צלילי החיים – פרק 1

״לכפר הזה יש המון שמות, הכפר השקט ביותר בסלונייה. הכפר המפואר ביותר בסלונייה, הכפר העתיק ביותר גם כן. לפעמים גם גם כפר השלום.
אבל כל תושב יגיד לכם שזה כפר רגיל.
לא מיוחד, וזה נכון.
רוב האנשים כאן נחמדים וטובי לב.
אך יש גם כאלו שלא זכו לראות את העולם בצידו הטוב, לפחות ככה אמרו זקני הכפר.
אני לא חושבת שיש כזה דבר, צד רע.
איך מישהוא יכול למצוא במקום כל כך יפה כיעור ולהביט רק עליו?
זה נראה כמעט ובלתי אפשרי למי שגר פה.
פה ושם יצאות שמועות על דברים כאלו; יצורי תהום שלבם חשך במשך העידנים שבהם שכנו בחושות התהום, שכעט זוחלים מכלאם וזורעים נקמה בכל מקום אפשרי.
רובנו לא באמת מאמינים לשמועות האלו, אבל חכמי הכפר החלו לדאוג.
הם החלו לזמן את הסטור – לוחמי יער.
בני אדם שלא רואים כי יש מקומות טהורי צדק בעולם.
אולי זה נכון. אולי אין מקום טהור מרשע בעולם הזה. אבל בכפר הזה אני חיה.
ואני יודעת שזה המקום הטהור ביותר בעולם.״
כתבתי בשקט, ורק קולות העיפרון אירחו לי חברה בעוד אמי ואחותי בחוץ.
כל מילה שהוספתי ליומן הייתה האמת.
הכפר הקטן שמכונה ביימנו ׳זוראס׳ שצמוד לשורת ׳הדרקון׳ – כארבע הרים מושלגים שיחדיו מזכירים את ׳סוגוט.׳ הדרקון הראשון שהיה בכפר העליז ביותר בסביבה. לסוגוט היו מאות שמות שונים כמו מבריח החושך, בורא העולמות, האדום, שומר הלילה וכדומא.
עוד שטויות שלא עניינו אותי כלל.
טיק, טיק.
הבטתי לעבר החלון שמסגרתו עץ כהה שיצר לו מראה כפרי מודרני.
על הצד השני של העץ – מעבר לזכוכית עמדה ציפור שהמשיכה לנקר את הזכוכית.
התרוממתי ממיטת העץ הבהיר, והשמיכה העבה והכחולה נפלה לריצפה בקול ׳פוף׳ חירשי.
צעדתי בשקט לעבר החלון, רק חסר לי שמישהוא ידע שאני עדיין בחדרי.
החדר לא היה גדול במיוחד, גודלו באורך שבעה מטרים לאורך, וחמישה לרוחב.
הציפור הייתה צבועה בחום מקושט בזהב שדמה מאוד לזהב אמיתי.
עיניה היו שחורות והשתקפות האור עליה מתנה לה פס לבן על שתי עניה שגרם לה להיראות שברירית יותר.
גודלה היה כגודל כף ידי, ועל רגלה היה מונח מכתב מגולגל וקשור בסרט אדום.
מכתב מאבא. כבר יכולתי להריח את ריח הצפון והשלג הקריר. היכן שאבי מסייר מטעם המלכה.
תמיד שנאתי את בני האצולה. כמו בכל אגדה שספרו לנו – הם סנובים, יהירים, והדבר היחיד שהיה יותר גדול מהבית שלהם היה האגו שלהם.
פתחתי לציפור הקטנה את החלון, וזה השמיע קול חריקה מחריד שגרם לי לעקם את אפי.
פתרתי את הקשר מהציפור וזאת עופפה לה הרחק ממני ומהכפר הקטן והעליז.
פתחתי את הנייר, והיה צריך להתאמץ בכדי לקרוא את האותיות.
אכזבה הציפה אותי, כרגיל.
כמו בכל יום הולדת, הקצין שלו משאיר את הפלוגה לעבוד שעות נוספות.
הייתי רוצה להגיד שהתרגלתי לדברים האלו, אחרי הכל לא ראיתי את אבי כבר שנתיים. אבל האכזבה נותרת, כמו כדור שלג – היא רק גדלה. ואבי לא כאן כדי להרוס את הכדור הזה.
