צלילי החיים – פרק 2

שביבי עץ שרטו את זרועותיי, וחבטתי בכבדות.
לא היה לי מושג שהיה בי את הכוח הזה.
אבל יותר הדאיג אותי כמה זמן הייתי כאן,
הרגשתי שעברה רק חצי שעה, אבל לפי השמש השוקעת יכולתי לנחש שאני פה כבר ארבע שעות? שלוש שעות?
הורדתי את החרב ונשנענתי עליה.
עצמתי את עיני, מנסה להסדיר את נשמתי הקפואה.
יכולתי לחוש שראיתי קופאות, אבל ידעתי שזו היא סתם הרגשה ולא יותר.
בקול ווש ובום נפלתי על הקרקע.
מולי עמדה דוניאה, ושיערה האדמדם והמסורק התפתל ברוח הערב הקרירה.
נאנחתי בכבדות.
עיניה שדרו לי זעם רושף, אבל זה כלל וכלל לא עניין אותי.
״את כל כך מתה.״ אמרה דוניאה, ונשפתי בבוז לעברה.
זאתי רק החמירה פניה, וקמטי כעס החלו להופיע.
״כן בטח. את יודעת טוב מאוד שכמו תמיד אצליח למצוא תירוץ ללמה נעלמתי.״
צחקתי, מנסה להרגיז אותה עוד יותר.
״את לא תצטרכי לתרץ,״ היא חייכה חיוך שטני, והצביעה לעבר אישה דומה לה.
אוי לי…
היא לבשה שמלה נפוחה מעט, אך עדיין מתאימה לרוח העליזה שבאזור, נעלי העור שלה התלכלכו בבוץ, ושיערה האדמוני גם הוא היה מעט מלוכלך.
הבטתי באימה באישה, שמבטה הרס את ׳רוח האזור׳ העליזה.
מעולם לא ראיתי את אימא שלי כל כך כועסת.
ואותי כל כך תפוסת אימה…
אוי אלים.
זה כל כך רע, כל כך נורא, כל כך… מביך.
״אריס דוסבדוק שטונסאר!״ צווחה אמי, בכל אימתה.
העיניים שלה רשפו מכעס, והתחלתי לחשוב כיצד העביר את חופשת הסתיו הנהדרת החשבת בבית, מביטה בחוץ על שאר חבריי צוחקים.
ובלילות אחלום על סיוטים שכוללים את אימא שלי ויותר מדי צעקות ונזיפות.
אחותי צחקה חירשית, והסתירה את פיה בכדי לא להראות עד כמה שמחה היא.
״תסתמי״ סננתי לעברה בכעס. הכל באשמתה.
״את חוזרת הביתה מיד!״ אימי צעקה בכל קולה, ויכולתי להישבע ששמעתי משהוא צועק ״הגובלינים! הם באים!״ בצרחות.
הנחתי שזאת טעות בין אימא שלי לדמיון מפותח מאוד.
הלכתי בשקט לעברה, שולחת מבטים זועמים לאחותי. וזאתי גיכחה בתגובה.

ישבתי בשקט, על המיטה שלי.
תכננתי מראש את חופשת הסתיו, ואז ׳פוף!׳ אימא שלי ואחותי חייבות להרוס הכל.
תכננתי להירשם בשם בדוי להדרכות בלחימה בחרב.
״אההה!״ צעקתי מראש תסכול, ואחזתי בראשי כלכך חזק שמפרקי ידי הלבינו.
הבטתי בעצב בחדר שלי, לא היה בו הרבה.
רק שולחן העץ שאבי הרכיב לי בזמנים טובים יותר, היומן שקניתי לעצמי לפני שנה, שלא השתמשתי בו עד לחצי השנה האחרונה, וכמובן – ארון הבגדים שלי, שהתקנתי בו מגירה סודית למכתבים ודברים חשובים.
הוא היה מקושט במבולגן.
זכרתי טוב מאוד למה, לי ולאחותי הייתה תקופה של ׳שיקום הבית.׳ גנבנו מהשכנים צבעים וצבענו את הארון, אלו היו הזמנים הטובים והמוארים של המשפחה שלי.
לא עבר הרבה זמן עד ששמעתי את אימי עולה לחדרי.
הייתי גאה מדי בכדי לא להשפיל מבט כשהיא נכנסה, אך במהרה התחלף המבט שלי בתדהמה.
זאת לא הייתה אימי שפתחה את הדלת, גם לא אחותי, או אבי.
דמעות הציפו את פניי מיד. ידעתי שיש לזה רק נשמעות אחת.
הגבר שעמד בפתח הדלת, בבגדי חיל מסודרים בצבע זהוב והשפיל ראשו.
״אני מצטער.״ הוא אמר בקול קודר.
רציתי להוציא עליו את כל העצב, הכעס, התסכול.
הוא יצא מהר מאוד ושמעתי את טריקת הדלת מאחוריו. קולות פרסות הסוס שלו, נשמעו והחלו להיעלם מהאוזן.
עדיין בהיתי ובצרוף אדום ועיניים כואבות במסדרון הקצר והדלת החורקת.
הוא… מת.
הלב שלי ניסה לשכנע אותי שאראה אותו שוב, אבל מוחי עשה לי אבל גדול יותר.
ירדתי בשקט למטה, רואה את אימי בוכה בשקט, ואחותי תומכת בה.
״בקרוב יתחילו החגיגות.״ אימי משכה באפה, ״ננסה… לחשוב על זה אחר כך.״ היא לא הביטה בי או באחותי.
היא המשיכה להביט בשולחן העגול, ומיששה טבעת כסף.
״קדימה, ארי.״ אחותי אמרה, היא לא נראתה כאילו בכתה, אבל עינה שדרו לי אחרת…
הנהנתי בשקט.

