על המעשים המטופשים שלך." פנריר אמר בקול רגוע, אך היה ניתן לזהות צחוק והתעניינות במה שיקרה הלאה. הבטתי בחבריי לקבר ואז השפלתי את ראשי לכיוון הרגל שכבר החלימה לגמרי.
"קח את החרב, אנחנו נעכב אותו." ג'ייסון אמר בגבורה מפתיעה.
הבטתי בו מופתע, וגם חבריי לקבר, מלבד אסטריד שנראתה כאחת שרצתה לעשות את זה. "אתם בטוחים? זו לא הטעות שלכם."
"כן. אנחנו נתפוס אותו ונעכב אותו ואתה תיקח את החרב." אסטריד המשיכה אותו. "בראן, תשתמש באש שלך בשביל לפגוע בפנים שלו. ג'ייסון, רובין ואני נתפוס לו את הגוף בכדי שלא יזנק על ג'ון."
רובין הביטה שוב באוויר ושקלה את מה שאמרו לה. "אני לא לוקחת חלק בתוכנית המשוגעת הזו."
הבטתי בהם, כולם היו מוכנים להקריב בשביל הטעות שלי, כולם מלבד רובין, אבל זה הרוב ואני יכול להבין אותה. "תודה לכם."
אסטריד יצרה קליקים עם ראשה וחיוך הזדחל בזווית הפה שלה. "בואו נעשה את זה."
פנריר עמד על רגליו האחוריות ופתאום הבנו כמה גדול הוא, הוא היה בסביבות מטר שמונים והניבים שלו רק רצו להינעץ בתוכנו, כך לפחות הבנתי מעיניו הכחולות והקרות. הוא נבח בחוזקה מלחיצה שגרמה לרגליים שלי לרעוד קצת.
בראן לקח נשימה עמוקה, הכול תלוי באש שלו, רק ככה הוא יוכל לעכב את פנריר ואסטריד וג'ייסון יוכלו לזנק קדימה עליו. "בוא תטעם קצת מהחום שלי." הוא הושיט את ידיו ושני פרצי להבות חזקות פגעו בפנריר והוא ילל כשהלהבות פגעו בו. אסטריד וג'ייסון לא חיכו שנייה נוספת וזינקו על הגב הפרוותי של פנריר, אסטריד תפסה את גרונו ומשכה אותו למעלה כשמלתעותיו נפתחות ונסגרות, הוא בוודאי ניסה לנשוך אותה.
ג'ייסון הכה בחוזקה את האגן שלו ובכך הושיב את הזאב הענק – אך פנריר הצליח לבעוט בו והוא נהדף עד קיר הלבנים.
"ג'ייסון!" קראתי בדאגה.
"אני בסדר, תסיים את המשימה." הוא נאנק.
"עכשיו, ג'ון, עכשיו!" צרחה אסטריד כשהיא מתנשפת בחוזקה. רצתי במהירות, התכופפתי והרמתי מיד את החרב הנוצצת והכסופה. היא הייתה קלה כנוצה ויפה כיהלום, הרגשתי פרץ אנרגיה חודר לתוכי בשנייה שנגעתי במתכת הקסומה שלה. הרמתי את ראשי למעלה וראיתי את אסטריד נאבקת בו בחוזקה ואת בראן מתאמץ כל כך להוציא את הלהבות מתוכו.
פנריר החל להשתגע והוא התחיל לטלטל את גופו כאילו הוא מנסה להוציא פרעוש מציק, שבאותו זמן הפרעוש היה אסטריד. הוא שאג בחוזקה והצליח להפיל את אסטריד על הרצפה.
"לא!" צרחתי מבלי לשים לב שאני קרוב אליו מדיי.
הלהבות עדיין פגעו בו והוא לא יכל להתרכז ולנסות לפגוע בי, פתאום הלהבות נפסקו וראיתי את בראן נופל על הרצפה בחולשה רבה, מיד רצתי בכל הכוח שנותר בי וזינקתי בשארית כוחותיי קדימה רחוק ממנו. התגלגלתי על הרצפה ולא הפסקתי לאחוז בחרב.
ברגע שהרמתי את ראשי ראיתי שפנריר זינק קדימה אך השלשלאות עצרו בעדו.
"כולם בסדר?" שאלתי.
"לא,לא,לא!" צעק פנריר כשהוא מנסה לצאת מהשלשלאות שלו.
אסטריד כבר קמה על הרגליים שלה והלכה לעזור לבראן ואני הלכתי לג'ייסון, הרמתי אותו כשהוא נשען מעט על הגוף שלי והלכנו, כולנו, קדימה אל מחוץ לתא הכלא של פנריר.
"ואו." אמר ת'ור כשהביט בחרב הנוצצת שהחזקתי בידי, הוא הביט בליטושים הבוהקים שהיו עליה ועל הצורה שבה היא הייתה נראית, אני חייב להודות, החרב באמת גרמה לכולם התרשמות כשראו אותה.
בלדר שוחח עם בראן מעט, אסטריד וג'ייסון דיברו ביניהם ורובין הייתה עם לוקי, מדברים כאילו הם החברים הכי טובים.
"אתה חושב שאנחנו אמורים לסמוך עליה? לתת לה להיות חלק מאיתנו גם אם היא כנראה לא מספרת הכול עליה?" שאלתי את ת'ור.
"אני חושב שבגלל היותה קשורה ללוקי, בדרך קסומה כלשהי, קשה לכם להאמין שהכוונות שלה טהורות ושהיא באמת רוצה להציל את העולם. העובדה שהיא לא סיפרה לכם שהיא יודעת על הכול באמת קצת מחשידה, אבל אני אומר שתתנו לה הזדמנות. היא נבחרת כמוך וכמוהם, אל תפסול אותה בגלל האופי שלה." ת'ור אמר בחוכמה של זקנים והביט בשניהם, אך יותר התרכז באחיו.
"אם רק יכולתי לדעת כל מה שהיא מסתירה, הכול היה פשוט יותר, אבל היא אמרה את זה אפילו – היא לא ביקשה שנסמוך עליה, אז – איך אנחנו אמורים להציל איתה את העולם?" שאלתי וסובבתי את מבטי שוב פעם אליה.
"אני יודע שלוקי רצה רק שאבי, אודין, יאהב אותו כמו שהוא אוהב אותי ויביט בו כמו שהוא מביט בי. לוקי עשה את הכול מקנאה ובגלל שלא קיבל את האהבה הדרושה לו." ת'ור הסביר. "אני מאמין שיש הבדל עצום בינה לבינו, אני מציע לך ולכל החבורה לתת לה עוד הזדמנות להוכיח את עצמה."
"אתה צודק, אני אתן לה הזדמנות." אמרתי והידקתי את האחיזה בחרב כי הרגשתי שהיא עומדת להחליק לי מהיד.