קאמריד- פרק 3!

פרק 3

היא פקחה את עיניה, השמיים היו כחולים ונטולי עננים. ראשה הסתחרר וכאב. היא קמה מהאדמה הלחה מתנדנדת וחלצה את נעליה.היא טמנה את רגליה בבוץ ורק עכשיו הרגישה את הצריבה השורפת ברגלה,שקרתה עקב הריצה, פניה התעוותו בכאב והיא הישבה שוב. שמלת הסאטן השחורה שלה כבר הייתה קרועה ומלאת כתמי בוץ ואף עיגולי דם קטנים.היא הסתכלה מסביב, היער נראה לה שונה פתאום. האור הבוהק שקרן דרך צמרות העצים העניק ליער מראה יותר ידידותי פרחים בעלי עלי כותרת בגוון סגלגל צמחו מסביב, עצים גדולים עליהם בגווני כחול-ירוק צמחו פירות אקזוטיים משונים שהיא לא ראתה מעולם לפני כן, אך נראו לה עסיסיים ומעוררי תאבון. היא בדקה את הפלאפון שלה, השעה שהוקרנה על המסך הייתה חצות הלילה, אך מצפייה בשמיים העריכה שבערך שלוש בצהריים, 'הוא בטח קיבל מכה שנפלתי' אמרה לעצמה. ואז בבת אחד זה הכה בה, היא הביטה סביבה בפחד, הדבר האחרון שזכרה היה שנפלה לבור שלא יכלה לראות את תחתיתו. והשד, הענן השחור שרדף אחריה 'איפה הוא?' שאלה את עצמה.
לפתע שמעה רעש מאחוריה,בהיסוס בסובבה את ראשה לכיוון השיחים הסגולים והסבוכים מאחוריה אך לא ראתה שם כלום. שוב שמעה רחש, הפעם מגיע מצידה השמאלי, היא הסתובבה מהר אבל שוב לא ראתה שם כלום. היא קמה על רגליה במהירות והתקרבה לכיוון השיחים. היא הרגישה את ליבה דופק במהירות. בשקט ובצעדים קטנים נעמדה מול השיח ובמכה אחת פתחה אותו. ציפורים קטנות , בערך בגודל כף יד, כתומי וירוקי חזה יצאו מבעד לשיחים ועפו לשמיים בעודם מצייצים בקול שקט אך צורם. היא נפלה על הקרקע בצעקת בהלה, ואז פשוט נשכבה על האדמה הלחה, עצמה את עיניה בעודה צוחקת לעצמה בשקט.
"מיאו" שמעה יללה מעליה, היא פקחה את עיניה בבת אחד ומעליה ראתה את אותו חתול שחור. אותו חתול שראתה ליד ביתה ואותו אחד שראתה שנפלה.
הוא הסתכל עלייה, ולרגע ניראה ששפתיו מתעקמות למין חיוך, אבל אז הוא ליקק את כפתו הימינית והיא הניחה שרק הזתה את החיוך. היא התיישבה בתנועה חדה והסתכלה עליו מקרוב. זה היה בדיוק אותו החתול, אפילו הסימן הלבן, הכוכב המחומש שצויר על פרוותו השחורה.
החתול הטה את ראשו הצידה בזמן שהיא בחנה אותו, כאילו בחן אותה גם ואז עצם עין אחת במעין קריצה חתולית ואז קם על רגליו וסימן לה לבוא בעקבותיו. היא נשארה יושבת כמה דקות, אבל שראתה שהחתול מתרחק ביער החליטה לקום ורצה בעקבותיו.
המשך היער נראה בדיוק אותו הדבר. עצים ענקיים שנראו כי כמעט נגעו בכיפת השמיים, פרחים בשלל גוונים- ירוקים, כחולים, וסגולים. ועוד צמחיה שונה ומוזרה למראה .
אפל הלכה כבר כמה שעות, כבר התחיל להחשיך ולא ניראה שהדרך הולכת להיגמר. החתול הלך מקדימה וכמעט ולא הסתובב עליה, אלא כדי לבדוק שהיא מצליחה לעמוד בקצב. על צמרות העצים יכלה לראות חיות שונות, כאלו שנראו מוכרות, יצורים דמויי סנאים ולאומת זאת עדין נראים מוזרים, וציפורים שונות ויפיפיות גדולות וקטנות.
