קברים נורדים – פרק 10: אני פוגש אישה יפה ומגלה שהיא נחש. תרתי משמע.

~תודה לקטניס שהזכירה לי לעלות את הפרק ^^~

פרק 10: אני פוגש אישה יפה ומגלה שהיא נחש. תרתי משמע.

את הלילה העברנו באחד מחדרי האירוח בארמון הענק של האלים, החדרים היו דומים לחדרי בית מלון – רגילים, עם מיטות קומתיים רעועות ובלי ציפוי זהב כלל. נראה כאילו החדר הזה הוא פשוט משקף את חדרי בתי המלון בארץ שלנו, מידגארד, אני חושב שקוראים לכדור הארץ ככה. רובין לא דיברה יותר מדיי, זה היה נראה עדיף, רובנו, אם לא כולנו, לא ידענו איך לסמוך עליה עוד.
הלכנו לישון בשקט מופתי, נראה היה כי השתיקה הרגה את כולנו. אך היא הייתה הכרחית. כל אחד היה צריך להסתגר עם עצמו ולחשוב טוב על מה שקרה – על רובין, ועל המקום שלו בקבוצה.
לפחות זה מה שאני חשבתי.
תהיתי לעצמי עם יש עוד נערים, שהרשתי לעצמי לקרוא להם חברים, שמסתירים סודות כאלו. פעם חשבתי שרובין היא פשוט משוגעת עם הגיון מסוים, עכשיו אני מבין שרובין היא פשוט משוגעת.
היא אפילו לא הבינה מה הבעיה בכך שהיא הסתירה את הכוח שלה ואת המידע שלה על העולם הזה.
הלכתי לישון עם תהיות וחששות רבות מהיום למחרת, היום שבו המסע שלנו התחיל.
כשהתעוררתי בבוקר ישר חשבתי על הניקיון שלי. צחצוח שיניים ולהתקלח היה בראש עדיפות המעשים שלי, התעוררתי ראשון, וניסיתי שלא לעשות יותר מדיי רעש, בכדי לא להעיר אותם. ירדתי ממיטת הקומתיים דרך סולם העץ ויצאתי המחדר שלנו בשקט.
תחילה, הצצתי עם ראשי במסדרון הגדול והמוזהב. וכשנגעתי ברצפה הקרה הבנתי שהרגליים שלי היו יחפות, כמובן שהן נמצאות בחדר. לא היה בי מספיק כוח לחזור חזרה וללבוש נעליים ולכן יצאתי יחף והסתובבתי ברחבי הארמון.
הארמון היה מלא בחדרי אירוח, חדרים שנראים מיותרים לחלוטין. אחרי שחציתי כמה מדרגות וכמה מאות מטרים של הליכה הגעתי לספרייה עצומה וענקית שכנראה מכילה את כל הספרים שיש בכל העולם – או העולמות, או הארצות.
מצטער, זה פשוט כל כך מבלבל.
לא רציתי להיכנס לשם כי אני לא בדיוק הטיפוס שקורא דברים וספרים, נראה שהמקום הזה הוא גן עדן בשביל בראן.
"שלום," שמעתי קול עדין מאחוריי. נבהלתי והסתובבתי במהירות, כשראיתי אותה הבנתי כמה מטומטם הייתי נראה בוודאי. מי שהייתה מאחוריי הייתה אישה, הנחתי שהיא בת עשרים – אבל אם היא אלה, אז הגיל שלה גדול בהרבה יותר. היה לה עור חיוור ונקי, שיערה השחור הסתלסל ונח על כתפיה ועיניה היו בגוון ירוק כהה ויפה המזכיר מעין שילוב של שחור וירוק. היא הייתה לבושה בשמלה לבנה יפה ונקייה ועל רגליה היו ענודות סנדלים זהובים ויפים. "אוכל לעזור לך?"
"א-א, הגעת-י הנה ב-טעות." גמגמתי בטמטום. "א-אני מצטער. פשוט את –" רציתי להגיד יפה אבל הרגשתי שהבכתי את עצמי מספיק.
