צללים- פרק 11

פרק 11
נ.מ טוני
"מה זה אומר?" שאלתי בתהייה,
"זה אומר שאתה, ועוד 2 יצורים עומדים להביס את קרצ'ר. והדרך להביס אותו נמצאת אצלך, אתה רק צריך להאמין שתוכל למצוא את התשובה" אמר ג'ונתן.
"רגע, עד לפני יומיים לא ידעתי דבר על היצורים האלה, במקרה נשך אותי ערפד אבל לא תכננתי ששככה זה ימשך. אני לא רוצה להיות כזה, אף פעם לא ביקשתי להיות כזה ועכשיו אתה אומר לי שאני עומד להביס את היצור החזק ביותר בכל היסטוריית היצורים?" שאלתי וכולי התמלאתי מחשבות על מה שיקרה,
"אף אחד לא ביקש שתהיה כזה, הגורל בחר אותך מאיזה שהיא סיבה." אמר גייל,
"אני לא רוצה להיות כזה, אולי יש בי חצי ערפד שאומר לי שאני צריך להמשיך לבוא איתכם ולעצור את קרצ'ר אבל אתם לגמרי שוכחים שיש בי גם בן אדם, אני שונא להיות כזה! ואף אחד מכם לא מבין את זה" צעקתי בכעס,
סליחה שאני קוטע את הסיפור אני רוצה רק לדעת שכול קוראיי הם אכן קוראים ולא רק מגיבים אז כול מי שראה שיעשה שלוש נקודות לאחר התגובה אז עכשיו להמשך הסיפור
"תקשיב לי חתיכת ילד מפונק ועצלן, אתה תבוא איתנו עכשיו למצוא את שאר החצויים ואת הבטא שרוצה כוח עצום גם אם אתה רוצה וגם אם לא! גורל העולם תלוי בזה! כל החברים והחברות שלך, אימא שלך, המשפחה שלך כולם זקוקים שתעזור לעולם גם אם הם לא יודעים שהם נמצאים בסכנה נוראית. אז אתה תקום ותמשיך לחפש איתנו את החצויים!" צעק ג'ונתן בכעס,
"מספיק פעמים עשיתי את כל מה שאמרת, באתי איתך שביקשת ממני, נאבקתי בבובת אימונים בניגוד לרצוני, עזבתי את אימא שלי שעכשיו בטח מחפשת אותי ומשתגעת מרוב חיפושים, ובמיוחד, עזבתי את החיים שלי" אמרתי חלושות אך עדיין הייתי כועס ומתוסכל,
"למה אתה לא אומר כלום?" שאלתי את ג'ייק,
"אתה השתנת באותו זמן שאני השתנתי, אתה בטח חושב כמוני" הבטתי בו, וכמעט שכחתי שהוא גרם למוות של אחותי.
"לא, אני מצטער אבל הפעם אתה טועה אני חושב שאתה צריך להשלים עם העובדה שיש לך כוח לשנות את העולם, לצד הטוב או לצד הרע." הוא אמר ומילותיו רק הזכירו לי כמה אני שונא אותו.
"עזבו כבר.. חשבתי שאתה אחר, שאולי יש תקווה שיש פה מישהו נורמאלי… כנראה טעיתי." אמרתי והשפלתי מבט,
"שלום" אמר נער מפוחד שהיה דומה באופן מפחיד לקאלי,
"אני.. אחיה של קאלי, ג'ון ו.." הוא אמר ומתנשף במהירות, שמעתי את פעימות לביו והם החלו לאט.
"ג'ון" אמרה קאלי ורצה לעברו במהירות, הוא נפל על זרועותיה ועצם את עיניו, והפעם לא שמעתי את פעימות ליבו,
"אני עף מפה" אמרתי והלכתי לעבר המקום היחידי שיכולתי לחשוב עליו, הביתה
חיוך עלה על פניי ופעם ראשונה שהרגשתי,
מאושר.