היא התנשפה, וגרונה היה יבש כי היא לא שתתה כלום מליל אמש. קצה היער לא נראה והיא התיישבה על סלע אפור למרגלות עץ ענק באפיסת כוחות.
החתול עצר אוטומטית וחזר על עקבותיו בחזרה עלייה. הוא סימן לה לקום בתנודת ראש קטנה אך היא התעלמה והשעינה את הראשה על גזע העץ.
החתול נשף בבוז, שלף את ציפורניו וקפץ על גזע העץ עליו נשענה וטיפס למעלה במהירות.
כעבור רגע נפלו לרגליה שלושה פירות גדולים בגוון כתום-זהוב. היא תפסה אחד מהם ניקתה אותו באזורים הנקיים יותר של שמלתה ונגסה בו. הוא היה רך עסיסי ומתוק, ומיצו היה טעים יותר מכול משקה שטעמה אי-פעם.
החתול ירד והניח עוד שני פירות זהובים לרגליה. אחר כך קם והמשיך להתקדם באותה הדרך. אפל אספה את הפירות במהירות ועטפה אותם בעלי העץ הענקיים שנשרו ושכבו לצידה על הסלע. אחר כך קמה ומיהרה בעקבות החתול.

הדרך נראתה אין סופית, אך כעבור עוד שעה של הליכה רצופה היא הצליחה סופסוף לראות איפה העצים נגמרים.
היא רצה והלכה לצד החתול בפעם הראשונה. הוא אפילו לא הביט בה אך היא ידעה שהוא מרגיש בנוכחותה.
היא ראה את שערי המתכת הענקיים של הכפר, השעה כבר הייתה מאוחרת , היא שיערה את זה לפי מיקום הירח, משהו שידיד שלה סיפור לה פעם.
היא נכנסה בשער. בחושך השבילים נראו לה כול כך שונים אך היא הלכה באותו כיוון שבו זכרה שנמצא הביתן שלה, אבל החתול נעמד בדרכה ולא נתן לה לעבור. הוא סימן לה בראשו להמשיך ללכת בעקבותיה אך היא התעלמה והמשיכה בדרכה, רגליה כאבו והפצעים שרפו, היא רק רצתה להיכנס לאמבטיה חמה ולהיכנס למיטה. החתול שוב עצר בדרכה והיא עקפה אותו עצבנית. הוא קפץ מאחוריה ותפס את אחת מנעלי העקב שלה שסחבה איתה כול היום. "היי! תחזור הנה!!" צעקה אחרי החתול שהתחיל לרוץ בכיוון הנגדי. היא רצה בעקבותיו בניסיון לתפוס אותו אך הוא נכנס לבית גדול, מבנה מוזר שלא זכרה מהסיור שעשו לה בכפר. היא עצרה מול דלת המבנה, סידרה את נשימתה ונכנסה בעקבותיו.
בטוח הבניין הייתה אווירה של פונדק עתיק. שטיחים חומים-אדמדמים היו פרוסים על הרצפה, ושטיחי קיר באותו גוון כיסו את הקירות סביב.
הרהיטים היו עתיקים, כמה כורסאות בורדו היו מונחות בצידי החדר ולידן שולחנות עץ משולשים. על השולחנות היו כמה כוסות בירה עגולות ומלאות על לחציין וצללים עמומים במגבעות ולבוש שחור עתיק ישבו לצידם. החתול רץ לכיוון דלפק העץ שעמד במרכז החדר והפיל את הנעל על הרצפה.