ההרגשה הייתה נוראית. לא חשבתי… האמת? אפילו לא העזתי לדמיין מה זה לחיות בלי אבא.
הרגשתי כאילו נפל לי עץ על הלב ושבר חלק ממנו.
הרגשתי כל כך רע שמחשבות שלא עלו לי קודם לכן צצו לי בראש.
והגרוע ביותר – זרקתי את המכתב האחרון שלו.
אני יודעת, זה רק פיסת נייר.
אבל כל הקטע זה כאשר שאת מאבדת מישהוא, את תעשי הכל, אבל הכל בכדי להמשיך לזכור אותו.
לא העזתי לחשוב על הצד החיובי…
היו כאלו, אבל זה היה כואב מדי.
יצאתי מהחדר בשקט, מנסה להיראות הכי שמחה שיכולתי בשביל אימא שלי.
עד כמה ששנאתי אותה לפני שעה, ידעתי שגם לה מגיע משהוא טוב.
ישבתי שאולי אם אצליח לחייך זה יעזור לנו איכשהו…
לא היה לי מושג עד כמה טעיתי.

אורות הערב ומנגינת חלילים שמחה וקופצנית העירו אותי ממחשבות אפלות.
השמלה הלבנה והבגד הלוחץ רק הכבידו על האשמה שחשתי.
ניסיתי להיות שמחה, רקדתי עם כמה חברים.
צלילי החללים והצחוקקים עזרו לחיוך שלי לעלות ולגבור על הפחד.
כל הכפר היה כאן, אפילו החכמים.
חיוכים וצחקוקים נראו מכל עבר.
שקעתי במנגינה העליזה של חלילי פאן עם שילוב מרגיע של נבל דרומי.
שמעתי בקול מחירות כפיים, ותפיחות רועשות של רגליים שמחות.
הציעירים שבנינו רצו ושחקו.
הערב השתפר במידה כל כך גדולה שאפילו צחקתי.
אך במהרה, אחד הצחקוקים הפך לצווחת אימה.
כל איש קפא במקומו. נעמדתי זקופה ושמטתי את ידיו של בן דודי בן השבע.
מתוך היער האפל, יצא לו דונט. הוא מלמד כאן היסטוריה לצעירים יותר.
הוא רץ מאוד מהר יחסית לאדם שלא עושה כושר כלל.
שערו השחור נדבר למצחו, בטנו התנודנה מצד לצד.
ועיניו, החלק הגרוע ביותר בפרצופו, שדרו אימה טהורה.
חתך גדול, ושחור מדם נראה בירכו.
כולנו עמדנו קפואים, מבטים בו רץ לעברנו וחוצה אנשי כפר בעודו צועק ״הם כאן! הם כאן!״ ושובל דם מאחוריו.
לאחר כדקה של מבטים מתוחים ביער, צל זז והתקדם לעברנו.
משם יצא יצור נוראי כל כך.
הדבר הראשון שנפלט לי היה.
״הוא סגול.״
הגובלין היה יכול להיראות חמוד, אבל מבטו היה רושף כעס ורוע.
גופו המצומק ואפו הארוך היו דברים מחרידים כשל עצמם, שלא לדבר על האוזניים הקטנות אך המחודדות שלהם.
אבל עינהם בעלות האישונים הצרים והקטנטנים שאותם הקיפו זרמי דם דקיקים.
עוד אחד הופיע.
הם נראו כמו גמדי גינה סגולים ומכוערים במיוחד.
הם החזיקו חרבות קטנות שזהרו בירוק מבחיל.
השני שיצא שאג בקול ״סאאא״ רועם ושניו המחודדות נגלו לעברי.
סכמתי לעצמי את מה שראיתי בשבריר שנייה.
גובלינים הם גמדי גינה מכוערים מבחוץ, ובמפנים הם נחשים.
אז הם גמדי גינה נחשיים.
השני זינק לעבר אחותי שקפא באימה.
׳שוונג!׳
הגובלין נדחף הצידה וחץ היה נעוץ בגולגלתו.
דם לבן ניתז מראשו בקול ׳סנייייייק׳ מחריד.
״רוצו!״ קול גבר נשמע וכל הכפר החל בבריחה.
לרגע אחד קפאתי עד שאחד מאנשי הכפר נתקל בי והמשיך לרוץ במגושם לעבר הקצה השני של הכפר הלא-כל-כך שמח.
זינקתי ממקומי לעבר אחותי, בעודי מרימה אותה קלטתי בזווית עיני עוד עשרים גובלינים צווחים ברשעות.
התחלתי לרוץ בעודי מושכת את דוניאה.
האימה שעל פניה הייתה מפחידה.
היא החלה לרוץ איתי, וצעקה לעברי ״איפה אמא?!״ בין כל הרעש וצרחות האימה.
״אין לי מושג!״ צעקתי.
הבטתי סביב, אש בערה על גגות הבתים, וחיות משק רצו מכל עבר.
הרגשתי יד אוחזת בחוזקה בידי, ידה של אחותי.
רצנו מפוחדות בין גופות, אנשים צורחים, ובתים שרופים.
החזקתי בידה בחוזק, מקווה שלא אעזוב את ידה לעולם, ורק האימה והפחד הובילו אותנו דרך המוות.