ציפייה עצובה..קריאה מהנה..

היא רצה בין היערות, הגלימה התנופפה מאחוריה, הציפייה ניקרה בעיניה, פיה הקטן התעגל בחיוך עת שמעה את ציוץ הציפורים. אני קרובה. לחשה לעצמה. אני הולכת לפגוש אותו! היא פנתה במהירות, החליקה על שמלתה ונפלה.
'את לא יכולה להרשות לעצמך להתעכב' נזפה בעצמה, היא התרוממה מהאדמה והמשיכה לרוץ היא עברה את העצים, את השיחים ואת הארנבות, הייתה זאת שעת דמדומים, הרוח העיפה את שיערה השחור לאחור ואת שובל שמלתה הלבנה, והיא הרגישה אושר, שימחה, ציפייה שאי אפשר היה לתארה במילים. כי היא הולכת לפגוש אותו!
היא הרגישה דגדוג של אושר ברגליה, והן התחילו לרוץ מהר יותר, היא הרגישה את האושר בידיה שלא יכלו להישאר באותו מקום הרבה זמן. היא הייתה חייבת לנוע. לפגוש אותו.
בזמן שרצה ובזמן שהשמש חיממה אותה ממעל, היא נזכרה בו, באושר שהיה נותן לה כשהייתה לידו, בתקווה שלא שכח לתת לה.
והיא רצה.
רצה מכפי שלא רצה מעולם.
השמחה והאושר גרמו לה לרוץ ונתנו לה רצון של מעוף. כן! היא רצתה לעוף! היא רצתה כבר לראות אותו! להרגיש את כך ידו על פנייה ולהריח את ריח האורנים שעל גופו, ויותר מכל-היא רצתה לנשק אותו, לספר לו מה הפסיד כשעזב אותה. היא רצתה להיות איתו. כן. פשוט להיות איתו.

לבסוף, כשהשמש שקעה ונתנה את מקומה לירח, לכוכבים ולעננים שהסתירו כמעה את כיפת השמים, היא הגיעה, היא עמדה על קצה הצוק והביטה בו.
גלימתו התעופפה מאחוריו ומספר עלים נדבקו בשרוולו, היא הכריחה את עצמה לנשום באיטיות. ורק אחרי שווידאה ששמלתה מסודרת, היא העיזה לצעוד לכיוונו.
כשהיא דרכה על עלה יבש הוא הסתובב..
"לא." היא לחשה.
זה לא היה האחד שהיא ציפתה לו.
"אני מצטער." אמר האחד שעל הצוק. "אבל האחד שחיכית לו? האחד שציפית לו כל כך הרבה? הוא מת. אני מצטער."