צלי הלילה- פרק 3 (היצור במראה)

הינשוף שוהה איתנו בימים הקרובים, סילביה שוכבת מתחתי במיטה המוצבת תחת מיטת הילדים שלי למרות גילי המבוגר והינשוף מנמנם לו בקופסת קרטון מרופדת שהכנתי בשבילו, ינשופים לא ישנים בלילות, אולי הוא עייף. סילביה מסמסת לאימא שלה שהכול בסדר, בלי דגש על הינשוף ומתרוממת אל המיטה שלי. "אז… אנחנו נלך לסרט כן?"
"אבא שלי יזמין בטלוויזיה."
"לא," סילביה נדה בראשה בביטול. "-אנחנו נלך להקרנת חצות, יש איזה סרט חדש על דרקונים, יהיו שם הרבה שחקני פוטבול," היא צוחקת. "ומלבד זה, מה ההנאה בסרט מול הטלוויזיה?"
"אני אמורה להשגיח על הינשוף. ומלבד זה, אנחנו אמורות לישון."
"מה יותר טוב מלהתחמק החוצה?"
אני נאנחת."אבא שלי יהרוג אותי."
"הוא יהרוג אותך גם ככה, שהזמנת חברה ביום השני שלך כאן," היא מדגישה.
"בסדר," אני נכנעת לבסוף.
סילביה מניחה בידי את הטלפון החם שלה, היא מצביעה על לוח הזמנים. "יש לנו חצי שעה עד חצות, נגיע לשם, נצפה בסרט ונתגנב לבית דרך החלון שלך."
"מה את רוצה לעשות? להתגנב להקרנה בקולנוע? מזכיר לי סרט ישן. אנחנו נשארות כאן."
למחרת לשמחתי הגדולה, סילביה כן שוכבת תחתי כשהפה שלה חצי פעור. אני חולפת מעליה בשקט אבל משהו מחזיק בקרסולי. כשאני מסתובבת, סילביה עדיין ישנה.
"הפחדת אותי!"
סילביה לא משיבה. אני מנסה לגרום לה לקום בעזרת כמה טפיחות עם הרגל אבל היא ממשיכה לנחור. הינשוף מביט בי בעיניים גדולות ולוטש בי מבט ארוך, אולי הוא ניקר אותי. אני מקרבת את היד והאצבע שלי מלטפת את קודקודו.
"אאוץ!"
סילביה מזנקת מהמיטה בפראות. "מה קרה?!"
"היצור הזה נשך אותי," אני אומרת ספק לה ספק לינשוף ספק לסילביה המצחקקת. הוא רק מעוות את מקורו, עד כמה שאפשרי לעוות מקור ומצייץ.
אנחנו יוצאות לבית-הספר, סילביה מחזיקה בידה בטלפון שלה ומתעלמת ממני, היא הספיקה להיתקע בעמוד חשמל ואישה עם עגלת תינוק בדרך.
אני פותחת את דלת הכיתה, אותם התלמידים יושבים שם, מלבד התלמידה הזו מכיתה י'…
אני מסתובבת אל סילביה אבל עומדת שם אותו התלמידה שחיפשתי קודם לכן.
"לא הכרנו," היא אומרת קצרות. אני מנסה ללחוץ לה את היד אבל זה נגמר בכך שהיא עוקפת אותי אל המושב שלה. "ברוכה הבאה."
סילביה מושכת אותי הצידה. "זאת ווד, אל תתעסקי איתה."
"קוראים לה ווד?"
"לא," אומרת סילביה. "היא סתם איזו משוגעת שדחפו לכיתה שלנו."
סילביה מתיישבת מהר ואני אחריה, המורה נכנסת והנערה ששמה ווד מלכסנת אלי מבט ומחייכת בשובע רצון. "שלום," אומרת המורה, אני מזהה אותה, מיס סקט!
"נושא השיעור היום הוא: גלובליזציה. מישהו יכול לומר לי מה היא?"
"פסט.." לוחשת סילביה.
"מה?" אני שומעת את המלמולים של מיס סקט.
ברנד מגחך מאחורינו, "הן מדברות."
"תסתום את הפה!" מסננת לו סילביה. "מה ווד רצתה ממך?"
"כריסטיאנה," לוחשת ווד מהקצה השני של הכיתה. סילביה רטנה. "איך היא יכולה לשמוע?"