עם כפתו לחץ על הפעמון הקטן שהיה מונח על הדלפק ," כ-ן.." קול מזמר בקע מאחורי דלת קטנה, ממנה יצאה צללית קטנה ועמדה מאחורי הדלפק, רק עכשיו היא שמה לב שאין חשמל והתאורה היחידה בחדר נובעת מנרות ונברשות שהודלקו בכול רחבי הפונדק. אפל התקרבה והרימה את הנעל מהרצפה. הוא הסתכלה על הדמות שמאחורי הדלפק ובצרחה מבוהלת נפלה אל הרצפה.מולה עמד קוף שימפנזה לבוש חליפה שחורה עם עניבת פפיון אדומה על צווארו, על ראשו מגבעת שחורה גבוהה ועל אפו משקפיים קטנטנות. הקוף הביט בה מבוהל לרגע ואז פנה לחתול, "חיכינו לכם" אמר ברוך ומסתוריות מסוימת, " הם כבר הגיעו" ואז פנה לזאבה לבושת שמלת משרתות שחורה עם סינר תחרה לבן שהתקדמה לכיוונם "יוקי תלווי אותן לחדרן בבקשה" אמר ואז לחש בשקט "ותביאי לבת האנוש משהו לשתות…היא נראת לי קצת חיוורת". ואז פנה לאפל כאילו היה לה לחבר ותיק "קדימה מותק קומי, אין לך מה לדאוג את בטוחה כאן" היא התרוממה אך עיניה מבוהלות ופניה לבנות כסיד "א..אמ..אמרת…בת אנוש?" היא גמגמה
"שששש!!" הוא צמיד את אצבעו לשפתיו מסמן לה לדבר בשקט.
"זה…פשוט…הזוי מידי!" היא היתה בשוק מהמתרחש.
"תיהני מהשהות פה, ותנוחי טוב…נראה שאת צריכה את זה" הוא לחש בזמן שיוקי דחקה בה להתקדם לכיוון המסדרון.
המסדרון היה מלא בדלתות חומות בגדלים וצורות שונות. לצד כול דלת היו שני נרות אדומים על נענד שחור ועליו מפוסלים שושנים בשחור גם כן.
הן עברו חמד דלתות חומות עד שלבסוף יוקי פתחה אחת מהן והן נכנסו פנימה.
אפל נכנסה לתוך החדר הגדול,ראייתה היטשטשה וראשה הסתחרר, העיפות אחזה בה וכך גם הרעב, אחרי הכול היא לא אכלה שום דבר יום שלם חוץ מפירות היער ההם, ובכול זאת עברה דרך ארוכה.
וכך היא התמוטטה חסרת הכרה על ריצפת העץ הקשה.

חמימות אפפה את גופה, היא שמעה צעדים וקולות מתלחשים סביב.
"אנחנו חייבים להמשיך להתקדם!" אמר קול נשי בעקשנות וסמכותיות.
"אבל היא חלשה מידי" שמעה קול גברי אומר בשלווה אבל בתוקף.
היא פקחה עין אחת וסרקה את החדר, היה זה חדר שינה קטן בגוון חום-בורדו. באח האבן בערה אש בוהקת, עדין היה חשוך למדי אבל מעבר לחלון יכלה להבחין בסימנים ראשונים של זריחה.
הדמויות שדיברו החדר היה עמומות עקב מחסור האור ששרר בחדר.
"אני לא מוכנה לחכות יותר! כול הלילה התבזבז לנו! אנחנו חייבים להמשיך לזוז, הדרך עוד ארוכה והינה מצפה לנו הערב" הקול הנשי נשמע עצבני.
""אמ…חבר'ה? מצוטטים לנו.." אמר קול שלישי, קול גברי, באדישות.
היא פקחה את עינה השנייה לכיוון הקול אך ראייתה היטשטשה קצת ברגע שהתרוממה לישיבה.
"את צריכה לשכב, את עוד חלשה אחרי ההליכה הארוכה, ממש התייבשת!" אמר הקול הגברי הראשון בזמן שהתקרב עליה ונגע המצחה בחיוך, "האקלים לא משפיעה עלייך כמעט, זה נהדר ממש! את בטח צמאה נכון? דנו את מוכנה להביא לה קצת מים?" שאל את הדמות העמומה השנייה, שנשארה עומדת בקצת החדר. היא נאנחה ויצא מהחדר דרך דלת אדמדמה.
"טוב בואי תנסי לקום, בזהירות, לא מהר מידי" הוא אחז בה ועזר לה להתיישב.
אפל בחנה את הבחור מולה, גבר צעיר, אולי בשנות ה20 לחייו ושערו בצבע בלונדיני בהיר, כמעט לבן. בגדיו היו לבנים גם גן. הוא לבש חולצה לבנה המזכירה קצת לבוש עתיק מימי הביניים שראתה פעם בתמונות בספרי ההיסטוריה בבית הספר, ומכנסיו כחולים בהירים, מבד שמזכיר קצת בד ג'ינס.
