צילו של האור – צניחה חופשית – פרק 1
"נו קורן, הכנת גם שיעורים או שרק ציירת שוב? אני לא יוכל להמשיך להציל אותך לנצח" ניגש אליו דין, מניד בראשו באנחה דרמטית. קורן טרק את המחברת שלו באחת, מרים את ראשו ונועץ בו מבט שהיה מסוגל להצית שריפה. "מה אתה רוצה? זה נכון. אני אומר את זה לטובתך, אתה יודע," אמר דין והניח יד על כתפו.
קורן השפיל את מבטו, קופץ באגרופו ציור נוסף שנכשל. "תודה," הוא סינן והתיישב בחזרה. מוזר, הוא אפילו לא שם לב שקם. "אל תתייחס אליו, הוא פשוט מקנא בך", קראה שקד, נעמדת ביניהם. "בחלומות שלך, חתולה." סינן דין, פונה בחזרה למקומו בקצה הכיתה. מזל שדין שונא לשבת מקדימה, חשב קורן בהקלה ונד לעבר שקד בחיוך. "בכיף," היא ענתה, מתיישבת לידו.
"אתם יותר פטפטניים מחבורת עורבים בפארק לאחר יום העצמאות, שבו בבקשה," קרא המורה לפיסיקה, מתרומם באוויר בקדמת הכיתה כהרגלו בכדי להגדיל את גובהו. כולם ידעו שזה היה רק תעלול מגוחך, כי הוא הרי היה נמוך, ובכל זאת, המילמולים דעכו להתלחשויות שנעלמו בשתיקה מצפה.
"מי שלא ידע את ההוראות, לא יצא לצניחה." פסק המורה, משלב את ידיו מאחורי גבו, נועץ בהם מבט שובב מבעד למשקפיו הרבועות. קורן הביט בציור שלו – ציפורים עפות בין שני הרים, מול השקיעה. הלוואי והיה יכול לעוף איתן, להתרחק מדין ומהמבטים של הילדים האחרים, להתרחק מהפחד ומהסיוטים, להיות חופשי.
"מה הבעיה שלך? אתה לא רוצה לצנוח?", צעק קורן אל דין, שזיכה אותו במבט של בוז, מסמן לו בידו לחכות. עד לפני חודש, כשרק הגיע, זה היה מפחיד את קורן. הוא לא היה יכול להתרכז בשיעור, מריץ סרטים בראשו על מה שיכול לקרות.
אבל נמאס לו מדין. כבר לא היה אכפת לו.
"תודה, קורן. ובכן, לאחר שלמדנו את חוקי התנועה של ניוטון ושילבנו אותם באומץ עם כוח הכובד – הגיע השעה לשים את הידע שלכם למבחן. מאז ומתמיד האדם רצה לעוף, ותמיד עצרו אותו האלים. איקרוס ודדלוס, שניסו לעוף אל השמש. מגדל בבל, שראשו בשמיים. אטלנטיס, שאמורה הייתה להיות האי המרחף של אטלס, אך קרסה למצולות הים", הילך המורה בכיתה בצעד מדוד, מחליף את התמונה המרצדת על הלוח.
קורן בהה בחורבות אטלנטיס המבעבעות, כרישים שטים בדממה בין קשתות מעוטרות ופסלים מתמוטטים. רעד של התרגשות עלה בו;
אם אפילו הם טבעו, אז מי הוא כבר שיעז לנסות?
"ולא סתם האדם רצה לעוף – האדם ידע שהוא יכול לעוף. הוא פשוט חיפש את הדרך לשם." התמונות התחלפו בצילומי מטוסים ישנים בשחור לבן, שהעלו גל צחוק בכיתה. "האדם הצליח, עד כמה שהמפלצות המכונפות האלו נדמות לכם מגוחכות. האדם ניצח את כוח הכובד בכוח השכל. והיום – ", מטוסי קרב וחלליות הבריקו על המסך, "אנו סוף סוף יכולים לומר שהוא הצליח."
"כן, אבל אלו רק מטוסים וחלליות. מכשפים יכולים לעוף באמת!" קרא ילד מסוף הכיתה, מילמולי הסכמה מהדהדים את דבריו.
"ואנו חבים להם תודה. אתם זוכרים מהן חמשת הדרישות לכישוף?", נעץ המורה את מבטו בכיתה, משקפיו מבריקות. מאור הרים את ידו, והמורה נד אליו באישור. "כוח רצון, מיקוד, דמיון אנרגיה וידע – "
"ידע. ואיך היינו משיגים את הידע הזה בלי המדע? בלי לנסות ולטעות אלף פעמים? העולם מורכב יותר ממה שאתם מסוגלים לדמיין. אי אפשר לשלוט בו בלי להבין אותו. בזכות אותם פורצי הדרך, שלא היו להם שום כישורים מלבד סקרנות, רצון לדעת והתמדה, אני עומד כאן ומנסה ללמד אתכם לעוף." התמונה התחלפה לאדם עף בשמיים, מעל הרים ונהרות, ידיו פרושות לרוחב וחיוך על פניו.
המסך השחיר. המצגת הסתיימה. הכיתה המתה מהתלחשויות ודיבורים, שאלות מבעבעות וזלזול מתריס. קורן סגר את מחברתו, מביט בשקד לידו. "הלוואי שזה באמת אפשרי, שגם אני יכול..", "כדאי מאוד שתוכל, כי ישעמם לי לעוף לבד." ענתה שקד, משלבת את ידיה בחיוך קורא תיגר. קורן לא היה יכול שלא לחייך אליה, לא כל שכן לאכזב אותה. מבטו נדד אל דין, ששם לב אליו, מחייך בלגלוג, משלב את כפות ידיו ומנופף בהן כציפור – שמתרסקת על השולחן.
קורן חייב להצליח. הוא לא ייתן לו להתנשא עליו. הוא יראה לו.
"אני רואה שכולכם מתרגשים – " הרים המורה את קולו, עיניו הירוקות משתיקות את הכיתה, "ואני יכול להבין למה. לכן בלי לבזבז זמן, אני רוצה שכל אחד ייחשב את כוח הכובד הפועל עליו ויבטא אותו בעזרת כוח הכובד שפועל על כדור אימונים של 2 קילוגרם. לאחר מכן, חשבו את האנרגיה הפוטנציאלית שלכם בגובה ארבע קילומטרים. רשמו את התוצאה על גב ידכם וזכרו אותה היטב, כאילו חייכם תלויים בכך – מה שיהיה נכון, במובן מסויים."
הדיבורים בכיתה גברו, רועמים מעל הד ההוראות של עופר. כמה ילדים צעקו. קורן חייך, תולש דף מהמחברת ולוקח עיפרון ומחשבון בידו. "מוכנה?" שאל את שקד בחיוך קורא תיגר.
"נולדתי מוכנה." השיבה שקד והחלה לשרבט במרץ את הנוסחאות שאמורות לעזור להם לנצח את האלים.
תגובות (0)