"זה בסדר." היא צחקה בעדינות.
"באתי הנה יחד עם ה-הנבחרים." הסברתי לה.
היא הנהנה בהבנה. "יפה. אני הגעתי הנה בשביל הנבחרים." היא אמרה.
"ב-באמת? אז יפה. אני נבחר." אמרתי בטמטום מוחלט. זה רק אני או שברגע שפגשתי אותו נהייתי מטומטם?
"כן, ניחשתי את זה כבר." היא צחקה פעם נוספת. "אז איפה שאר הנבחרים?"
"הם ישנים." אמרתי. "באחד מחדרי האירוח שנראים כמו בתי מלון." המשכתי.
היא הנהנה. "אני הגעתי הנה בשביל הטקס שלכם." היא התחילה להתרחק ממני. "אז ניפגש עוד מעט, תמסור לת'ור שאני משתוקקת לפגוש אותו."
מרוב הדיבורים איתה שכחתי לשאול את שמה. היא התקדמה בהמשך המסדרון והתרחקה יותר ויותר, החלטתי לשאול בכל מקרה. "מה השם שלך?"
"אתה יכול לקרוא לי יו." היא חייכה.

"אני לא מכיר שום אישה בשם יו." ת'ור נד בראשו וצחק מעט. "למרות שאם היא הייתה כזו יפה כמו שאתה מתאר, יכול להיות שאתה פגשת את פריה והיא החליטה קצת לעבוד עלייך." הוא אמר.
"לא, לא, אני נשבע." אמרתי. שוחחנו אני והוא לפני תחילת הטקס שיתחיל כשאודין ייכנס לחדר התכנסות האלים.
אחרי המפגש עם יו בלדר מצא אותי והראה לי איפה אפשר להתקלח ולצחצח שיניים. כמו שאתם יכולים לנחש, להתקלח במקלחות של אלים זה חוויה מדהימה. חבריי לקבר היו גם הם לבושים בבגדים שהאלים הביאו לנו, הבגדים היו מעוצבים בדיוק לגודל שלנו והם גם היו נוחים במיוחד.
"היא האלה היחידה שמספיק יפה כמו שאתה מתאר." הוא משך בכתפיו השריריות והגדולות.
"היא אמרה שהיא משתוקקת לפגוש אותך ושהיא תבוא לפה. שהיא באה בשבילנו, הנבחרים." הוספתי ואמרתי, פתאום נצנוץ בעיניים הכחולות של ת'ור גרם לי להבין שמשהו שאמרתי משך את כל תשומת ליבו.
הוא תפס בידיי והידק את האחיזה חזק כל כך שהייתי בטוח שהן עומדות לנשור. "איזה צבע עיניים היה לה? תתרכז ותחשוב טוב על תשובה שלך."
"ירוק- ירוק כהה." אמרתי בביטחון מלא. ביטחון שלא היה לי כשפגשתי את יו.
"אוי לא. אתה פגשת את יו," הוא אמר וקטעתי אותו מיד.
"כן, זה מה שאמרתי לך כבר מזמן."
"רמנגנד." הוא בלע את רוקו. "יורמנגנד." כנראה שבראן צוטט לשיחה שלנו כי מיד אחר כך הוא נדחף אליה ושאל.
"יורמנגנד? אתה מתכוון לנחש העצום, הבן של לוקי, שנועד לחסל אותך בראגנרוק?" בראן שאל, מנסה שלא להישמע מתלהב. עיניו הכחולות הזכירו לי את שלו.
"נחש? הו, לא, יו לא הייתה נחשה."
"הוא עבד עלייך. יורמנגנד הוא משנה צורה, כמו אבא שלו, לוקי, וכמו האחים שלו." אמר ת'ור. "ואם הוא פגש אותך ולא הרג אותך, סימן שהוא מחכה למשהו." ת'ור לקח נשימה והמשיך. "בוא נקווה שהוא לא מתכנן משהו." כשסיים לדבר הוא התקדם לכיוון שורת האלים המקבילים לכוחות שלנו.