בפניו יכלה לראות טוב לב ודאגה, לידו היא הרגישה מוגנת. וכך כמעט שכחה שהיא לא מכירה אותו.
הדמות הנשית נכנסה לחדר ובידה כוס מים. היא הגישה לאפל את הכוס ומיהרה לחזור למקום בו עמדה קודם, בקצה החדר.
בזמן ששתתה את המים בלגימות גדולות בחנה בזהירות את הדמות הנשית שמולה, שערה בגוון שחור-אפרפר חלק גלש על כתפייה והסתיר מחצית מפניה, והיא מהירה להסיר אותו מעייניה. שמלתה הייתה שחורה וארוכה, ושרבוליה ארוכים גם כן, כך שהסתירו את כפור ידיה. הדבר שמשך את עיינה ביותר היה תליון *הפנטגראונד הענק בצבע לבן שהשתלשל על צווארה החשוף.
הבעתה הייתה אדישה וחסרת סבלנות "קדימה יופיטר תקים אותה מהמיטה, צריך להתארגן ליציאה" אמרה בעצבנות.
"דנו היא עוד לא…-" התחיל יופיטר לומר אך אפל קטעה אותו "- אני בסדר, באמת.."התחילה לומר, ואז נזכרה שהיא לא מכירה את האנשים שעומדים מולה ואין לך לאן להזדרז "…רגע! מי אתם?" שאלה בנימה רגועה יחסית למהומה שהתחוללה בראשה. 'איפה אני?' 'מה קורה פה?' 'לאן צריך ללכת?' 'איך לעזאזל הגעתי לפה?' כול השאלות האלה התרוצצו בראשה, אך החליטה ש'מי אתם?' היא השאלה הראשונה שצריכה להישאל, היות ולא הכירה את האנשים מולה.
"לקח לך הרבה יותר זמן ממני" צחק באדישות הקול הגברי השלישי,שעדין היה עמום בין הצללים. הוא ישב בקצה החדר, על אדן החלון, משקיץ החוצה. פניו היו מופנות החוצה, לנוף הלילי, ולא טרח אפילו להעיף בה מבט.
יופי חייך עלייה בנימוס "מצטער" אמר בשלווה "עוד לא הספקנו לעשות הכירות רשמית. שמי הוא יופטר, וזו העומדת שם בפינה היא דמנטור. שנינו שומרים ושליחים בשרותי המלכה הינה ואנחנו אחרים על הבאת הנבחרים האנושיים לקאמריד" אמר בארשת פנים רצינית.
אפל פרצה בצחוק, "מה מה מה? מלכה? נבחרים אנושיים? חבר'ה אתם בטוחים שאני היא זו שצריכה לנוח? הבחור הזה נראה לי קצת הזוי"
הבחור על אדן החלון פלט צחוק קטן, אבל מלבדו אף אחד לא אמר מילה ופניהם של יופי ודנו נשארו רציניים לגמרי.
אפל נאנחה "תיראו, אני יודעת שאני לא חזקה בגאוגרפיה אבל אני דיי בטוחה שאין מקום כזה 'קאמריר', ואני יודעת שיש הרבה אנשים ברברים בעולם אבל זו באמת לא סיבה לכנות אותם 'לא אנושיים' כן?, ורק לידע כללי- המלכה היחידה ששמעתי עלייה היא מלכת אנגלית" אמרה בלעג.
"זה… קאמריד, לא קאמריר" יופי נאנח.
"תראי בת אנוש" אמרה דנו בכעס "אין לנו זמן להתווכח איתך! יצור אפל מאיים עם הממלכה שלנו ולצערינו הרב אנחנו זקוקים לכם כדי..-"
"יצור אפל? נו באמת…מה קורה פה? אני חולמת?" אפל שאלה את עצמה בקול וסטרה לעצמה על הלחי קלות.
