צילו של האור – צניחה חופשית – פרק 2

הם התאספו בראש ההר, לבושים בחליפות צניחה כחולות, אבזמים מהודקים היטב. קורן הביט בשמיים המחשמלים, שהיו כה בהירים עד שנדמה שעוד רגע יתפוצצו. עיט בודד ריחף מעליהם, בוחן את בני הנוער שבעוד רגע יחלקו עימו את השמיים. כולם החליפו ביניהם מבטים חוששים, נרגשים, מצפים. גם קורן.

'חכה לי, אני מיד מצטרף אליך', חשב קורן וחייך אל העיט.

"אני אשאל זאת שוב, אף על פי שאתם תרחפו עם מדריך: האם יש מישהו שלא בטוח ביכולתו לבצע כישוף כבידה על עצמו? האם יש מישהו שלא חש בטוב? שמרגיש שלא יכול לצנוח מכל סיבה שהיא?"

דממה השתררה בראש ההר, נקטעת רק במשב רוח אימתני, מזהיר.

"מובן שאנו נהיה איתכם ונשמור עליכם, אך צניחה וריחוף בכישוף הם מסוכנים. אתם עלולים להיפגע. אנו לא יכולים להגן עליכם לחלוטין. לכן, אם יש מישהו שמרגיש שזה גדול עליו היום – אבקש שיצעד כעת לאחור." פסק עופר, המורה לפיסיקה, ברקים רוטטים בעיניו. לפתע קורן הרגיש שמביטים בו, מסובב את ראשו לאחור. דין חייך אליו, מסמן לו באגודל ללכת לאחור. קורן הצביע עליו בחזרה, מסמן לו להקשיב לעצמו ולרדת לפניו. כעס בעבע בו, שורף את קורי הפחד.

גם אם אצטרך למות בשביל זה, הוא לא ינצח אותי.

"ובכן, מי תהיה הראשונה?" קרא המורה בחגיגיות, מחווה בידו אל שורת המדריכים העומדים הכן מאחוריו.

דממה השתררה. הרוח שאגה באזניהם. מבטים חוששים התפשטו בכיתה, מחפשים את המתנדב, מקווים בסתר ליבם שלא ינדבו אותם.

"ויש לנו מתנדבת! בהצלחה, שקד. מי יתן והטבע יעמוד לימינך" קרא עופר בחיוך, מניף את ידה של שקד, שעמדה לפתע לידו, באוויר.

"שוב היא?"
"כמובן שהיא תקפוץ ישר, חצופה"
"טוב, צריך שמישהו ייפול ראשון"
הבנות התלחשו, בעוד הבנים מביטים זה בזה במבוכה, שהפכה לצחקוק עצבני.

"אני מניח שכל מי שמדבר רוצה לקפוץ יחד איתה – בלי מצנח ובלי מדריך." פסק עופר, משתיק אותם במבט מאיים. הוא הלך עם שקד לעבר שורת המדריכים, ידיהם שלובות לפניהם. "הנוסחאות?" שאל. שקד הינהנה, מראה לו את גב ידה, מבטה הנחוש נעוץ לפנים. המורה בחן את החישובים, מהנהן בשביעות רצון.
"את יודעת לכשף, יודעת לרחף – ויודעת שאני לא אומר זאת לכל אחת. לא סתם רציתי שתהיי הראשונה."

"מה זה קשור אלייך? אני התנדבתי." קראה שקד בהתרסה.

"אולי, אבל אני ידעתי שתתנדבי," חייך עופר והושיט יד למדריך הראשון בשורה, לוחץ אותה בחוזקה.
"אל תדאג, אתה בידיים טובות." עופר קרא אליו, קורץ לשקד. היא הרימה את עיניה אל המדריך, ששמר על ארשת אדישה.

"זו ההזדמנות האחרונה לסגת: אם אינך מוכנה, מכל סיבה שהיא, זה הזמן," קרא המדריך כקורא הוראות מתוך ספר, יודע שמילותיו מיותרות.

דממה השתררה, מרחפת על פני המדבר הסלעי, צוללת בגאיות, קוראת תיגר במשב רוח אימתני בראש ההרים.

"כרצונך. אני מזכיר, אנו נתחיל בריחוף למרחק של כחצי קילומטר מן ההר. אז אשחרר את אחיזתי בכישוף ונתחיל ליפול. הזמנים והכוחות שאת צריכה להפעיל כתובים על ידך?"

