צילו של האור – פרק 9

"היי, אתה החדש? אני שקד, ברוך הבא", קראה מישהי מאחוריו. היא מדברת אליו? קורן הסתובב לאחור בכיסאו, מתנער מחלומותיו בהקיץ. הוא צריך להפסיק לעשות את זה – הוא לא רצה להיות התלמיד הגרוע והמוזר גם פה.

מאחוריו עמדה שקד, מסיטה את תלתליה השחורים מפניה בביטחון, מביטה בו בעניין, כאילו מחכה לתשובתו בעיניים חומות גדולות..

"כן, אני קורן, הגעתי היום בבוקר", הוא אמר, כאילו מתנצל, מסיט את מבטו.

"נו, ואיך אנחנו ביחס לבתי ספר האפורים? אף פעם לא פגשתי מישהו משם", המשיכה שקד כאילו לא רואה את מבוכתו. קורן השיב אליה את מבטו – גם עכשיו מבטה ציפה לתשובה. קורן משך בכתפיו. "רק הגעתי לפני שעה. בכל מקרה, אין לך מה להתעניין – כל דבר יהיה יותר טוב מאיפה שהייתי עד עכשיו", הוא פלט. "מה, מה כבר היה שם? מורים מרביצים לילדים עם סרגל?", "יותר גרוע. אתה חייב לשבת וללמוד דברים משעממים שלא באמת צריך לדעת, וצועקים עליך ושולחים למנהל על כל שטות. והם אף פעם לא רואים..", "נו אבל זה לא חדש. גם פה אתה חייב לשבת וללמוד. גם פה צועקים, ויש עונשים גרועים יותר מסהר", התפרצה שקד, מתיזה את שם המנהל בבוז.

קורן השתתק, מסיט את מבטו. הוא היה צריך לדעת; זה לא באמת יהיה שונה. היום עוד יתלהבו ממנו כי הוא חדש, אבל מהר מאוד ישתעממו ויעזבו אותו, או גרוע יותר – יתחילו להציק לו. וזה ששקד אפילו לא נתנה לא לסיים לדבר מוכיח את זה..

"הלווו, לפחות תעשה כאילו אתה מקשיב לי", שקד הופיע לפתע ממש לפני פניו, מתכופפת כדי להיות מולו. "אני הקשבתי – זו את שהתפר..", "לא נכון! אני פשוט הבנתי מה אתה אומר כבר. אל תהיה כזה רגשי", התפרצה שוב שקד. קורן חייך לעומתה, זוקף את גבותיו.

"עשיתי את זה שוב, נכון? אבל אתה הילד היחיד בעולם שזה מפריע לו – באמת. בכל מקרה – ", אמרה שקד והזדקפה, "שיהיה בהצל..", "בהצלחה גם לך, המורה נכנס..", קטע אותה קורן בחיוך. שקד הסתובבה והלכה משם בקול מחאה, בעוד מורה בחליפה צבאית כחולה נכנס לכיתה, צועד אל הבמה המוגבהת בקדמתה.

קורן חיפש את שקד בעיניו, מקווה שלא הגזים. הוא הגיב מבלי לחשוב, החוצפה טבועה בו – זו הייתה הדרך היחידה לשרוד בכיתה הקודמת שלו. אם היית מראה חולשה, או הגיון, היית גמור.

"אתה חושב שהעלבתי אותה?", לחש קורן למאור, שהתיישב לידו. "אין מצב. ואם כן, מגיע לך פרס – היא פשוט ככה", לחש מאור בחזרה והצביע בידו על המורה שעמד עכשיו בפני הכיתה, ידיו שלובות מאחורי גבו. גם היא? מה זה בכלל אומר – 'פשוט ככה?'

כחכוח רם הסיח את דעתו. "מי יכול לומר לי מה השעה עכשיו?", קרא המורה בשאלה. "אחת עשרה שלושים ושתיים", צעק מישהו. המורה צעד מצד לצד על הבמה, סוקר את התלמידים באיטיות. "אני הייתי פה ב11:29. השיעור היה אמור להתחיל לפני שתי דקות. מי רוצה להסביר לי מדוע הוא לא התחיל?", המשיך המורה לבחון אותם בעיניו. "כי חיכית ולא התחלנו את השיעור?", שאל קורן, לא יכול להתאפק. הוא שנא שאלות רטוריות של מורים. את הצביעות הזו, כאילו הם לא יודעים למה..

