קאמריד- פרק 1

פרק 1
היא הלכה בשביל ארוך, מסביבה כל שראתה היה פרצופים בוכים, פרחים נבולים, הקסם נעלם.
היא ראתה את הסורגים מרחוק. נביחות, יללות, בכי, זה כל מה ששמעה באוזניה.
היא התקדמה לעבר שער הבזלת הענק. היא נעמדה מולו, צמרמורת עברה בגופה. נשמות מתים התעופפו לכול עבר הם היו כל כך רבים, כל כך מבולבלים, הם לא ידעו לאן לפנות.
השער ניפתח אט אט בחריקה איומה, מחרישת אוזניים, היא לחצה אם ידיה על אוזניה בחוזקה, פניה התעוותו באימה. משוו רוח קרה ,היא הרגישה אותה בכול הגוף, שוב צמרמורת אחזה בה.
השער נפתח לחלוטין היא ראתה דמות מולה, הצללים מסביב הקשו לראותה בברור.
יד נשלחה לפניה, ארוכה,לבנה. היד תפסה את לחייה, קרה, כמו גווייה בת כמה שעות, עכשיו היא יכלה לראות חלק מן הפנים, חיוך זדוני נמתח על שפתיו.
***
היא פתחה את עיינה בחדרה החשוך, אגלי זיעה נגלו על מצחה וצנחו מטה אל לחייה. היא בהתה בתקרה, בכוכבים שזהרו שם גם אחרי כ"כ הרבה שנים.'הלילה שוב חלמתי אליו' חשבה 'כמו בכול יום בחודשיים האחרונים'.
היא זרקה מאליה את השמיכה וקמה מן המיטה.
היא התקדמה לכיוון החלון ופתחה את התריסים, אור השמש נכנס לחדר וקרניי השמש סנוורו את עיניה.
היא פשטה את כותונת הלילה ולבשה את החולצה השחורה והמכנס הקצר והלבן שהכינה אתמול בערב מראש.
כעט יצאה מחדרה והתקדמה לעבר חדר השירותיים, סירקה את שערה הארוך והחלק , צחצחה את שיניה ואספה את שערה השטני לקוקו. היא יצאה מחדר השירותיים ללא טרחה לומר בוקר טוב, אמה כבר הייתה בעבודה ואביה ישן כמו בכול יום מאז שפוטר לפני כשבוע.
היא שלחה מבט מהיר בשעון הגדול שהיה תלוי על קיר המטבח, השעה הייתה שש וחצי. 'חצי שעה לשרוף', אמרה בבוז. היא הלכה למקרר והוציא את יוגורט התות האחרון שהוחבא בתחמנות מאחורי קופסת חומוס 'אחלה' וכמה גבינות שמנות.
היא הדליקה את הטלוויזיה והורידה במהירות את הוואליום כדי לא להעיר את אביה.
"אני מתחשבת אבל אתם… לא יכולים להשתיק את הטלוויזיה קצת כדי שאני אוכל להירדם בלילה נכון ?!" אמרה בקול שקט אך זועף במיוחד.
היא זפזפה בין הערוצים וכאשר לא מצאה שום סרט מעניין עברה לערוצי המוזיקה, למזלה בדיוק התנגן השיר האהוב אליה.
היא סיימה את גביע היוגורט והלכה בכובד חזרה למטבח כדי לזרוק אותו. שוב העיפה מבט בשעה חמישה לשבע. 'כדי שאצא כבר' אמרה מעוצבנת, היא נעלה את נעלי ה'אולסטאר' השחורות שלה, לקחה את ילקוטה ויצאה החוצה בטורקה את דלת הכניסה בחוזקה. היא יצאה מן הבניין ושלפה את הטלפון הנייד שלה מכיסה. היא בדקה שוב את השעה רק ליתר דיוק ובדקה אם קיבלה הודעה חדשה, כאשר ראתה שלא הכניסה אותו חזרה לכיסה.היא עברה את הפניה מהבית שלה מלאת מחשבות שנאה כלפי העולם כולו.
