צלי הלילה- פרק 1 (התלמידה החדשה) ההרשמה עדיין פתוחה!

התלמידה החדשה:

"קדימה בנות, המעבר לא יהיה כל כך נורא," אומר אבי מתוך ים של ארגזים, הוא נמצא שם איפשהו, למרות שמבחינה אקוסטית זה מקום מושלם להקלטות כרגע ודי קל להבין את המיקום שלו.
עברתי לניו-אורלינס רק לפני כמה שעות אבל הספקתי להכיר את המקום, ומלבד זה, קראתי כמה מפות באינטרנט. היא שונה משיקגו, גם בהחלט יותר משעממת.
אחותי ולורה ממשיכות להעמיס ארגזים אל תוך הבית ואני מקווה שאף אחד מהן לא תיפול בגלל העלטה המוחלטת ששוררת בחוץ, המיטה שלי נמצאת למעלה למזלי, והחושך לא אמור להקשות עלי לישון.
אחותי, ונסה, מניחה את החפצים שלה בצד המדרגות ועולה. היא קטנה ממני בכמה שנים, לפחות שלוש, אני לא בטוחה. אף פעם לא התרכזתי מספיק כדי לחשוב 'באמת' בת כמה היא בדיוק. אני עולה אחריה, החדר שלי נמצא רחוק משלה לשם שינוי, אנחנו לא ישנות יחד כמו בשיקגו בדירה הקטנה והצפופה, זה בית גדול בפרוורים.
החד שלי הוא הקטן יותר, אני מבינה את זה מכיוון שהחדר הגדול מכוסה טפטים ורודים כהים ובובות הילדות של ונסה, הגיל שלה מתחיל להתבהר. אני סוגרת את דלת החדר החדש ופותחת ארגז קרטון שנושא כיתוב שביר, אוסף פסלי הזכוכית שלי, יש שם כמה פיות, וגם ברווזונים, סבתא שלי הייתה קונה לי אותם, בטיולים שלה מחוץ לעיר. אני סוגרת את הקופסא וממשיכה הלאה, הרהיטים כבר הגיעו כך שארון הבגדים שלי מותקן, הארגז שייך לאחד מכמה עשרות הארגזים שלי המלאים בגדים, אני מרימה חולצת טי-שירט כחולה כהה עם הכיתוב "הנמרים המחוספסים של שיקגו" מאחור החולצה מעט קרועה, לצורך אשליה. בבית הספר שחקתי כדורסל, זו הפעם האחרונה שראיתי או אראה את החולצה הזו, אף אחד כאן לא מכיר את קבוצת הנמרים של שיקגו.
"טיילור," לורה צצה מפתח הדלת, היא נושאת מנורת שולחן קטנה בצבע שמנת אל שולחן הכתיבה החדש שלי ומחברת אותה לשקע. "אין לנו חשמל," אני אומרת. לורה מכה במצחה. "כן-כן, בסדר, אני אביא לך מנורת שולחן אחרת."
אני רוצה לעצור אותה אבל היא ממשיכה ללכת, היא תמיד הייתה כזו, מעט… בעייתית, אבל לא מטורפת, אולי בעייתית היא מילה שהאנשים בניו-אורלינס יפרשו כמטורפת, אבל היא לא, היא בסך הכול אימא שלי.
מעולם לא קראתי לה אימא, אולי כשהייתי בת שלוש בערך, אבל עכשיו זה רק לורה.
"הנה," לורה מניחה בידי מנורה טעונה להפסקות חשמל ויוצאת, לשם שינוי היא לא הביאה מנורת שולחן. זה די מעודד.
אני פותחת את החלון היחיד בחדר, שני תריסים קטנים וכמות גדולה של אבק, עיניים גדולות וצהובות מביטות בי מבין הצללים ונעלמות. אני מתאמצת להביט בהן שוב אבל אני רואה רק זוג עיניים כהות יותר שנעלמות כשהיו.