"ולמה חיכיתי?", נעצר המורה, בוחן את קורן בסקרנות. "כי לא ביקשת שקט. לא אמרת שאתה רוצה להתחיל..", "הו! לא ביקשתי, אני מבין", צעד המורה אל קורן, נועץ בו את עיניו הירוקות. הוא הפנה את מבטו למאור. "מאור, תגיד לי, מה אומרים חוקי בית הספר על זמנים?", הוא שאל. "זמנים הם קודש", דיקלם מאור בשקט, מציץ לכיוונו של קורן בחשש. "ולמה זמנים הם קודש?", המשיך המורה. "כי אפשר לאבד את החיים בשנייה", לחש מאור, נבוך. ניכר שזה לא קרה לו לעיתים קרובות.

"ועכשיו בזבזתם כבר מאה שמונים כאלה. קורן, נעים להכיר – רונן – המחנך של כיתה ח'2. גש אלי בבקשה בסוף השיעור", הושיט לו רונן את ידו הגדולה ללחיצה – שמחצה את ידו, גורמת לו לעוות את פניו.

וכאילו כלום לא קרה, רונן ניגש שוב לקידמת הכיתה, מתחיל להקריא שמות. קורן השפיל את מבטו, דמעות תסכול עומדות בעיניו. למה על השיעור הראשון הוא חייב להרוס הכל? עכשיו בטח..

"הכל טוב. כל עוד הוא לא רשם אותך הכל בסדר", לחש לו מאור, מחייך אליו בעידוד, "רק שים לב. אמרתי לך – המורים אצלנו קשים", הוא הוסיף, מפנה את מבטו בחזרה לקדמת הכיתה. קורן לא הרים את מבטו, חוקר את השריטות על שולחנו. מי עשה אותן? ומתי? ולמה..?

"אז כפי שגיליתם זה עתה, יש לנו תלמיד חדש בכיתה. קורן להב – עמוד בבקשה", קרא רונן, מחווה לעברו בידו. קורן מיהר להיעמד בחריקה רועשת, עיניו קופצות בין תלמידי הכיתה הנועצים בו את מבטם. "קורן מגיע אלינו מצפון הארץ – מבית ספר רגיל. אבל החל מרגע זה – הוא חלק מאיתנו. מספר הברזל שלו יהיה 22. בהצלחה, מי ייתן ותמיד תראה את האור שבקצה המנהרה!", קרא רונן בחגיגיות, מלווה בגל סוער של מחיאות כפיים. קורן נעץ את מבטו בשריטה העקומה שעל השולחן, מרגיש שהוא מסמיק כנגד רצונו, אגרופיו נקפצים מאליהם.

"אתה יכול לשבת, קורן. נעבור על כל שאר החוקים בסוף השיעור. ובכן, לכבוד המאורע, נעשה היום פעילות..", המשיך רונן לומר וקורן מיהר להתיישב בחזרה במקומו. הוא לא ידע איפה לקבור את עצמו. הוא גמור. עכשיו כולם תמיד יסתכלו עליו כתלמיד המפריע, המוזר..

מאור הניח יד על כתפו, מצביע בידו השנייה אל הלוח. "תודה", לחש לו קורן, מנסה לחייך – אך מאור כבר הפנה את ראשו בחזרה לרונן, מושך את קורן איתו:

"בשיעור הקודם, נזכרנו בחמשת יסודות הכישוף, אותם אתם כבר אמורים לדעת – חוץ ממך, קורן. בהצבעה – מי רוצה להסביר לקורן ולי מהם?", קרא רונן בחגיגיות, מצייר על הלוח מחומש. "כן, מאור", "כוח רצון, מיקוד, ידע, אנרגיה ו..", נתקע מאור לפתע, מהסס, עיניו מביטות בקורן בשאלה.

"דמיון", התפרצה שקד, מרימה את ידה.

