צללים- פרק 4

פרק 4: האלפא
פרק 4
נ.מ ג'ייק
"איך הכלב הזה התקיף אותך?" שאלה אימי והחלה ללפף את התחבושת על הפצע שלי, למזלי היא רופאה בבית החולים גביסון.
"לא יודע הבעלים שלו כנראה לא שם לב אליו." אמרתי ונאנחתי, לשקר זה מעצבן אבל אם אני יאמר לה על זה שהתקיף אותי איש זאב אז היא בחיים לא תאמין לי.
"אני הולכת להביא את החיסון המונע למחלת הכלבת, תישאר כאן" היא אמרה ורצה לעבר המחסן תרופות שיש לנו בבית, ביינתים אני הרגשתי שהכאב מתחיל להתפוגג פתחתי את התחבושת כדי לראות את הפצע
"הפצע לא אמור להתרפא לך עד החודש הבא!" הא צעקה מהחדר,
"בסדר אימא, תודה על ההרגעה." אמרתי והמשכתי להוריד את התחבושת, הרגשתי שזה נכון.
"איי.." אמרתי חלושות והורדתי את הפלסטר הלבן בצורת המלבן מהפצע, לא הייתה אפילו שריטה קטנה, אפילו לא צלקת קטנה, "איך זה יכול להיות" לחשתי לעצמי וקימטתי את מצחי בתהייה,
"תקשיב לא מצאתי את התרופה אבל יוד אמור להפסיק את הדימום, היית אמור למות ממזמן אם הייתה לך כלבת אז אתה בסדר" היא אמרה בעודה מתקדמת מהמסדרון לסלון, בו אני ישבתי וברגע שהיא תראה שאין לי אפילו שריטה היא תבין שמשהו לא בסדר.
"אני חייב לעוף מפה" דיברתי לעצמי בלחש ורצתי לעבר המרפסת שלנו, היא כבר הייתה בפתח הסלון ולא חשבתי יותר מדי וזינקתי מהמרפסת היישר למטה, הרוח הזיזה את שיערותיי במהירות ושרקה חלושות באוזניי עצמתי את עיניי בחוזקה ונחתי על הקרקע סדק עצום נוצר במדרכה והרעש אפילו חזק עוד יותר מהנפילה, קפצתי מקומה שביעית ועדיין לא הרגשתי כאב.
רצתי כדי שלא יזהו אותי, יחשבו שאני מפלצת או משהו, עברתי בין השיחים, יצאתי מהרחוב של הבית שלי מולי הפארק של הבית ספר הישן שלי.
"שיט" אמרתי ומיליוני ילדים והורים היו בפארק ושיחקו שם בעודי רק עם ג'ינס חצי קרוע ובלי חולצה רצתי לעבר הפארק כדי להיעלם בין האנשים.
"איש זאב חדש על הכוונת שלי" שמעתי קול, הסתובבתי כדי לראות מי אמר אותו אבל לא היה אף אחד שכיוון אליי רובה או אקדח,
"תירה" שמעתי קול נמוך ויריית חץ נשמעה שחותכת את האוויר ועפה במהירות לעברי,
"תעצום עיניים!" שמעתי את קולו של גייל שרץ לעברי, החץ כבר נחת על הדשא והבזק של אור בוהק ולבן נוצר מול עיניי. נהדפתי לאחור מההלם של ההבזק ועצמתי את עיניי לכמה שניות
ברגע שפקחתי אותם הכול היה מטושטש כאילו אני עומד להתעלף, מיד גייל זינק אליי ותפס את זרועי בחוזקה ומשך אותה לעברו מיד קמתי, הוא רץ בעודו מחזיק בזרועי ואני אחריו הוא רץ במהירות כאילו הוא ברח ממשהו.
ג'יפ אדום עצר באמצע הכביש והחלון נפתח, אדם עם משקפיים אחז באקדח חיצים וכיוון אותה לעברי הוא ירה את החץ במהירות אבל גייל הצליח להזיז אותי בדקה התשעים,
החץ פגע בגייל והוא נחת על הדשא הרטוב
"גייל" אמרתי ונפלתי גם אני על הדשא,
"אתה חייב לעוף מכאן! תברח ג'ייק" הוא אמר ושבר את החץ שפגע ברגלו, הראייה שלי החלה לחזור לעצמה, קמתי מיד ותפסתי את זרועו של גייל וגררתי אותו כדי שיברח
"אין לאן לברוח זאבים קטנים" הוא אמר אבל הוא היה רחוק מאיתנו, איך שמעתי את זה? הוא ירה עוד חץ מהאקדח והפעם הוא פגע בי החץ חדר אל תוך צלעותיי ופגע בריאה הימנית שלי נפלתי שוב על הדשא והתגלגלתי במורד הגבעה
"לא!" אמר גייל, נשימתי החלה להיות מהירה יותר והרגשתי שאני נחנק
"גייל" אמרתי בעודי נכנס וניסיתי לצעוק לעזרה, אבל אף אחד לא שמע ובנוסף אני בקושי יכולתי לדבר בגלל החץ, נהמה של זאב נשמעה ואז שקט. שמעתי צעדים מתקרבים לעברי בעודי נאנק,
"אז אתה הבטא החדש, ברוכה הבאה ללהקה" שמעתי עוד פעם קול רק שונה מזה של מי שתקף אותנו, קול של נערה, רך ועדין. היא ירד מהגבעה יחד עם גייל היה לה שיער בלונדיני ועיניים כחולות בהירות על קו הלבן הבטתי בה בעודי בחיים, הנשימה שלי החלה להיות מהירה יותר עד שהיא הגיעה ושלפה את החץ מתוך ריאותיי היא נגעה בפצע והוא נרפא במהירות.
לקחתי נשימה עמוקה והשתעלתי,
"נעים מאוד" היא אמרה והביטה בי,
"נעים מאוד, מי את?" שאלתי בראשי בלבול.
"תכיר ג'ייק את וונדה." אמר גייל והתכופף לעברי
"מנהיגת הלהקה" הוא לחש לעברי,
"אני מעדיפה שתקרא לי וונדה, רק אם אתה באמת רוצה תקרא לי האלפא" היא אמרה ושילבה ידיים שעל פניה חיוך.