"היי! אני לי כוח לכול זה! אתם צריכים אותנו? אז קדימה בואו נזוז כבר!" התערב הקול השלישי שכעט קם מאדן החלון והתקדם לכיוונה של אפל.הוא היה בערך בן גילה, שערו שטני ועיניו כחולות וצלולות. בגדיו היו מודרנים לאומת דנו ויופי- חולצה שחורה מכופתרת ומכנסי ג'ינס ככהים רופפים. הוא היה גבוה ממנה וגופה שרירי ומוצק.הוא התיישב לצידה על המיטה, "היי. אני ריו " אמר בקול שלוו וכמעט ללא זכר לגישה האדישה שהייתה לו מקודם "אני יודע שכול זה נראה לך ממש מוזר עכשיו ולא מציאותי בכלל, אני יודע כי גם לי זה קרה. אבל הכול יגמר הרבה יותר מהר אם רק תבואי איתנו אוקי?"
"אבל אני אפילו לא מכירה אותכם! וחוץ מזה אני צריכה לחזור לביתן שלי לפני שהם התקשרו להגיד להורים שלי שברחתי או משהו.." היא קמה מהמיטה במהירות ובזמן שהתקדמה לכיוון הדלת שמה לב שמשהו שונה בבגדיה. שמלת הסאטן השחורה הקרועה שלבשה לפני כן הוחלפה בכותונת לבנה בעלת כתפיות עגולות ותפוחות שהשתלשלה על גופה ונגמרה בברכיה.
"איך זה הגיע לפה?" שאלה את עצמה בקול, משהו שנהגה לעשות לעיתים קרובות.
"בזמן שישנת דנו פשטה את שמלתך והלבישה אותך בזה. השמלה ההיא הייתה בלויה ומלוכלכת אז זרקנו אותה, בחורה לא צריכה להסתובב בבגדים כאלה" יופי חייך לעברה.
"אמ..תודה.."היא הרגישה סומק קל על לחייה, מהעובדה שאישה זרה החליפה את בגדיה בזמן שהייתה מעולפת, "אבל מצטערת…אני חייבת לזוז לפני שישימו לב שאני חסרה" אמרה ויצאה מן החדר בריצה. היא נכנסה לחדר גדול יותר ששימש כסלון ומבלי להביט לצדדים חצתה אותו ויצאה מדלת הכניסה. היא עברה את המסדרון במהירות כשדנו ויופי רצים אחריה וריו הולך בנינוחות מאחוריהם.
"חכי!" דנו צעקה אחריה ,אך אפל התעלמה והמשיכה להתקדם בנחישות, בתקווה להיפתר מהמופרעים שבאו בעקבותיה.
"הילדה הזאת מתחילה לעלות לי על העצבים! זו הפעם השנייה שהיא בורחת ממני היום!" דנו פלטה ליופי עצבנית תוך כדי ריצה, והוא רק משך בכתפיו כתגובה.
אפל יצאה מהפונדק החוצה בדיוק שהשמש החלה לזרוח והצמחייה התחילה להתעורר לחיים. היא הביטה בשמיים בהלם ופתאום נפלה ארצה במכה.
היא שפשפה את ישבנה הכואב, "אלפי סליחות גברתי" שמעה קול מודאג מעליה. היא הרימה את ראשה
ולתדהמתה גילתה מולה יען, על מקורה זוג משקפיים קטנות, על ראשה מגבעת כחולה גבוהה ותחת כנפה ספר לימוד גדול.
"מ..מ…מה?" אפל הסתכלה על היען בפה פעור. היען שלחה לך כנף כדי לעזר לה לקום, אפל נאחזה בכנף בחשש ונעמדה, "אתה..מדבר?" שאלה בהיסוס.
היען הסתכל עלייה במבט מבולבל אך ענה בנימוס, "כמובן…איפה לא תמצאי פה יען מדברת? את נמצאת ממש באמצע הדרך לאוניברסיטה שלנו. מה חשבת שתראי פה זברה מדברת? פיל מדבר? הם נמצאים בכלל באזור אחר. תגידי מה קרה לך? נפלת על הראש?"
"יכול להיות.." ענתה לעצמה מבולבלת, "סליחה על ההטרדה.." אמרה ליען ונשארה לעמוד קפואה במקומה עד שיופי נגע בכתפה, בזמן שהיען התרחק במלמול " איזו קופה מוזרה…מבולבלת כול כך, וקירחת לגמרי! ואפילו זנב אין לה! מוזר…מוזר…".