"נכון מאוד שקד. דמיון. להבא חכי שאתן לך רשות. את לא היית רוצה שחבר יתפרץ אלייך כשאת מדברת", קרא רונן, כותב את המילה בפינה האחרונה במחומש. קורן הציץ הצידה, רואה את שקד מגלגלת עיניים ומחייך לעצמו. זה ממש כמו בבית הספר הקודם – רק שכאן אף תלמיד לא צחק. לא עליה, ולא עליו – גם אם הוא היה בטוח שהם צחקו בלב, והדבר האמיתי עוד יגיע בהפסקה.

רונן הסתובב בחזרה אליהם, מתחיל שוב לפסוע על הבמה. "ומי מכם יכול לנחש מיהו היסוד החשוב ביותר?", הוא שאל, כאילו לא מצפה שמישהו יצליח לענות נכון.

"מיקוד?", שאל אחד הילדים. "מיקוד הוא חשוב, אבל גם אפורים יכולים להתמקד – ואפילו טוב יותר ממכשפים", ענה סהר.

"אנרגיה?", שאלה מישהי שישבה מאחוריו, ידה מורמת מעלה. "בלי אנרגיה לא יכול להיות קסם – זה ברור – אבל גם לא יכול להיות חשמל. וחשמל יש גם לאפורים. ניסיון אחרון?", עצר סהר את הליכתו וסקר את הכיתה, מתרה בהם לנסות. לקורן היה נדמה שהוא מביט בעיקר עליו – וזה עיצבן אותו. הוא שנא כשהמורים ניסו להתנשא על התלמידים רק כי הם יודעים איזה דבר לא חשוב בגלל שהם למדו אותו כבר מזמן.

"ידע?", שאל קורן, מרים את ידו. זו התשובה הכי הגיונית למורה בבית ספר – 'הידע הכי חשוב, ולכן צריך ללמוד ולעשות שיעורי בית..'

"טעות. הידע מאפשר לנו לשלוט בכישוף, הוא חיוני. אבל מי שנולדו עם היכולת לכשף יוכלו לעשות זאת גם בלי ללמוד דבר – כמו שגילית ממש לא מזמן בעצמך", פנה אליו סהר, גורם לו להשפיל שוב את מבטו.

לא מספיק שהוא טעה – רונן גם גילה לכולם שהוא לא למד כלום, וגילה את הכישוף בטעות, שהוא מהאפורים האלה. למה הוא חייב לעשות את זה? ולמה כל המשחקים האלו במקום לומר מה שהוא רוצה ללמד וזהו? מי הוא חושב שהם?

"אבל בלי הידע הכישוף מסוכן ויכול להרוג את המשתמש בו. אמרת לי את זה בעצמך, ובגלל זה הסכמתי לבוא ללמוד פה", המשיך קורן בלהט, כמעט צועק.

"ובדיוק בשביל הידע הזה אתם פה. אבל אם לא היה לכם את הרצון להיות פה – אף אחד לא היה יכול להכריח אתכם", קרא רונן, נעמד שוב במקומו ליד הלוח ומצביע על המחומש, מקיף אותו בעיגול.

"אתה סתם מתחכם", סינן קורן בשקט שלא איפשר לרונן לשמוע אותו. מאור הניח יד על כתפו, מסמן לו בידו שהוא יסביר לו אחר כך בהפסקה, שלא כדאי לו להתעקש עכשיו. קורן פלט נשיפה הפגנתית, מועך את לחיו על ידו.

"כוח הרצון. היסוד החשוב ביותר בנפש האדם – והמסתורי ביותר. במשך מאות אלפי שנים, תרבויות שונות קידשו אותו וטיפחו אותו – החל בסגפנים נוצרים, שעינו את עצמם למען האל, ועד לאמנויות הלחימה במזרח, שבאימונים מפרכים לאורך עשרות שנים יצרו את הלוחמים הטובים ביותר בעולם. אבל – ", רונן עצר בדרמטיות, בוחן את תלמידיו. קורן גילגל את עיניו לאור ניסיונו להיות דרמטי, מנסה לצוד את מבטו של מאור, שנראה מרותק משום מה, לשווא.

