צללים- פרק 1

צללים
פרק 1
נ.מ טוני
הצלצול נשמע בכל רחבי בית הספר ע"ש נורה ג'ורדן, קולות של תלמידים מאושרים ושל דפים נזרקים לאוויר בפתאומיות הדלתות נפתחות ו3000 תלמידים יוצאים לחופש הגדול, אני אחד מבניהם. לפחות הייתי,
השלכתי את הדפים לאוויר ורצתי לעבר השער, כמו כולם לנסות לצאת ראשון. אבל הבריון הרגיל של הכיתה הושיט את ידו לעברי ודחף אותי בחוזקה כדי להיות ראשון, אני חסר שיווי משקל מיד נפלתי וילדים כמו תמיד, לא סופרים אותי וממשיכים לרוץ בעוד אני מרגיש את רגליהם חובטות בשלי, אני צועק שמישהו יפסיק אבל לא מקשיבים לי,
"תפסיקו כבר!" צעקתי אבל אז הבית התרוקן ולא נשאר תלמיד אחד בבית הספר, אני מרים את ראשי לאט ובודק את מצב רגליי, מכות סגולות מרגליהם של הילדים מונחות על כל סנטימטר ברגלי. נאנחתי כאשר ראיתי את הטלפון שלי מרוסק לחלוטין אני הושטתי את ידי לעבר הטלפון ותפסתי אותו, הזכוכית כולה התנפצה ומרוסקת ומבעד לשברים אני ראיתי
'שיחה אחת שלא נענתה מאימא' אני החלקתי את ידי על המסך והתקשרתי לאימי
"היי חמודי איך היה היום האחרון?" היא שואלת בקולה הרך והמתוק,
"היה מעולה אימא, אני אחזור מאוחר יותר יש לי שיעור נוסף במדעים" לא רציתי לבוא הביתה עכשיו, שלא תראה את המכות הסגולות,
"אוקי מותק, אוהבת. ואגב מה עם התלמיד ההוא שהציק לך, אני מקווה שהוא הפסיק" היא אומרת ומנסה להרגיע, הדמעות חונקות את עיניי,
"הוא בסדר, ביי" אני אומר חצי בוכה חצי אומר ומנתק את השיחה,
"למה דווקא אני?" אני מרים את ראשי ונשען על הקיר שליד האקווריום המזוהם שאף אחד לא ניקה חודשיים, הדמעות יורדות לאט ומדגדגות לאט את הלחי שלי, אך אני ממשיך לבכות.
"תאמין לי אני מעדיף שתהרוג אותי וזהו" אמרתי חלושות ודיברתי לאלוהים,
"מר. פראל מה אתה עושה כאן כשחופש היום?" שאל המנהל ומצמיד את משקפיו המלבניות לעיניו, גם מרחוק היה אפשר להבחין בשערותיו הלבנות שהוא מנסה להסתיר,
"כלום, כלום" אמרתי ומשכתי באפי, מיד הורדתי את קצוות מכנסי הג'ינס שלי כדי להסתיר את הפצעים וקמתי שכאב בכל רגליי, "אתה בטוח?" הוא שאל והתקדם לעברי, הנהנתי לחיוב ומיהרתי לצאת מבית הספר צולע חלושות, "אתה יודע, יש סיפור שרץ בכל רחבי הארץ. שבירח מלא, בבית סיפרנו היצורים מהצללים יוצאים לדרכם, לגייס עוד כוחות לקרב הנצחי בין הערפדים לאנשי הזאב" הוא אמר בקול חלש ומצמרר,
"זה סיפור." אמרתי וידיי רעדו מעט, הבטתי חזרה בפניו הוא מיד סגר את הספר בו קרא כמה פעמים במשך השנה והביט בי עם עיניים הירוקות שמתחילות להשתנה לאט לאט לצבע בהיר יותר.
"הקטע בסיפור הזה, הוא שכל יום מחדש הוא מתחיל לשכנע עוד יותר אנשים, ואתה היחיד בבית הספר שעדיין מאמין שזה סיפור" הוא אמר והגיע כבר כמה סנטימטרים ספורים מולי
"זה סיפור, נכון?" שאלתי והבטתי בעיניו עכשיו הם היו צהובות לחלוטין,
"תלוי בעיניי המתבונן" הוא אמר וצבע שיערותיו חוזר לצבע בו היו לפני עשרים שנה, שערותיו שחורות עם ברק וצבע שיניו צחורות, הוא מתחיל לגבוה לאט ולקבל שרירים הוא הוריד את משקפיו וזרק אותם על הרצפה, הם התנפצו והוא חייך לעברי כאשר ניביו חשופות מולי,
"ותאמין לי, הסיפור הזה נכון" הוא אמר וקירב את פניו לעבר צווארי מיד ניסיתי להתנגד אליו אבל הוא הצליח לאחוז בי חזק ולחרור בי שני חורים נקובים בצוואר, עורו נהיה חיוור והוא ממשך למצוץ ממני דם,
"עזוב אותו מפלצת!" צעק השומר וירה חץ לעבר המנהל, הוא מיד התנתק ממני ותפס את החץ הוא התפוצץ בפניו של המנהל והוא נהדף לאחור, הוא מיד הרים את פניו הם היו מלאות בדם אבל הדם החל לחזור אל תוך הפצע, ולהבריא.
"קסם" הוא אמר לי וחייך לעברי, אני החלתי להרגיש סחרחורת ורעב בו זמנית עמדתי להתעלף אבל אז מיד השומר קפץ לעברי והוציא מכיסו מזרק עם חומר ירוק, הוא הזריק לי את החומר והסחרחורת נעלמה הרעב הפסיק ונשענתי כמה שניות על הזכוכית שבדלת, מיד הנהנתי לשלילה וברחתי מהבית ספר, שהכאב ברגליי פסק.