לפתע הבחינה בשתי עניים ירוקות , עמוקות מביטות בה מבין השיחים. היא התקרבה, ובהתה גם היא באותן עניים עמוקות, עניי חתול שמבטאות הרבה מעבר, כמעט אנושיות. היא בהתה בהן מהופנטת.
היא התכופפה והתיישבה על בירכיה. היא הושיטה את ידה הפתוחה לכיוון החתול, ונזכרה באותה יד לבנה שהושטה לעברה בחלום.היא עצמה את עיניה במהירות וניסתה לנער מעצמה את המחשבה.
שפקחה אותן הופתעה לגלות שהחתול יצא מן השיח והתקדם לעברה. היא ראתה עכשיו את כול גופו.
צבע פרוותו היה שחור ובצידו השמאלי של גבו התחתון היה מצויר כוכב מחומש בלבן.
"מה גם אתה שייך לכת השטן?" אמרה בצחקוק קל ,היא תפסה אותו וניסתה למחוק את הכוכב, החתול לא נירתע, היא שפשפה את האזור, אך ללא הצלחה, הכוכב נישאר שם כאילו היה חלק מפרוותו.
"זה חתיכת טוש חזק מה?" אמרה "לא נורא … זה ימחק אם הגשם הבא.. אל תדאג" היא חייכה אליו, תמיד העדיפה לדבר אם בעלי חיים מאשר בני אדם, למרות שרוב בני האדם הם חיות לטעמה.
החתול בהה בה בצורה מוזרה, מהפנטת, היא הסתכלה על עיניו העגולות בלי לזוז.
"היי פריקית" היא יצאה מהטרנס ההיפנוטי כשלפתע שמעה קול מאחוריה, היא הסתובבה במהירות בדיוק כדי לראות את האוטובוס שלה חולף על פניה, "את מאחרת" צעקה ילדה בגיחוך מחלון האוטובוס הפתוח .
"לעזאזל" אמרה והחלה לרוץ אחרי האוטובוס, אך הוא התרחק במהירות .
"זבל" צעקה, אימא שעברה לידה ואחזה בידה של ביתה הקטנה העיפה בה מבט זועף.
היא הסתובבה אחורה, החתול נעלם כלא היה.
היא התקרבה לספסל העץ שעמד לא רחוק ממנה וזרקה עליו את ילקוטה.בעצבים פתחה אם הכיס הקטן ביותר בילקוט והוציאה את כל מה שהיה שם עד שהגיע לארנק כחלחל אם ציור של חתולה תפור עליו מחוטים ורודים. היא פתחה אותו, מלבד לכרטיס התלמיד שלה, שקיבלה בתחילת שנת הלימודים,ותמונת פספורט שלה מתחילת השנה, שעוד שערה היה קצר מתספורת הקיץ שלה, לא היה שם כלום .
"לעזאזל" אמרה בזעם "מה עוד יכול להשתבש?".
היא אספה את חפציה וחזרה הביתה, 'אולי יש לי קצת מזל ונישאר כסף בקופת החיסכון שלי" התפללה בליבה.
היא נכנסה לביתה וישר הצטערה אל טריקת הדלת שלה מקודם. אביה ישב במטבח ושתה קפה, כשראה אותה הניח את הספל ואמר בעצבנות "מה את עושה פה?? את לא צריכה להיות על האוטובוס בדרך לבית הספר?", "לא" אמרה בקול רגוע "איחרתי",
"שוב?!?! כמה פעמים אני צריך להגיד לך .. תצאי חמש דקות מוקדם יותר !.. אין לי כסף להסיע אותך כל יום !" צעק,"אתה לא מסיע אותי כל יום וזו רק הפעם השלישית השנה וגם ככה היום היא נגמרת" אמרה בניסיון להחזיק את עצמה מלצעוק גם היא,
"שלוש פעמים ?!?! את יודעת כמה דלק הנסיעה הזו לוקחת לי? זו נסיעה של עשרים דקות !"