"את בסדר?" שאל יופי.
"אני לא בטוחה .."ענתה לו בהיסוס, "אני חושבת שבאמת נפלתי על הראש.."
ריו צחק בקול "את בסדר ילדה, רק קצת מופתעת " אמר בחצי חיוך.
"עכשיו את מאמינה לנו?" שאלה דנו בקול חצי חברותי-חצי תוקפני.
"אני מאמינה שמה שהולך פה לא הגיוני בכלל! וממש נוגד את חוקי הטבע אם תשאלו אותי.." היא הסתכלה על היען המתרחק, "אבל אם אתם מכירים מישהו שיכול להסביר לי מה לעזאזל הולך פה אני מוכנה לבוא איתכם"
יופי חייך עלייה "מעולה! אז בואו נתחיל לזוז!" אמר והתחיל לפסוע קדימה.
ריו התקרב לאפל שעדין עמדה במקומה "**טוטו..אנחנו כבר לא בקנזס" לחש לאוזנה בשעשוע והתחיל ללכת בעקבות יופי ודנו. היא נשארה לעמוד לבד מאחור עוד רגע.
"את באה טוטו?"
אפל התנערה מהשוק ורצה בעקבותיהם.
הם עברו בשדות גדולים, שיחים ורודים וכחולים צמחו סביבה ולידם גם עצים משונים, כחולים וסגולים. הכול היה כול כך צבעוני ושונה לאומת מה שראתה בבית הספר או ב'כפר הרים' או בכלל, בכול מקום אחר אי פעם בחייה.
הם הלכו במשך כול היום, רגליה היו נפוחות וכאובות והיא התעקשה על הפסקה.
"יש כפר לא רחוק מפה" אמרה דנו "נעצור שם לכמה דקות".
ואכן אחרי כמה קילומטרים נגלה לעיניהם כפר קטן. כמה שהתקרבו עליו יותר הבחינה אפל שהבתים היו יותר כהים מהמקום שבו היה הפונדק, צמרות העצים הלכו והתכהו גם הן ובגדר אבן מפחידה וגבוהה שהקיפה את הכפר. דנו ויופי פנו להיכנס דרך שערי האבן הענקים וריו הלך בעקבותיהם, אך אפל האטה את צעדיה" אולי כדי שנלך בכיוון הזה…" היא הצביע לכיוון היער שהמשיך מחוץ לחומה.
"למה? סתם לעשות סיבוב? לא צריך, נעבור פה ונקצר את הדרך" אמר ריו בחיוך נבזי.
"אתה צודק, זה יותר מהר, ומפה יש אולי עוד הליכה של שעה או שעתיים עד הארמון" דנו אמרה מתעלמת מאפל החוששת ונכנסה בשער בלי להביט לאחור.בלית ברירה אפל הלכה בעקבותיהם.
הם נכנסו לכפר, על אדני חלונות הבתים היו אגרטלים שחורים ובתוכם פרחים נבולים, "קדימה מהר יותר, במרכז הכפר יש מקום שאפשר לקנות בו אוכל" אמרה דנו בזמן שאפל עדין השתרעה בחשש מאחור.
כשהגיעו למרכז הכפר אפל הבינה למה הכול נראה לה אפל כול כך. בכפר חיו וגרו שלדים. במרכז הכפר היה בית קברות ענק ובו שלדים מכרו מוצרים, קנו מוצרים ונהנו. ילדים קטנים מתרוצצים ומשתוללים, משחקים וגונבים אחד לשני איזו יד או רגל, וכולם לובשים בגדים שחורים צנועים ומגבעות גבוהות.
"בואי איתי לקנות, תוכלי לבחור מה שתרצי" יופי חייך לאפל והתחיל ללכת לכיוון אחד הקברים העמוסים ביותר.
היא רצה בעקבותיו בעודה בוהה בכמה שלדים, נערים, שישבו על קברי אבן אפורים לא רחוק ממנה.
הם קנו קמה פירות, קצת לחם, וסוכריות על מקל-שגם הם כמובן ,בצורת שלד.
