קאטראוס – הטהור

"הבן שלך… הוא… הוא מיוחד קצת…" הסתכל הרופא על התינוק הקטן שנולד זה הרגע, אחוז בידיו הגדולות והגסות של הרופא. "אני מקווה שגורלו יהיה סביר" הוא הביא לאישה את התינוק בזהירות.
"בן שלי…" הזילה האישה העיפה דמעה. "אתה תהיה בסדר… רק נתפלל לאל נוקרונוס שגורלך יהיה טוב…".
התינוק נולד חסר יד, בעל גיבנת קטנה, ועין שתומה. שקט, אינו בוכה. מרגיש כאילו חסר חיים ורוח, אך הוא עדיין נשם.
שנים עברו, והאישה לימדה את בנה כי יש מישהו ששומר עליהם ועל הכפר שלהם. לא לוחם, או מלך. השומר הגדול הוא האל נוקרונוס, האחראי על חיים ומוות, הצלחה וכישלון, ותקוותם של המאמינים בו. כל יום, הלכה האישה ובנה אל המקדש הקטן יחד עם כל הכפר. מחזיקה בידו השמאלית הבריאה. מנסה לכוון אותו לאן ללכת בשל ראייתו החלשה, ומלטפת את גבו הגדול והכפוף. הכפר שר שירי תפילה בקול רק ואחיד, והילד; מסתכל סביב אינו שר, מנסה להבין את מילות השירה.
"נוקרונוס הגדול, אנא ממך, שמור על חיינו, על תקוותנו, על עתידנו. עשה טוב, ולא רע. אתה האחד, ואין אחר. מי ייתן וכל המתנגדים לך ייפלו…"
כל פעם כשחזורו האישה ובנה לביתם אחרי התפילה, ישנה האישה מול תמונה ששל גבר צעיר, והתפללה בשקט במשך שעות. בזמן הזה הילד הצעיר הסתכל על אמו ושוב אינו מבין את מילות התפילה ומטרתן.
הילד הצעיר גדל, והפך לנער. בעייתו הגופנית התגלתה לו, והוא שקע בדיכאון עמוק .אמו החרדה ניסתה לעזור לו בכל שיכלה; "האל נוקרונוס יכול לרפא אותך. תתפלל אליו, ועתידך יהיה טוב". הנער הסתכל על אמו עם מבט שואל, ולא שאלה לקחה אותו אמו אל המקדש הקטן להתפלל. היו רק הם שניהם לבד בכול ערב. האם שרה והתפללה, וניסתה לגרום לבנה לשיר ולהתפלל גם כן. הבן סירב כל פעם מחדש, ובכל פעם שהתנגד הוא קיבל סטירה מאמו על גופו.
עם הזמן, הילד נעשה בוגר, ואמו הזדקנה. ועד אז הלכה אמו איתו אל המקדש להתפלל, ובכול פעם התנגד וספג מכות.
בערב אחד, כאשר האם לקחה את בנה למקדש כשהיא עם מקל הליכה, שם היא ניסתה שוב לגרום לבנה להתפלל, ובכול שלילה שלו, היא היכתה אותו במקל ההליכה שלה . "אתה בחיים לא תהיה טהור! אתה בושה! תתפלל לנוקרונוס, או שאני אקח את חייך לפניו!". היא הניפה את המקל בחוזקה ופגעה בגבו החלשה של הבן, הוא נפל על הרצפה, מתנשף מנסה להחלים מן הפצעים והסימנים הכואבים על גופו. האם נגשה אליו עם המקל שוב "תתפלל עכשיו, או שאני אקח את חייך עכשיו, יצור מעוות!" . הבן קם לאט לאט, מתנשף. הוא ניגש לאמו ועמד מולה. דממה. ברגע אחד, הבן חטף את מקל ההליכה מידה של אמו, היא נפלה ארצה, והוא הניף את המקל על ראשה בחוזקה.
הבן יצא לבדו מן המקדש. מסתכל עליו בזלזול. הוא לקח לפיד, והחל לשרוף את המקדש עד היסוד. תושבי הכפר הגיעו במהרה, מסתכלים על האחראי לשריפה. "מפלצת! מעוות! יצור!" כולם צעקו לו. הבן הסתכל על תושבי הכפר, עם חיוך זדוני, והחל לצעוק בקולו הצרוד והמעוות; "האל שלכם לא יכול להציל אתכם. הוא כלום חוץ משטויות! אתם טיפשים מבזבזים אץ חייכם על אמונות טפלות! הוא לא יציל לא אתכם ולא אותי!".
הכפר העצבני שלף קלשונים ולפידים והחלו לרדוף אחרי הבן. ללא היסוס, הבן הרח מן הכפר אל שטח נידח ורחוק.
הרחק הרחק, בבית קטן ונטוש, חיי לו הבן הבודד, מתפתח בדרכו שלו.
לבוש במדים שחורים מעור, תליונים העשויים מאיברי חיות ואבנים. ובידו רובה ציידים. הוא למד כי ישנו חומר רעיל שאף אדם לא יכול לשרוד במגע, והוא היחיד שיכול לסבול את הרעל ולא להיפגע. נוזל לבן, וזוהר. נראה טהור במבט ראשון, אך אין להאמין למראה זה. מצויד בכדורים המלאים ברעל הטהור, מוכן הבן לנקום את מראהו המחריד. "אין טהור ממני" הוא אומר. "אני אטהר את כולם, והעולם יהיה טוב יותר… לא צריך שום אל שישמור עלי, אני שומר על עצמי…!"
קאטראוס; כך הוא קרה לעצמו.
מאמין כי לא צריך אמונה כדי לשרוד. רק מיומנות. וטיהור.