"התרבות שקידשה את כוח הרצון, לה שייך הביטוי "אין דבר העומד בפני הרצון", הם לא היפנים, או הסינים, או אפילו המכשפים. מישהו יכול לשער מי הם?", שאל רונן, עיניו הירוקות ממתינות לתשובה. התלחשויות התעופפו בכיתה. מאור הניח את סנטרו בידו, חושב. קורן ניסה גם הוא לחשוב, אבל לא היה לו אפילו רעיון; העולם הרגיל שממנו בא לא עזר לו להאמין במבוגרים, או לכבד אותם. היה הרבה יותר הגיוני שלמכשפים יהיה כוח רצון ולאנשים רגילים לא.

"ספורטאים? כדורגלנים?", צעק ילד מימינם, מחייך בביטחון. "קרוב, אבל לא. ספורטאים, ובייחוד ספורטאים תחרותיים, באמת מפתחים כוח רצון מברזל – שלא נגיש לרוב האנשים הרגילים.
מי שפיתחו את הכישוף באמת לא היו אנשים מיוחדים. בעצם, הם היו בדיוק כמוני וכמוכם", ענה רונן, מחייך.

"תלמידים? מורים?", שאל קורן, והרגיש שהוא מתקרב. "לא בדיוק – כלומר נכון חלקית", קרא רונן והעביר את ידו על הלוח, חושף תחתיו משפט שנכתב בכוחות עצמו:

"המדע הוא הכלי הטוב ביותר לחשיפת חוקי הטבע, והמילה היחידה הרשומה על דגלו היא אמת. חוקי הטבע אינם טובים ואינם רעים. מה שחשוב הוא האופן שבו אנחנו רותמים אותם לצרכינו"

"מה? אם הייתי רוצה ללמוד מדע הייתי נשאר בבית. מה הקשר בכלל לקסם?", התפרץ קורן, לא מסוגל להתאפק; תמיד אמרו לו שלכל הדברים שקורים לו יש הסבר הגיוני. לפעמים הם היו מסבירים בפירוט כזה – זורקים עליו מילים גדולות ומסובכות – שהוא אפילו היה מאמין להם. הוא כבר היה קרוב להיכנע ליועצת ולכל התרופות שהיא ניסתה לדחוף לו..

עד שנלחם במכשף האפל.

קולות גיחוך התפשטו בכיתה, למורת רוחו של רונן, שכיווץ את גבותיו. "אתה חושב שהקסם פשוט התגלה יום אחד? נפל על בני האדם מהשמיים? אתה לא חושב שאם זה היה פשוט כל כך, הקסם לא היה נשאר סודי?", שאל רונן, ממשיך לנעוץ בקורן את חיוכו, כאילו נהנה מעליונותו. קורן לא היה יכול לסבול את זה.

"מה שאני באמת חושב, זה שאתה וכל השאר מסתירים את הכישוף רק כי אתם רוצים אותו רק לעצמכם!", צעק קורן, משלב את ידיו, לא מסיט את מבטו מרונן, שחיוכו התאדה ונעלם. דממה השתררה בכיתה. קורן השתתק, מבין לפתע מה עשה, משפיל את מבטו – אך ידיו עדיין שלובות. מאור הניח יד על כתפו, מונע ממנו לנסות ולהמשיך להתווכח.

זה לא משנה – הוא יודע שהוא צודק. ולפי ההתלחשויות ומבטי הילדים האחרים – הוא לא היחיד.

רונן כיחכך בגרונו, צועד בעודו סוקר את הכיתה, מה שכבר לא נראה שהרשים אף אחד. "זה לא מדויק. המדע הוא מה שאפשר לכישוף להתחזק ולהפוך מפעילות שבטית מסתורית לנחלת הכלל – אבל אשאיר לדור המורה להיסטוריה להבהיר את העניין. זמננו קצר, ואתם כבר נמצאים בפיגור. מבחני המחוננים ממש מעבר לפינה ואנחנו חייבים להתקדם", פסק רונן, מרים את ידו ופורש אותה לפניו. כדורי מתכת בוהקים התרוממו מאחוריו, מתעופפים ומתחלקים בין השולחנות.

"אלו כדורי אלומניום – מתכת מוליכה קלת משקל וגם קלה לכישוף. כל שולחן קיבל שני כדורים. כתבו על המחברת לפניכם את נוסחת כוח הכובד שלמדתם, ונסו להפעיל אותה על הכדור. משקל הכדור הוא קילוג.."