"תודה שקניתם אצלנו,תבואו שוב" חייך אליהם המוכר, ואפל ניסתה להתעלם מהלסת שלו, שנפלה למחצה. יופי שילם לו במטבעות זהב הנקראים 'רין' כך הסביר לה בשקט בזמן שהמוכר ירד לתוך הקבר להביא את המוצרים מהמחסן, ואז חזר לדנו לשאול כמה דברים בקשר לדרך, כך שאפל נשארה לבד לאסוף את המוצרים.
בדרכה חזרה לחבורה שמעה קול בא מצידה השמאלי "היי את..", היא הסתובבה וראתה את אחד מנערי השלדים צועק לה "את לא נראת מפה.."אמר "יותר מידי בשר" ,השלדים האחרים שישבו איתו צחקו,
"אתה..קורא לי שמנה?" אמרה בקול מעוצבן. השלדים התעלמו מהשאלה וצחקו שוב.
"אז..מה גוש בשר כמו.. עושה במקום 'מת' כזה?" שאל אותה נער שלד אחד.
"זה לא עניינך.." ענתה בכעס "ואם תסלח לי, שק עצמות, אני צריכה ללכת…לי יש חיים!" אמרה ברשעות. "אווץ'!" השלד הראשון אמר לחברו. היא הסתובבה והלכה בחזרה לחבורה.
"אתה רואה פרנק? זאת הסיבה שאין לנו חברים" אמר נער שלד אחר לראשון, וכול החבורה פרצה בצחוק היסטרי.
"מתי ממשיכים ללכת?" שאלה אפל את יופי כעוסה והניחה את המצרכים לצידו, "חשבתי שאת רוצה לנוח" זרק לעברה ריו בעוקצניות. "נחתי מספיק!" אמרה בתוקף לכיוונו "וכול המקום הזה לא מוצא חן בעייני". ריו גיחח בתגובה והרים את ידיו מעל לראשו כאילו ניכנע.
"אנחנו שוקלים לשכור כרכרה" אמר יופי
"הלכנו הרבה היום, הדרך עוד ארוכה ואנחנו צריכים להגיע לארמון בעוד שעה" הוסיפה דנו.
יופי הנהן. הוא סימן להם לחכות במקומם ונכנס לאחד הבתים הגדולים במרכז. כעבור מספר דקות חזר כאשר הוא נוהג במרכבה חומה עשויה עץ אלון אליה רתומים שני סוסים חומים.
"תעלו" חייך לעברם יופי שעצר את המרכבה בדיוק מולם. דנו פתחה להם את דלת המרכבה ואז עלה למושב שהיה לצד יופי בצידה החיצוני של המרכבה. "את לא נכנסת איתם?" יופי שאל בחיוך
"ולשמוע את בת האנוש הזו מתלוננת שוב? לא תודה, אני אוותר" אמרה באדישות.
ריו קפץ לתוך המרכבה והתיישב בפנים, אך אפל נשארה עומדת בחוץ.
"נו? את מתכוונת לעלות בזמן הקרוב? שמעת את יופי, יש לנו שעה להגיע לארמון הזה שלהם…"אמר לה בעוקצנות, אך היא עדיין היססה.
הוא קם מכיסאו והושיט לה יד "קדימה טוטו, אין לנו את כול היום" אמר בחצי חיוך.
"אתה תמשיך לקרוא לי טוטו עוד הרבה?" הסתכלה עליו באדישות.
"כנראה.." הוא חייך במתיקות.
היא החזירה לו חיוך קטן ותפסה את ידו. הוא משך אותה פנימה וסגר את דלת הכרכרה בטריקה.
הם התישבו זה מול זה בכירכרה הקטנה, "יופי אנחנו מוכנים" צעק ריו ודפק על אחד מדפנות הכרכרה, ולאט לאט הם התחילו לזוז.

*פנטגראונד- כוכב מחומש בתוך עיגול מוכר גם כסמל השטן, וגם כסמל לכישוף בתרבויות מסויימות.
**Toto we're not in Kansas anymore – משפט מתוך הקוסם מארץ עוץ, כשדורותי אמרה לכלב שלה טוטו שהבינה שהיא לא נמצאת בעיר שלה קנזס אלא במקום אחר ומוזר.