למחרת אור שוטף את החדר החדש שלי, לשם שינוי אני רואה משהו. אבא מטגן חביתיות ולורה יושבת למול השולחן וממתינה. היא לא יודעת עוד על ההחלטה חשובה של אבא, שהוא רוצה לשלוח אותה למוסד פסיכיאטרי, כדי שלא יבוא יום וימצא את ונסה או אותי מוטלות על הרצפה בשלולית חמה של הדם שלנו. היא כבר אובחנה, אולי לא זוכרת את זה.
"קדימה בנות," הוא מניח בצלחת של לורה כמה חביתיות ומניח בידי את המחבת. "בית הספר החדש שלכן מחכה."
השעה תשע לפי השעון מעל הכיור, בשיקגו מתחילים ללמוד בשבע וחצי.
"מתי ההסעה מגיעה?"
לורה צוחקת ואבא שלי ומרגיע אותה. "לא, אין הסעה. את תלכי ברגל יחד עם ונסה."
"מה?!" מזדעזעת ונסה. "זה במרחק קילומטר וחצי מכאן!"
אבל אבי רק מהנהן לאות אישור.
כשאנחנו מסיימות, אני מלווה את ונסה לבית הספר, היא לומדת בכיתה ו', אולי היא בת שתיים עשרה. אני מושכת בכתפי, ונסה נכנסת איתי פנימה ופונה שמאלה, לכיוון שלט שמצביע – כיתות בית הספר היסודי- ואני נכנסת אל המסדרון למול הכניסה, לכיתה ט'. כמה תלמידים יושבים בקצה הכיתה ומפטפטים וזוג בנות יושבות בקדמת הכיתה, כאן לומדים מבית הספר היסודי עד סיום התיכון, זה לא קרה בשיקגו. מישהי שנראית מבוגרת יותר יושבת לצד הבנות, אולי בכיתה י', היא נמוכה ממני בחצי ראש ומאוד חיוורת, כמו ערפד, השיער החום מקורזל שלה גולש אל השכמות שלה ומלא בקשרים, העיניים שלה מופנות ללוח והיא לובשת חולצה מכופתרת לבנה ועניבה מפוספסת, וחצאית כחולה כהה ומלאת כפלים.
"ילדים," מישהי אומרת מאחורי. "זו התלמידה החדשה, טיילור קאנט," אומרת מישהי בשנות העשרים לחייה, אולי המורה. "שמי מיס סקט, המורה לפיזיקה וחקר החלקיקים והמחנכת של שכבות ט' עד יא'. יש לך שאלות?"
אני נדה בראשי ומיס סקט מהנהנת. "שבי ליד סילביה," מורה לי מיס סקט, נערה בגילי בעלת שיער דבשי ועיניים מלוכסנות בשחור כהה מנופפת אלי בחיוך. "היי," היא אומרת בביישנות.
"טיילור," אני אומרת לה. סילביה צוחקת, כנראה פני שמיס סקט הציגה אותי והיא מחייכת. "סילביה המלט-" היא משיבה לי.
"מתי עברת לכאן?"
"אתמול."
סילביה נראית מופתעת. "איפה את גרה?"
"רחוב אמזון מספר 8634," אני עונה, "שדרה מספר חמש." סילביה מהנהנת. "אני גרה לא רחוק משם," היא מציינת.
מיס סקט מכחכחת בגרונה ופולטת שיעול צרוד. "העלמה קאנט והעלמה המלט, אנא הפנו את המבטים שלכן ללוח," היא כותבת כמה מילים בטוש לוח שחור שמדיף ריח של נבלה. "אבולוציה," אומרת מיס סקט, היא מביטה בכולם. "מישהו יודע מה זה?"
לרגע אחד מהבנים בקצה הכיתה מגחך. "למדנו את זה בגן."
אבל מיס סקט לא נכנעת. "ובכן מר ברנד," אומרת מיס סקט. "אולי תגיד לי מה היא אבולוציה."
"השינוי הגנטי באוכלוסיה של אורגניזמים לאורך דורות," אומר ברנד בלעג. אבל מיס סקט מחייכת. "אתה תואיל בטובך להביא לי את הטלפון שלך, ערכים מהאינציקלופדיה לא יועילו לך איתי."
ברנד מניח בידה צבועת הלק של מיס סקט את הטלפון הנייד שלו בצער רב ושב למקומו.
"ובכן-" ממשיכה מיס סקט, אבל הצלצול להפסקה קוטע אותה ואני יוצאת יחד עם סילביה באכזבה מהכיתה.