קמטתי את הנייר וקרעתי אותו לשתי חתיכות וזרקתי אותו אל מחוץ לחלון. נאנחתי בקול, ולא מתאמצת להזיז את קווצת השיער שלי מפניי מרוב האכזבה.
התלבשתי בבגדים הכי… איך אגיד את זה? השנואים עליי והאהובים על אמי.
כמו תמיד, היא דואגת למכור כל בגד שאני קונה.
בחרתי את האחת שתגרום לי הכי הרבה שקט נפשי – לרוע מזלי, אלו לא היו מכנסיים.
שמלה קצרה עד הברכיים, בצבע חום כהה, וחולצה רפופה שלא הייתה במידתי. ירדתי במדרות שמשום מה תמיד היה לי החשש שכל שנייה אתרסק לרצפה שגם ככה סבלה מספיק מהמסיבות של אנשי הכפר.
אצלנו בכפר, יש אירוע שקרואי ׳חגיגות הכפר׳ שמתרחש בכל שנה. וזאתי השנה המאה לכפר, מה שאומר שבבוקר אני אכיר עוד חברים… שישנים.
פתחתי את הדלת באיטיות, בודקת אם אמי בסביבה, או אחותי.
ברגע שראיתי רק כמה אנשי כפר טיפוסיים שכלל לא הזכירו את אמי או אחותי (כידוע לי, הן עוד לא הספיקו לצמח זקן או שפם)
זינקתי מעבר לדלת לתוך היער החשוך, והאסור-על-פי-אמי להכנס אליו, לא שאבי מנע ממני להכנס.
לאבי ולי היו סודות, שנשבעו בשבע הלורדים לא לספר לאיש.
שבועה כזאת היא כמו שבועת מוות.
בימי קדם, שבועת המוות הייתה דבר נפוץ.
אם לא קיימת את הבטחת, כנופיית רוצחים בשם ׳לוחשי המוות׳ תטפל בך.
לא יודעים אם הם עדיין קיימים, הזמן הקדום היה זמנו של סוגוט, הדרקון הקדום.
אבל זה לא עניין אף אחד, כבר לא משתמשים בשבועה הזאת.
במיוחד אחרי כמה וכמה מקרי מוות…
בכל מקרה. אבא שלי חלק איתי את הדבר שכל נערה לא רוצה – חרב ישנה, שריון עור קל, ומקום סודי להתאמן בו.
אתם בוודאי חושבים שהוא האבא הכי לא אחראי בעולם, טוב. זה די נכון, אבל אין ספק שממנו ירשתי את כל ה-… מרדנות.
בעודי חושבת מחשבות מעורפלות בנוגע לאבא שלי – שעל מצבו לא ידעתי עדיין, נתקלתי בעץ האורן הגדול.
ציוצי ציפורים ומשבי כנפיים קטנטנות נשמעו.
״סליחה.״ לחשתי והבטתי למעלה, מביטה על ציפור כחולה שמצייצת בעצבנות לעברי, ועיניה העגולות גם הן נזפו בי.
דפקתי על העץ, מוודאת שזה העץ שלי.
לאחר שההד נשמע, גששית אחת פיסת העץ.
פתחתי בחריקה מצמררת את הדלת המוסתרת שבעץ.
בתוך העץ היה חלל גדול יחסית, אורכו כחצי מטר, ורוחבו גם כן חצי מטר.
בתוכו היה מגן עור קטן שהתאים למידתי, חרב מאובקת, והמכתב הראשון שלו.
תמיד הרגשתי צורך לשמור את המכתבים, אבל בחודש האחרון… כבר לא הייתה להם משמעות.
המכתבים לא עוזרים לי, רגשית ופיזית. אז שרפתי אותם.
גם למשפחה שלי היא לא עזרה, אימא שלי מתחילה לדאוג, ואחותי לא מפסיקה להציק לי שאשלח לו חזרה.
כבר לא היה לי כוח למכתבים ישנים ולדיו חדש.
לקחתי את החרב, הניצב של היה עשוי עץ שהתעטף בעור אייל ישן, והייתה מצופה ברזל על עץ. ככה שיהיה נוח להניף אותה לאימונים, אבל בקרב היא לא עוזרת.
שמתי את אפודת העור, ואט אט בצעדים זהירים נכנסתי לתוך היער, יודעת שיש רק יצור אחד שמסוגל להרוג אותי בשלב הזה – אימא שלי.