אודין נכנס והושיט את ידיו לרווחה פעם נוספת, הפעם הוא קיצץ את הזקן האפור שלו עוד יותר ועיניו האפורות נצנצו. הבטתי בת'ור, המבט שלו לא היה נראה רגוע במיוחד, הוא הידק את האחיזה שלו בפטיש הענק ולקח נשימה עמוקה.
"התכנסנו פעם נוספת לסיים את הטקס, נבחר הברק, צעד קדימה." אודין קרא בקולי קולות. נראה היה כי הטקס טיפה השתנה, ת'ור צעד קדימה, הוא הפיל בכוונה את הפטיש אל הרצפה וצעד קדימה לכיווני.
באותו רגע ליבי החסיר פעימה מהתרגשות, אני לא יודע למה, אבל זה הרגיש כאילו אני מסיים את הלימודים או משהו דומה לכך.
הוא הושיט את כף ידו קדימה וממרכז כף ידו יכולתי לראות אור בוהק ולבן שמתגבר. "בהצלחה, ג'ון." ת'ור לחש ומיד מתוך האור הבוהק יצא ברק בוהק שפגע בחזה שלי, הייתי בטוח שצרחתי מפחד, אבל ברגע שהברק פגע בחזה שלי הרגשתי הרגשה שונה. מעין חמימות מיוחדת שעטפה את גופי, כאילו נשפך עליי מים פושרים וחמימים, שגורמים לגוף שלי לסמור אך להרגיש טוב יחד עם זה.
כשהברק חזר לכף ידו של ת'ור הרגשתי פתאום חזק יותר. "ואו." לחשתי ואגרפתי את ידי.
"תנסה להוציא ברק מהידיים." ת'ור ענה. "אתה מסוגל."
"א-אוקיי." לקחתי נשימה עמוקה. התרכזתי ואז דחפתי את ידי קדימה והרגשתי פתאום כוח עוצמתי יוצא מכפות ידיי, פקחתי את עיניי וראיתי את הברק יוצא מכף ידי. וכמובן, איך לא, הגיבור המוכשר שלכם פגע, בטעות, אם יורשה לי לציין, בכס של אודין ושבר את המשענת לשניים.
הרגשתי מובך כל כך והברק חזר לכף ידי. הבטתי בחברי לקבר, הם גיחכו בצד, ופניי האדימו בבושה.
גם הפנים של אודין האדימו, אבל הנחתי שזה לא מבושה.
"ת'ור. כשיהיה לך את הזמן, תלמד את נבחר הברק לשלוט ב-ברק." אודין גמגם בעצבנות. "ועכשיו, יצעד קדימה, הנבחר האחרון, נבחר הקסם."
הלכתי אחורה ונתתי לג'ייסון את הכבוד. לא ראיתי אלים אחרים שיכולים להגביר את הכוחות שלו, ואז הבנתי, הבנתי למה ג'ייסון היה טוב כל כך בהנהגה. האל המקביל של ג'ייסון הוא לא אחר מאבי האלים. אודין.
אודין הושיט את כפות ידיו, מילא את גופו בחמצן בעזרת נשימה אחת עמוקה. ואז הוא דחף את ג'ייסון מבלי להפעיל כוח – וג'ייסון לא זז מילימטר.
פתאום הילה זהובה-כסופה עלתה על גופו, ריח חמוץ של לימון התנדף ממנו ומילא את כל חדר ההתכנסות. מבלי לדעת מה עובר עליו, יכולתי לנחש שג'ייסון מרגיש שגופו מתחזק יותר ויותר. ההילה התנדפה וג'ייסון נפל על הרצפה בחולשה קלה.
רצנו מיד לבדוק מה קורה איתו אך הוא הניף את ידו בביטול. "אני בסדר." הוא אמר.
התרחקנו ממנו והוא קם.
"מה המשימה שלנו, אודין?"