צלי הלילה- פרק 4 (צווחת הינשוף)

"אני לא אוהבת שירותים-" אני ממלמלת לעצמי. כריסטיאנה בוהה בי בעיניים גדולות, מסירה את הטפרים שלה מראשי, אני מנסה להימלט אבל היא ממשיכה להחזיק בי, בלי הטפרים.
"את ניסית להרוג אותי?"
כריסטיאנה מהנהנת. "זו הייתה רוב הכוונה."
"מה את בדיוק?" אני חוקרת, למרות שהיא בעמדה הרבה יותר עליונה משלי. "ומה את רוצה?"
היא שותקת, אולי מנסה למצוא תירוץ.
"את רוצה לעלף אותי עכשיו?"
כריסטיאנה מנידה בראשה. "-זה היה ברור מדי."
אני נראית יותר מדי מופתעת לרגע ומנסה להסתיר את זה מכריסטיאנה. היא צוחקת, צחוק צווחתי ומכוער. "אני את נוכלת, חשבת שלא תגיעי לכאן בלי שאבין מה את בדיוק, תגיעי לכאן ולא תנסי להסתיר את הזהות האמיתית שלך, יש לך הורים בכלל?"
אני לא רוצה לענות לה. המבט שלה חלול, כאילו היא לא יותר מאיזה חייזר שפלש לכאן כדי להשתלט על הגזע שלי. "את ציפור?"
כריטיאנה מהרהרת לרגע אם לענות לי ואז מהנהנת.
אני אאבד לבד את ההכרה בקרוב, אם לא אבין מה קורה. נדיר לאבד הכרה, אפילו אם אתה מאוד לחוץ, אף פעם לא קרה לי שבאמת 'איבדתי את ההכרה' (פירוש זה הוא להתעלף בצווחות אימים), אני נרגעת לרגע.
"את לא יודעת מה אמרתי קודם?" היא פולטת מילים בצווחות, עם שילוב צווחותיו הקודמות של היצור שהייתה, אני עדיין שרויה בהלם, אבל כריסטיאנה האמיתית לא מנחמת אותי בדיוק.
"-איך את מעזה פשוט להגיע לפה?!" הפה שלה מדיף ריח נבלות פגרים. "בלי לומר שום דבר? מאיפה את, מי הלהקה שלך?"
"מה את רוצה ממני? הייתי חלק מקבוצת כדורסל, שום להקה!"
היא מגלגלת את עיניה לאחור. "לא להקה של בני אדם, מאיפה את?"
"מה?"
הכריסטיאנה-יצור חוזר בסיבוב המפרקת שלה, היא נוהמת עלי. "אמרתי- שתספרי לי- מאיפה…"
אני בועטת אותה על הכיורים, דם זולג מהמקור שלה, אני מרימה את ידי אל פני כדי לא לראות זאת, אבל במקום אני רואה את היד שלי שנפצעה, היא נראית יותר טוב, לא מדממת, אבל נשארת יד פצועה. קצות האצבעות שלי חומות ולוקחות לי כמה שניות להבין שהן נוצות.
"תפסתי אותך!" אומרת כריסטיאנה בשובע רצון ומזנקת עלי. אני מתגלגלת הצידה ובועטת באחוריה, היא ממשיכה לעמוד על רגליה ולצווח עלי, אף אחד לא שומע את זה?!
"מה את רוצה ממני?!"
כריסטיאנה לוחשת מילים מחוספסות ואני לא מבינה.
"מה את בדיוק?" אני שואלת יותר בשקט. היא מחווה בידה עלי. "מה שאת. תסתכלי." אני מביטה במראות, העיניים שלי בהירות, צהובות ומלאות ברק, האישונים הופכים צרים ואני רואה צבעי צהוב-וירוק, צבעי הסוואה. הידיים שלי הן כבר נוצות, לא כנפיים אבל פשוט משונות, אני לא רוצה לדעת לגבי החלק התחתון שלי.
"מה קורה לי?" אני מנסה לומר, אבל צווחה נמלטת מהפה שלי. "אני נראית כמוך!"