אבל היא כבר לא שמעה, היא שמה את מנגנון ההגנה שלה. היא טשטשה את ראייתה כך שהיראה כאילו היא רואה אך בעצם היא בעולם משלה, רואה רק מה שהיא רוצה, היא סתמה את אוזנייה בצורה לא מורגשת וניסתה להתרכז במחשבות אחרות.
"ועכשיו גם תאחרי לשיעור! לזה אני משלם כסף ? כדי שתבואי באמצע השיעור ולא תביני כלום ? וכמובן שאת עצלנית מידי כדי להשלים את החומר" שמעה אותו לפתע,
"לידיעתך אני תלמידה מצטיינת והקושי היחידי שלי הוא במתמטיקה!" עכשיו כבר לא החזיקה את עצמה ונתנה לכול הרגשות לצאת החוצה בצעקות אדירות "חוץ מזה אין היום שיעורים! זה היום האחרון ללימודים.. אני רק צריכה לקבל תעודה ואני אחזור הביתה.. אני יכולה לבקש מאנה שתביא לי את התעודה שלי ואני אשאר בבית"
"כן?! זאת בטח הייתה התוכנית שלך נכון ?! לאחר ולא ללכת לבית הספר.. לא..לא..לא! את הולכת ואת תשלמי לי את כל הכסף שיבוזבז על הנסיעה הזו !"צעק.
***
היא ישבה במכונית, האוזניות היו על אוזניה, אך משיר לשיר שמעה כמה מילים מפי אביה, וכל פעם שהוא חשד שהיא לא מקשיבה הוא הביט בה במבט חוקר דרך המראה הקדמית והיא כמו ילדה טובה הנהנה בהסכמה לכל דבר שאמר.
הם התקרבו לבית הספר, היא כבר יכלה לראות את כל עצי האלון המקיפים אותו. הרכב חנה לצד שער בית הספר הענק והיא יצאה במהירות, "ביי" צעק לה אביה מהרכב אך היא לא ענתה, 'לא שמעה'.
שוב היא חיפשה בילקוטה את כרטיס התלמיד כדי שהשומר ייתן לה להיכנס. היא עברה את השער הענק ועלתה על השביל שמוביל לכיוון הכיתות. שקט שרר סביב כולם למדו, 'מצחיק שאין פה אף אחד שהבריז' צחקה 'או אולי יש.. אבל לא פה' גיחחה.
היא נכנסה לכיתה עיני התלמידים כולם הופנו אליה, "סליחה אל האיחור" אמרה בקול אדיש "איחרתי את ההסעה", היא נכנסה והלכה להתיישב בכיסאה.
המורה בירך אותה בבוקר טוב והמשיך לדבר " כל מה שנישאר לכם לעשות זה להחתים אל הטפסים האלו ותהיו חופשיים לקבל תעודה" אמר בחיוך, "ברגע שתסיימו תגיעו לפה, תקבלו אותה ותוכלו ללכת לחניון לחכות לאוטובוס ".
הצלצול נישמע וכולם מיהרו לצאת החוצה. היא הלכה למורה וקיבלה טופס צהוב שאליו המילים 'ספריית בית הספר, ספריית הכפר, מנהלת, מנהל הפנימייה, מדריך, ומחנך'.
"יש לך שעתיים להחתים את כולם ואני אחתום לך אחרון ואתן לך את התעודה" אמר המורה בחיוך משעשע, "כן.. אני יודעת "ענתה לו בנימוס מזויף.
היא יצאה מהכיתה וישר שמעה " אפל הינה את" אותו קול מוכר ששנה הבאה היה כל כך חסר לה,
"אנה" ענתה בחיוך,
"איפה היית? אלכס אמרה שלא היית באוטובוס" שאלה אנה,"איחרתי את ההסעה" ענתה לה אפל
"אהההא.. נו ואיך יצאת מזה הפעם?"
"לא יצאתי .. אבא שלי התעורר ו.. את השאר את מבינה" אמרה בזעף , אנה ידעה אליה הכול, מחיי המשפחה ועד לסודות הכי כמוסים. היא הזעיפה פנים ומיהרה לחבקה.
