צללים- פרק 5

פרק 5
נ.מ טוני
"לאן אנחנו הולכים?" התלוננתי בעודי הולך ורגליי נגררות אחורנית.
"פשוט תהיה בשקט" הוא אמר בקול רגוע, לא היה נראה שהוא מתעייף. אפילו לא קצת.
"אתה אומר את זה כבר שעה, מתי כבר נגיע?" שאלתי בכעס ורגליי כבר נרדמו,
"עוד כמה דקות. פשוט תתאזר בסבלנות." הוא אמר, נאנחתי והמשכנו ללכת.

"ג'ונתן!" קראה נערה אחת ורצה לחבק אותו, התיישבתי על החול הצהוב והחם והבטתי בהם מלמטה, הייתי מותש מדיי. הם התחבקו והיא חייכה בעודה מחבקת אותו,
"חדש?" היא שואלת,
"לא סיירה, הלוואי והוא היה ערפד." אמר ג'ונתן ועזר לי לקום ברגע שראיתי אותה הבחנתי במראה שלה, עיניים אפורות הביטו בי ובחנו את גופי, שיער שחור חלק התנענע מצד לצד לפי תנועותיה
"הוא לא ערפד?" היא שאלה, וקירבה את ידה לעברי פניי היא הזיזה את ראשי לצד ימין וראתה שני חורים נקובים מהנשיכה, "הוא ננשך אבל.. אין שום רעב לדם אנושי" אמר ג'ונתן.
"אז מה הוא?" היא שאלה,
"אני לא יודע, אנחנו הולכים לבדוק את זה." הוא אמר והמשיך להתקדם לבקתה שהייתה במרחק כמה מטרים מאיתנו, כל האזור הזכיר מערב פרוע כזה, "אנחנו?" היא שאלה והביט בו,
"כן סיירה, אנחנו" אמר ג'ונתן ונכנס אל תוך הבקתה הלכתי אחריו לאט וברור כאשר מבטים נעוצים מאנשים חיוורים עם עיניים צהובות, "כולם פה.." אמרתי לסיירה ולא יכולתי להשלים את המשפט,
"כן, כולם פה ערפדים" היא אמרה והתקדמה מהר יותר לעבר ג'ונתן. נכנסתי לבקתה כאשר מיליוני ערפדים עוצרים את הדברים שהם עשו ומביטים בי, לאחת החליקה הכוס מהיד מרוב ההלם. שקט מפחיד היה בתוך הבקתה בעוד שג'ונתן היחיד שממשיך לעשות את הפעולות שלו, לקחתי נשימה ארוכה והתקדמתי באיטיות לעבר ג'ונתן.
"נו זו התוכנית שלך, להביך אותי בפומבי?" שאלתי אותו והתיישבתי לידו,
"האמת שלא חשבתי שתצליח כל כך מהר להביך את עצמך אבל בעיקרון, כן" הוא חייך בעודו שתה את המשקה האדום ששמו לו במשקה, התפללתי שזה לא דם.
"או תודה באמת" אמרתי בציניות,
"אז מה הקטע שלך, אתה ערפד אחר מהשאר?" שאלתי ושילבתי ידיים,
"ערפד שחור, אני מנהיג את כל השבט של הערפדים פה. בנוסף אני יכול לשלוט על כל אחד ואחד מהערפדים פה." הוא אמר ברגע שגמר לשתות.
"אז רגע אתה יכול לשלוט גם עליי?" שאלתי ובליבי חשש,
"תירגע, אתה אחר. אתה לא ערפד." הוא אמר והרגשתי שאבן ירדה מליבי,
"תודה לאל" אמרתי
"אבל גם לא בן אנוש" הוא הוסיף ועל פניו חיוך.
"מה זאת אומרת לא בן אנוש?" שאלתי,
"אתה לא בן אנוש, זה פשוט מאוד." אמר ג'ונתן בקלות ומילא לעצמו עוד מהמשקה ההוא,
"אז מה אני?" שאלתי בפחד,
"אני לא יודע" הוא אמר וגמר את כל המשקה הוא קם מהכיסא ויצא מהבקתה.
"חכה" אמרתי וגררתי את הכיסא אחורה ירדתי מהכיסא ורצתי כדי להשיג אותו,
"תקשיב, יש לי משפחה בחוץ, חברים, הרגע גמרתי את הלימודים! אני צריך גם לחשוב על איזה מקום בצבא אני רוצה, איזה עבודה אני אעשה, יש לי חיים בחוץ ואני לא יכול להסתגר פה!" צעקתי בכעס,
"המשפחה שלך לא שמה לב שהלכת, אימא שלך היא היחידה שיצרה איתך קשר. אין לך בחוץ חברים, כולם מתעללים בך נפשית ופיזית, גם אם לא אמרת את זה אני יודע הכול. ילדים מתעלמים ממך ואתה לא קולט את זה! המקום היחיד בצבא שתוכל להיות בו מתרגם שפות אויב, נראה לך שייקחו אותך לקרבי או לאיזה כוח משימה מיוחד? תראה איך אתה נראה! והכי חשוב אין לך שום חיים בחוץ, המנהל עשה לך חתיכת טובה שהוא נשך אותך אבל מישהו היה חייב לעצור את זה! ועכשיו נתקעת בין השניים!" הוא צעק בכעס ודפק את היד בקיר של התקרה בזעם, נפגעתי מכל מה שהוא אמר ואפילו עוד יותר פגע בי זה שכל מה שהוא אמר..
נכון.
"נתקעתי בין השניים?" שאלתי מנסה שלא ירדו לי דמעות,
"בין הערפד לבין הבן אדם, אתה חצי ערפד חצי בן אדם." הוא אמר וכיווץ את ידיו,
"ואתה תהיה הכוח העליון שלנו בקרב." הוא אמר והביט בי,
"באיזה קרב?" שאלתי מבולבל,
"בין הערפדים, לאנשי הזאב." הוא הסביר והביט בי במבט רציני,
"עכשיו בוא נגלה מה אתה יכול לעשות."