"היא לא רצתה כלום," אני משיבה. "רק להגיד היי."
מיס סקט מכחכחת בגרונה. "בנות-?"

בהפסקה סילביה הודפת אותי לעבר היציאה, אבל אני נשארת.
"שלום, החברה שלי קטעה את השיחה שלנו מקודם אז…"
כריסטיאנה בוהה בי קצרות בהפתעה ומהנהנת. "כן את ה-תלמידה החדשה."
אני משפילה מבט לרגל שלה, היא חבושה. "מה קרה?"
כריסטיאנה מבחינה במבט שלי ומשתעלת. "אה לא… זה שום דבר, נפצעתי במשחק כדורסל."
אני מחייכת ביתר ידידות ומנסה ללחוץ שוב את ידה אבל היא נרתעת.
"כבר ערכו לך סיור?"
אני מהרהרת. "אני לא זוכרת, סילביה מסתובבת איתי הרבה. אולי היא יודעת…?"
"אני אעשה לך סיור," היא אומרת בגאווה. העובדה שהיא נמוכה ממני לא תורמת לרושם שלה, בעיקר מפני שהיא מבוגרת ממני בשנה לפחות. "קדימה. יש זמן עד השיעור."
אני מהנהנת בחיוב.
כריסטיאנה מובילה אותי להמשך המסדרון, רחוק מהכיתה בה מתקיים השיעור הבא.
"לאן אנחנו הולכות?"
"לשירותים," אומרת. "כל סיור טוב מתחיל בשירותים."
כריסטיאנה פותחת את הדלת, המקום מעוטר בציורים גסים וגרפיטי, בוודאי של כריסטיאנה, היא סבה על עקביה וסוגרת את הדלת. "אם את מוכרחה לעשות משהו, זה המקום הטוב ביותר. אפילו לאוכל ארוחת צהריים אם מנדים אותך מהקפיטריה."
"אני אוותר," אני משיבה לה.
כריסטיאנה מזנקת על השיש כחתולה אתלטית ומביטה במראה, אני מסתכלת מעבר לכתפה, על ההשתקפות שלה. "את יודעת," פותחת כריסטיאנה. "מזמן לא הגיעה לכאן מישהי חדשה, בעיקר לא כמוך."
"משיקגו?"
"לא."
השיער שלה נעשה בהיר יותר, כאילו צבעה אותו, הקצוות הופכות זהובות ועיגולים נקווים סביב עיניה, היא מתעוותת ופולטת צווחה חזקה. כשאני מביטה במראה מסתכל עלי יצור בעל עיני נץ ונוצות במקום שיער. זו כריסטיאנה, אני פולטת צעקה ומזנקת החוצה אבל הדלת נעולה.
"הצילו!"
הכריסטיאנה-יצור יורד מהכיורים, טלפיים ארוכות שורטות את הרצפה וכריסטיאנה מזנקת עלי, היא שורטת את הכתף שלי. זה כואב כמו פצע שזורעים עליו מלח. אני מכה בראשה אבל היא לא נכנעת.
אני נועלת מאחורי את אחד התאים, הוא מכוסה נוצות אבל אני בספק אם זה מסוגל לעוף, כריסטיאנה גוררת את הטלפיים על רצפת השיש ונעצרת. אני עומדת על האסלה בציפייה, שקט. הרגליים שלה כבר לא שם.
היא פולטת צליל שמזכיר קריאת תרנגול ומזנקת על גג התא, היא קופצת עלי והשיער שלי נטבל במים. "מה את לעזאזל?!"
כריסטיאנה פולטת צווחה והשתנקות שנשמעת כמו מילה אלמלא היא נשמע מזעזע כל כך.
השיער שלה מפסיק לצמוח, הוא הופך רגיל והעיניים מתכווצות.
אבל הטלפיים שלה ממשיכים לגדול, הכריסטיאנה-יצור מניח טלפיים חדשים על ראשי בעזרת רגליו ודוחף אותי אל תוך האסלה, היא מנסה להטביע אותי אם היא יודעת מה היא עושה.
"חתיכת חרא!" אני הולמת באגרופי, אבל היצור חזק מזה. צווחה משתחררת מפי בלי שליטה והיצור מפסיק לתקוף, הוא משסף את ידי, ואני משוכנעת שהיא עומדת ליפול, דם ניגר על הרצפה, דמי.