"איך מפעילים נוסחה? כל ילד יודע שלא מספיק לחשוב על משהו כדי לגרום לו לקרות", התפרץ שוב קורן, שזה כבר נראה לו מגוחך לגמרי. אם זה כל הסוד הגדול – הוא היה יכול ללמוד אותו לבדו. אך היה נראה שרונן התעלם ממנו הפעם – מתחיל לעבור בין השולחנות ולעזור לתלמידים האחרים. קורן השפיל שוב את מבטו לשריטות שעל השולחן – מרגיש שאם רק היה לו סרגל ברזל, הן לא היו קטנות כל כך..

"קח, זו הנוסחה, והלחש – אם אתה רוצה אני אלמד אותך אחרי זה. עכשיו בוא ננסה להוכיח לרונן שאנחנו יותר טובים ממה שהוא חושב", הושיט לו מאור דף נייר, ועליו אותיות ומספרים שלא אמרו לקורן שום דבר. הוא ראה שמאור חזר להתרכז בכדור, מבטו ממוקד, שפתיו לוחשות את מילות הלחש. קורן בחן שוב את הדף:

הלחש: UP
F=MG
F=1*10=10J

קורן נאנח בתסכול, חוטף את הכדור הכסוף בידו הימנית, מנסה להתרכז בו, באור המשתקף ממנו, במשקל תחת ידו, בשרירים שפועלים כדי להחזיק אותו –

במחשבות המתרוצצות שלו, שרק רצו לעוף ולברוח מהחלון. הוא ידע אנגלית – לפחות ברמה בסיסית ממשחקי המחשב ששיחק. אבל נראה לו מגוחך שאם הוא ירצה מספיק, הוא יאמר לכדור למעלה והכדור יעלה. זה היה טיפשי כל כך..

בכל זאת, הוא כיווץ את מצחו, ידו רועדת מרוב מאמץ, מנסה לדמיין את החום מכף היד שלו עובר לכדור, מנסה לצרוב בראש שלו את הנוסחה המוזרה והמספר שלא אמר לו כלום. הוא לא חשב שהוא יצליח והכדור באמת יעלה – אבל הוא האמין בזה. או לפחות רצה להאמין. אחרי הכל, הוא כבר עשה כישוף פעם אחת – וכישוף קשה ומורכב יותר מזה..

קורן הציץ במאור; הכדור שלו התרומם מעל לכף ידו, חיוך זהיר מתפשט על פניו. קורן הביט סביבו – וראה עוד כדורים מרחפים מעל לידיים מושטות ומול פנים מחייכות בהתלהבות. הוא החזיר את מבטו לכדור שבידו – שנותר כבד כמו שהיה.

"לעזאזל, נו כבר! אפ! אפ! אפאפאפאפאפאפ..", קורן החל לצעוק, ידו רועדת, הכדור מכווץ בתוכה. למה זה לא עובד?!

"אפאפ – ", המשיך קורן בכעס כשלפתע הכדור נורה לתקרה, מושך איתו את קורן ההמום. ראשו נחבט בריבוע בתקרה, עובר דרכו ונכנס לתעלת האוורור, נחבט בנקישה בחלקה העליון. קורן צעק בכאב, מנסה לשווא להרפות מן הכדור, אך ידו רק התהדקה סביבו אפילו חזק יותר. הוא שמע צעקות מתחתיו, והבחין ברונן שנעמד תחתיו ומסמן לו בידו, אך הוא לא הצליח להבין כלום. העולם היטשטש סביבו..

הוא הכיר את התחושה טוב מדי – הוא עומד להתעלף.

"דאון! למטה! רד! די כבר! חלאס..", קורן סינן במהירות, רוצה בכל מאודו להיות שוב על הרצפה, רגליו בועטות באוויר בחוסר אונים. "לא אפ! לא אפ! לאלאלאלא.." – ולפתע, כאילו יד נעלמה שיחררה את אחיזתה בו, הוא נשמט בחזרה למטה, צונח במהירות.

הוא הרגיש את גופו נחבט בידיו ואז בחזהו של רונן, לפני שעולמו שקע שוב בעלטה.