הכריסטיאנה-יצור צווחת עלי משהו אבל המוחי הוא מתפרש כ- 'אל תשקרי לי'.
הטלפיים שברגליים שלי שורטות את הקיר ואני מזהה את ההזדמנות ופורצת את המנעול בעזרת אחת הציפורניים, היא מתעקמת והצחוק הלועג של כריסטיאנה נשמע בתוך המוח שלי. אני נמלטת החוצה, השעה אולי ארבע אחר הצהריים, אין אף אחד בבית הספר. אני מסתכלת סביב, הדלת לא פתוחה, אולי אפרוץ אותה.
הצווחה נשמעת מאחורי, אני ממהרת לכניסה אבל כריסטיאנה משיגה אותי ונושכת את הכתף שלי, אני שותקת בקושי רב מפני שאני לא מעוניינת להיזכר בצורה שלי כרגע והודפת את כריסטיאנה לקיר. "תגלי לי מה אני."
כריסטיאנה נדה בראשה המכוסה נוצות ופולטת צווחה בעוד היא רצה אל תוך השירותים, אני אחריה. כשאני מגיעה, החלון פתוח, כריסטיאנה לא שם.

"את לא תאמיני מה קרה…"
"תני לי לנחש, הסתבכת עם ווד, אמרתי לך לא-"
אני משתיקה אותה בעזרת מכה חזקה על כף ידה, סילביה נאנקת בכאב ומביטה בי בהפתעה. "מה קרה היא לימדה אותך כמה טריקים?"
"לא, היא איזו מפלצת משונה, אני לא יודעת מה, אולי סוג של ציפור," אני אומרת. סילביה מביטה בי לרגע ואז מגחכת בקול רם וגומרת את האורז שלה. "אל תנסי לעבוד עלי," היא מזהירה. "אני טובה בדברים האלה, אני לא אוהבת שמשקרים לי טיילור."
אני רוצה לומר לה שזו אמת אבל ההוכחה היחידה היא זו שהפכה אותי למה שלא תהיה כריסטיאנה ווד. כשחזרתי הביתה התברר ששבתי לצורתי המקורית, המראה אולי תעתעה את היכולת שלי להבחין בכך אבל לורה נראתה רגילה, לא נדהמת ונרתעת בו זמנית, למרות שהכול יכול להיות אצלה, אבל מי יודע?
"היי," כריסטיאנה צצה למול השולחן שלנו, אני רושפת אבל סילביה מביטה בה בדחייה מהולה בהפתעה. "אני צריכה את החברה שלך לרגע," היא צוחקת. סילביה מהנהנת ומורה לי לקום אבל אני לא זזה, היא נראית נחמדה, בהחלט לא מדומיינת, האם יכול להיות שדמיינתי הכול? אני מביטה בידי, היא עדיין אדומה ונפוחה. "את באמת… לא דמיינתי."
אני קמה, רחוק מסילביה. "אפילו לא קצת," צוחקת כריסטיאנה.
"אז מה את בדיוק?"
היא מרימה גבה לא מטופחת להפליא אבל בעלת גוון בהיר. "השאלה האמיתית היא מה את."
"אני לא יודעת!" אני אומרת שוב ושוב עד שהיא נכנעת.
"לא משנה- נדבר אחר כך, אמרן."
אני שבה להתיישב ליד סילביה.
"היה נדמה לי שהיא כינתה אותך אמרן הרגע או משהו כזה?" שואלת סילביה, אני מהנהנת, אבל ממשיכה להסתכל על כריסטיאנה. כיסא נגרר מאחורי, סילביה קמה.
"הלו! היא דיברה אליך הרגע? תעני לה!"
כריסטיאנה מסתכלת עלינו, היא מציצה בסילביה. כשהיא מתקרבת היא מושכת אותי שוב הצידה.
"על מה את מדברת?"
"עלייך, את הינשוף החדש בשכונה."
אני מנסה להבין מה אמרה לפני רגע אבל היא ממשיכה ללכת, והבזק ירוק נוצץ בעיניה, אני משיבה בהבזק צהוב שמאיר על אפי לרגע ומסובבת את ראשי.