קאנדילנד פרק 1

מרלין פקחה את עיניה הירוקות לפרץ עז של אור הבוקע מן המנורה הממוקמת אל מול פניה. ״ל…לעזאזל…״ היא ניסתה לכסות את פניה בידיה הצנומות החיוורות, אך דוקטור בראון הסיטה את ידיה של מרלין הצידה. ״מרי, אני מכירה אותך כבר 14 שנים, אני יודעת שאת יודעת יותר מלהסתיר את הפנים כשאני מאירה עלייך״ נאנחה הדוקטור והידקה את הצינורות המשונים לגופה של מרלין. ״אל תקראי לי מרי, בראון. ואני יודעת שאת יודעת שזה לא גן עדן להתעורר לתוך אור מסנוור שכזה״ הטיחה בה מרלין בקולה הצרוד, בזמן שהדוקטור ממשיכה לבצע בדיקות פשוטות, כבכל בוקר, בשעה 7:30 בדיוק, בבניין בית החולים ״פאונדינג הארט״, שבכפר ״מייסתוריוס וודס״.
דוקטור בראון טיפלה במרלין בכל יום מאז היותה תינוקת צווחת ומקומטת. בתחילת המסע המשותף שלהן, הייתה דוקטור בראון צעירה יפהפייה, מעוגלת במקצת, בעלת עור שזוף מבהיק, שיער שוקולדי ארוך אשר הייתה אוספת בפקעת מרושלת על העורף, עיניים שחורות מלוכנסות ושפתיים מלאות. כעת פגמי העייפות וההזדקנות (אף שלא הייתה מבוגרת במיוחד, גילה נע בין 35 ל-40) הראו עליה את סימנם. שיערה התבהר במקצת, וקיבל לעצמו מראה של פלומת אפרוח דקיקה, עורה היה זרוי כתמים ולא הבהיק כמו פעם, ועיניה היו עצומות למחצה כתוצאה משינה גרועה.
הדוקטור נאנחה, מודעת לכך שהתינוקת החמודה שקיבלה את כל תשומת לבה, הפכה לבת נוער ממורמרת שקוראת לה בשם המשפחה שלה, כאילו שתיהן עוד היו ילדות קטנות מפוקפקות ביומן האחרון ללימודים, מיואשות ומזלזלות.
״רק עוד כמה בדיקות ואת יכולה לחזור לישון עד הערב, אם תרצי, רק שתפספסי את ארוחת הבוקר, וכנראה גם את זאת של הצהריים.״ דוקטור בראון גלגלה את עיניה והסתובבה להביא ציוד נוסף מהשידה השחורה הקטנה.
לפתע מרלין נמלאה חרטה, מביטה באישה התשושה המפשפשת בין מתכות מקרקשות, מנסה למצוא חפץ כלשהו. מרלין ידעה שיש לה עוד פחות משנה לחיות. היא ידעה שקרוב לוודאי שהיא תיאלץ להפרד מהעולם, שהתייחס אליה בצורה הגונה, יחסית, אך הפעם לתמיד, ולא רק לכמה ימים כמו הפעמים ההן בהן איבדה הכרה, או הפעמים בהן נפצעה והייתה צריכה לעבור ניתוחים וטיפולים מסובכים בגופה העדין והחלש. תמיד. היא עדיין לא עיכלה זאת.
במחשבות עגומות אלה, מרלין התהפכה במיטתה, הרחק מהאור המסנוור, הדוקטור והעולם האמיתי והמכאיב, וניסתה לשכוח.