"עוד שעתיים וניגמר, שלוש שנים ביחד ואת עוזבת אותי! נוטשת!" צחקה אפל בעצב,
"נו באמת שנה הבאה בפנימה תכירי הרבה בנות חדשות.. וחוץ מזה בכיתה י' באים כל החתיכים" צחקה אנה ו אפל הצטרפה גם היא.
לפתע היא שמעה קול מפחיד מאחוריה "בוו!" היא קפצה לאחור בצרחה אדירה.היא הסתובבה אחורה "רן!" צרחה והחלה לרדוף אחריו בשעשוע וכאשר לא תפסה אותו, כצפוי, חזרה לעמוד לצד אנה "מטומטם" אמרה בזעף ואנה החלה לצחוק בקול, "ואת .. למה לא הזהרת אותי?" שאלה בתוקף
"כי נחמד שהוא מבהיל מישהו אחר לשם שינוי" צחקה.
הן החלו ללכת לכיוון ספריית בית הספר שלפתע נישמע קול מאחוריהן "תודה שאתן מחכות לי באמת"
זו הייתה אלכס, הן הסתובבו יחד צוחקות, "אני אמרתי לאנה לחכות לך אבל היא אמרה שאת הולכת אם אנג'לה" אמרה אפל בהאשמה משעשעת "שקרנית אני אמרתי לך לחכות ואת לא רצית" ענתה אנה כתשובה,"כן.. תודה.. חברות טובות באמת" אמרה אלכס זועפת שהשיגה אותן.
הן הגיעו לספריית בית הספר שהייתה ממוקמת בין שתי כיתות לימוד.היא הייתה קטנה למדי, ספרי לימוד שכבו אחד אל גבי השני אל מדפי העץ המתפרקים. כל אחד אמרה את שמה ואחרי בדיקה במחברת חומה שהחזירו את כול ספריהן, כול אחת זכתה לחתימה בטופס שלה.
***
"נימאס לי כבר" ענתה אפל מותשת, העמידה בתור לקבלת החתימות לא הייתה חוויה משעשעת כל כך,
"תירגעי זו החתימה האחרונה שנשארה" אמרה אנה בחיוך "כן… חוץ מהמחנך" הוסיפה אלכס,
אפל הזעיפה פנים, "הבאה בתור" שמעה קול המגיע מקדימה,
"תודה לאל" הוציאה אנחה חרישית , הראשונה מבניהן שהוחתמה הייתה אלכס, שבמהירות אמרה את שמה וזכתה לחתימה מקושקשת בקו שצויר ליד הכיתוב 'מנהל הפנימייה'. אחריה הייתה אנה ואז הגיע תורה של אפל. היא נשמה לרווחה ולקחה את הטופס שלה "תודה" אמרה בציניות לא מורגשת והצטרפה לאנה ואלכס. הן החלו ללכת חזרה לאזור הכיתות. בכפר שבו למדו האווירה הייתה שונה מביתי ספר אחרים. ציפורים צייצו על צמרות עצי האלון הגבוהים. פרחים פרחו בכול רחבי הכפר. ובמיוחד, השקט שרר,בדרך כלל. אלכס הלכה והצטרפה לאחותה וחברותיה. אנה ו אפל הלכו ודיברו שטויות מעורבות אם צחוק קולני.
"אגב, אפל… שמעתי שהארי הולך למחנה קיץ" אמרה אנה, "מה? איזו? מאיפה את יודעת?"
"שמעתי אותו מדבר אל זה אם תום"
"באמת ?" חיוך ענק נמתח על שפתיה, "אני חייבת לדעת לאיזו ! אם נלך לאותה אחת..זה היה כול כך מושלם מבחנתי! אני אזכה לראות אותו כל יום במשך הקיץ" אמרה בחוסר נשימה,
"כן אבל תחשבי על הצד השלילי… את תיראי אותו כול יום במשך הקיץ! זה עלול להשפיע על הגמילה שלך!" "הגמילה?… אהה נכון … לא נורא! נתחיל אותה בסוף הקיץ" צחקה, אנה גלגלה את עיניה בשעשוע "טוב אם את רוצה לשאול אותו" אמרה לבסוף "הנה הוא שם" ענתה והסתכלה על נער שהלך כמה מטרים לפניהם. הוא לבש חולצה שחורה מכופתרת, האהובה אל אפל, וג'ינס כחול כהה.