שקד הינהנה, מציצה בגב ידה השמאלית. הרוח שאגה באזניהם, טסה על פני הכחול העמוק של שמי נובמבר. קורן חש בסלע המוצק תחת רגליו, צמרמורת מטפסת מכפות רגליו משדמיין אותו נשמט ונעלם. הוא הביט בשקד נקשרת למדריך שעימה, נדמית כה קטנה לעומתו לפתע.

לא. אם יש מישהו שמסוגל לעשות זאת, זו שקד.

ובכל זאת, בעודה מרחפת הלאה מן ההר, מוסתרת מלפני גבו של המדריך, קורן שילב בחוזקה את אצבעותיו מאחורי גבו, משפיל את מבטו. מועקה חדרה לליבו. למה לא נתנו לו להיות ראשון?

קורן הרים שוב את ראשו, אך הוא כבר לא ראה אותה.

"שקד!", צעק, רץ אל קצה ההר.

"והנה לנו מתנדב נוסף! האם יש סיבה שלא תוכל לבצע בהצלחה את הקפיצה?" שאל עופר בחיוך, צועד איתו היישר אל המדריך השני, ידיו שלובות על חליפתו הכחולה. קורן נד בראשו לשלילה, לא מסוגל לדבר. הכל קרה כל כך מהר – הוא לא התכוון להתנדב.

האם הוא באמת מסוגל לעשות זאת?

"הראה לי את החישובים" פסק עופר, בוחן את גב ידו הימנית ארוכות. הוא נד בראשו לצדדים, שולף מכיס חליפתו עט כחול, מוחק ומתקן.
"בפעם הבאה תשתמש במחשבון. זה לא משחק. אתה לא רוצה למות נכון?" גער בו עופר בשקט.

"אמרתי לכם. הוא ישתמש במצנח עוד לפני שיספיק ליפול בכלל," קורן שמע את דין מאחוריו, צחקוקים מלווים אותו כלהקת עורבים.

"אתה זוכר מה אתה צריך לעשות? יש משהו שלא ברור לך?" שאל עופר בעודו רותם אותו אל המדריך. קורן נד שוב בראשו, אפילו שכל מה שלמד ברח לפתע מראשו. הוא הביט שוב בגב ידו – בקשקוש שמחק את הטעות שהייתה יכולה להרוג אותו.

שום דבר לא ברור לו. אבל שקד קפצה, ודין מביט בו מאחור, לועג לו. הוא חייב לקפוץ.

"שרוח אלוהים תהיה איתך" קרא עופר, טופח על שכמו, מתרחק ממנו בעוד קורן מרחף עם המדריך הרחק מן ההר. קורן צפה בו מתרחק, ואז עשה טעות והביט בכפות רגליו – התלויות באוויר מעל סלעים אכזריים, מוסתרים בחול. צמרמורת חשמלה את כפות רגליו, נאבקת לקרוע את שפתיו בצעקה.

אני לא פוחד. אסור לי לוותר. אני לא אוותר. בשביל שקד. בגלל דין.

"אני סופר עד שלוש – " צעק המדריך כנגד הרוח, כבר לא שואל שאלות.

מאוחר מדי להתחרט.

"שתיים"

מה לכל הרוחות הוא חשב לעצמו?

"אחד – "

וכל מחשבותיו נקטעו באחת. חומת אוויר מכה בגופו, המדבר נפרש לפניו, רחוק כמו השמיים שמעליו – שמצדדיו. חיוך חצה את פניו, עיניו גומאות את החשמל הכחול, מתמזגות עם המדבר. הרוח רעמה בראשו, חוטפת את המילים מראשו.

הצמרמורת חלפה, הפחד נעלם. הכל נשכח. רק הוא והעולם, נופלים זה אל זה, חופשיים. השמיים מתערבבים במדבר הזוהר, מתאחדים. וקורן מתאחד עימם.

הכל אחד.

"עכשיו!" צעק קול בראשו. מי זה? למה הוא מפריע לו?

"אני חודל אותך בעוד שלוש, שתיים.."

קורן שאף בחדות, נזכר לפתע בגופו.

"אחד – "

זה המדריך! הוא צריך להפעיל את הכישוף..שקד..דין..

מבטו של קורן נורה לכף ידו, אנרגיה מתנחשלת בגופו המעקצץ. קורן חש באגרוף אדיר אוחז בו, קורע אותו מהשמיים, מפיל אותו – מרסק אותו. הוא צעק, מכוון את האנרגיה הזורמת בו כדי לפתוח אותו.

קדימה..עוד קצת..

"חדל!"