צלילי השיגעון

הפסנתר הישן של אבי ניצב במעלה המדרגות, מביט בי במבט מתגרה, דוחק שאני אעלה ואנגן עליו. רק ארבעים ושלוש מדרגות.
תמיד נמשכתי אל המדרגות, כאילו הן קראות לי לבוא, לחוש בכוח הטמון בפסנתר. רגלי נעה באיטיות אל עבר המדרגה הראשונה, אני שומעת קולות מברברים בראשי. רואה שחור בעיניים. עוד מדרגה, היא חורקת. השלישית שבורה, מאחלת לי מזל רע. היא לא עוצרת בעדי.
הסקרנות היא דבר מושך. ברביעית אני מתחילה לרעוד, כוחות אפלים מנסים לחדור לתוכי. הסקרנות בוערת בי, מושכת אותי הלאה. בחמישית, אני שומעת אותם בבירור. הם מנסים להטביע אותי, לגרוף אותי עמוק לתוך השחור. אבל אני מתנגדת. אם רק אעז…
בשישית הפחד כבר לא יכול לשכון בתוכי וצרחתי מעבירה בי צמרמורת. שערותיי סומרות. אני נאבקת להישאר שפויה, צועדת אל עבר המדרגה השביעית. נשארו רק עוד 36 מדרגות. המספר הזה. שרדף אחרי כל חיי. אני עוברת למדרגה השמינית והצללים ממשיכים יחד איתי. הם מצליפים בגופי, מפתים אותי להצטרף אלהם, אבל אני ממשיכה לתשיעית.
השיגעון הולך ומתחזק. אני מרגישה שאני עומדת לקרוס לתוכו. אני בסך הכל בת-אנוש. במדרגה העשירית אני מתמוטטת, נשאבת לתוך השחור ונופלת. עוצמת את עיני למוות הקרב ובא, אבל לא מגיע. החשיכה הנוראה ביותר עוטפת אותי. צרחתי מצלצלת עדין באוזני. עיני נעצמות למוות שתופס אותי. הוא לא מגיע. עיני נפתחות. אני מרחפת באוויר, החושך עדין סביבי. לפתע אור נדלק ושורף את עיני, חושף לפני שטן. אני ממצמצת. זאת לא אשליה. הפחד שורף כל מילימטר בגופי החסר ישע. השטן מוחא כפיים. מזמין אותי להמשיך. מנסה לשגע אותי.
נטושה בחלל האין סופי, אני מנסה לרוץ, לצעוק, לזעוק לעזרה, אבל אין אף אחד. לא בבית הנטוש הזה. אני קפואה. משותקת. השטן מתקרב אליי, עדין מוחא כפיים.ואני? אני אפילו לא מסוגלת לדבר. לגמרי לבד. איתו. מוחי נאטם ונעשה רפה. אני נופלת שוב לחשיכה. כנועה.
אני פוגעת בדבר מה קשה. פצע ישן נפתח ברגלי, מכל הסבל שעברתי. אני במדרגה ה-43. עוד צעד אחד קטן ואני אפגוש בפסנתר. זאת לא הפעם הראשונה שלי. גם לא השניה. או השלישית.
בדרך כלל צל של מודעות מזדנב למוחי ואני חוזרת מטה בקלילות, כאילו דבר לא קרה. עוזבת את המקום הזה וחוזרת אל חיי, עד לפעם הבאה שהפסנתר ימשוך אותי אליו ואל העבר האפל של משפחתי. אבל הפעם הסקרנות חזקה מן ההיגיון. שום דבר לא יפריד ביני לבין הפסנתר.
אני מתקדמת לעבר הלא נודע ונכנסת לתוך השיגעון. השפיות מתפוגגת. כל הטירוף מחלחל לתוכי דרך עורי ועיני. עיני השמאלית מתקתקת, חיוכי גדל עד שהוא הופך ללא הגיוני. עיניי מסתובבות בחוריהין, מפזרות דם כהה, כמעט שחור על פניי.
אני מגיעה לפסנתר אשר ניצב מולי. אני שומעת את צחוקי הרם, השיגעון התנחל בתוכי… אני מתישבת על השרפשף ומוכנה לנגן. אני סורקת את הפסנתר בעיני. הוא מכוסה בשכבה דקה של אבק. לא השתמשו בו זמן רב. ידי מרפרפות על הקלידים. מוכנות להפר את שתיקתו הדוממת. להפיג חיים במיתריו.
לחצתי על תו. מחכה לצלילו העמוק. אך הוא לא הגיע. במקומו הגיע דבר אפל הרבה יותר מצלילו של פסנתר רגיל. קולו העמוק מילא אותי בכוח. וידע. הרגשתי כאילו שאני יכולה לעשות הכל. אך הרגשתי שאני נעלמת. והבנתי שזו לא רק תחושה. אני מתנדפת מהעולם הזה, כאילו שמעולם לא הייתי בו וחוזרת לתוך האפלה שבה שררתי וממנה נוצרתי.