"הארי" צעקה אפל ורצה לכיוונו, הנער הסתובב ועיניו התכולות בהו בה מתקרבת.
"שמעתי שאתה נוסע למחנה קיץ" ענתה בקוצר נשימה שלא נגרם בשל ריצתה, "איזו? זה שפה?"
"לא.. אחד בצפון ב'כפר עלה'" ענה בקול עמוק, "באמת? קטע…גם אני" חיוכה התרחב, הוא חייך בנימוס חזרה "אז אני מניח שניפגש" ענה והסתובב להמשיך ללכת.
היא חיכתה לאנה שתגיע אליה, "נו? מה הוא אמר?" שאלה בלה בחוסר סבלנות, "אנחנו הולכים לאותה פנימייה" אמרה אפל בחיוך והחלה לקפוץ מעלה מטה באושר אוחזת בידיה של אנה. אנה חייכה, שיחררה יד אחת מאחיזתה של אפל והוציאה את הטלפון הנייד שלה מכיסה לבדוק את השעה.
"טוב קפיץ אנחנו צריכות ללכת לקבל את התעודה, עוד חמש דקות האוטובוס מגיע" אמרה אנה.. אפל הפסיקה לקפוץ הנהנה וחזרה להתקדם באושר.
הן קיבלו את התעודות והתקדמו לעבר החניון הגדול, היא כבר הספיקה להיפרד מכולם ולהבטיח לראותם שנה הבאה, בפנימייה או סתם בבית הספר. היא לא הספיקה להיפרד רק מילדה אחת, והיא ידעה שאת ההבטחה הזו היא לא תוכל להבטיח לה.
הן עמדו שם, אנה נפרדה מכול מי שעוד לא הספיקה, דמעות בעיניה, אפל פשוט ישבה לידה וחייכה.
בסוף כולם כבר עלו לאוטובוסים ורק שתיהן נשארו. אנה חיבקה אותה חזק ואז היא פשוט לא יכלה להחזיק את עצמה, דמעות החלו לזלוג מעיניה ופניה האדימו. "אל תבכי" אמרה אנה בעצב, "למה לא? את בוכה!" החזיקה אפל בתשובה, "כן.. נכון… אבל את לא יפה שאת בוכה" אפל צחקקה "נתראה" אמרה בעצב, "כן… אני מבטיחה" החזיקה לא אנה השתיים התחבקו שוב ואז כל אחת עלתה לאוטובוס שלה.
***
"אני בבית" צעקה, אביה יצא מחדר העבודה שלו והתקדם לכיוונה "איפה התעודה?" שאל ,
"הינה" אמרה וזרקה אותה על שולחן האוכל החום. הוא בחן אותה מספר דקות "למה שבעים במתמטיקה?" "כי זה קשה" אמרה באדישות ונכנסה לחדרה "וחוץ מזה אם לא שמת לב הממוצע השנתי הוא שמונים וארבע אני מאוד מקווה שזה מספק אותך" צעקה מעבר דלת חדרה הסגורה.
היא המשיכה לקרוא את הספר שאנה נתנה לה לפני מספר ימים.
שסיימה אותו הלכה למחשב ושנימאס לה החלה לצפות בטלוויזיה.
לפני השינה היא בדקה שוב את שתי המזוודות הגדולות שתכננה לקחת איתה למחנה הקיץ, הכול שם "יופי" אמרה בקול חרישי.
היא נשכבה במיטתה ושוב בהתה בכוכבים הזוהרים , "מחר סוף סוף אני היה חופשיה" למרות שלא ידעה עד כמה.
היא נרדמה אם המחשבה הזו, שחיוך מרוצה קטן על פניה.