צילו של האור – פרק 7

"מה? אין פה כלום"

קורן הביט סביבו בתמיהה, שהפכה מהר מאוד לכעס. הוא רץ קדימה, מסתובב לאחור לסהר, עוצר אותו מהליכתו הנינוחה.

"עבדת עלי! ידעתי! אם תנטוש אותי במדבר ישימו לב, זה לא יעבור בש..", "הסתכל היטב", קרא סהר באדישות, עוקף את קורן וממשיך קדימה עוד כמה צעדים, עד שנעצר לפתע, כאילו הגיע ליעדו.

"קורן, ברוך הבא לפנימייה האקדמית למכשפי האור בארץ ישראל", קרא סהר בחגיגיות, מחווה בידו על חולות המדבר שמאחוריו, סלעים מנקדים אותם כמו חבורות. קורן שילב את ידיו, מביט בו כפי שמביטים בילד שמספר שראה דרקון.

"עדיין אין פה כלום, אתה יודע", העיר קורן באגביות.

"לא כל מה שלא רואים לא קיים", השיב לו סהר, "בוא, תתקרב. הסתכל טוב", המשיך, מחווה עדיין לעבר החולות שלפניהם.

קורן צעד לפנים במהירות, רוצה כבר לסיים עם המשחק המוזר הזה. "זה סוג של מבחן? כי אם כן אנ..", קורן נקטע כשגופו נבלם, כאילו נדחה ממגנט בלתי נראה. הוא שוב מדמיין? הוא שוב רץ קדימה –

והוטח לאחור בכוח. כאילו יד נעלמה דחפה אותו החוצה מ..אוויר. כאילו המדבר הזוהר הנפרש לפניו כועס על חוסר האמון שלו.

"לא אמרתי ללכת. גם לא לרוץ. אמרתי להסתכל. תקשיב טוב לפני שאתה רץ קדימה", הסביר לו סהר באיטיות, טון משועשע מתלווה לדבריו. טון שעיצבן כל כך את קורן שהוא כיווץ את עיניו במאמץ כנגד השמיים הכחולים הבוערים בלבן בוהק.

הוא עדיין לא ראה כלום.

אבל..היה נדמה לו שהוא רואה ריצוד שהלך והתרחב – ממש מולו. כמו פטה מורגנה, המדבר התנודד מולו בתנועה בלתי מורגשת. קורן בלע את רוקו, חושש שהתייבש. "אני צריך מים", הסתובב וקרא אל סהר. הוא לא שתה מאז אתמול, עם כל ההתרגשות וההתארגנות המהירה, זה כנראה לא הדבר היחיד שהוא שכח..

"לא, מה שאתה צריך זו סבלנות. הנח את ידך על המחסום המרצד, בדיוק ליד הסלע השטוח שם. כבר קודדתי אותך במערכת", הדריך אותו סהר, מחווה לעבר סלע כהה שנראה כאילו נמחץ על ידי ענק. קורן פנה לאחור, שולח לסהר מבט של חוסר אמון, מחזיר את מבטו לפנים ועדיין לא רואה דבר – מלבד אותו ריצוד, שבקלות היה יכול להיות סתם בדמיון שלו. "בוא נגמור עם זה כבר", מלמל קורן, צועד לפנים באטיות, מגשש בידו אחר המחסום השקוף.

הנה זה. ידו התנגשה במשהו קשה, רעד חולף בה עד לכתפו. הוא הצמיד אותה למחסום שוב, הפעם לאט, פורש את אצבעותיו. עיגול של אור כחול הקיף לפתע את ידו, מהבהב, כאילו חושב. לפתע הוא השמיע צליל של אישור, וקורן מעד לתוך מה שחשב לפני כן שהיה סתם עוד מדבר –

אבל עכשיו הפך לביתן שמירה. שומר במדים חומים בהירים קם ממקומו, נשקו מיטלטל על כתפו. הוא צעד אליו במבט משועמם, מושיט את ידו לפנים. קורן הושיט את ידו בהיסוס, נושא אליו את מבטו. למה שירצה ללחוץ לו את היד..?

"חחח מה אתה עושה? אתה רחפן נכון? בהצלחה לא להתרסק בנחיתה", לעג לו השומר, הודף את ידו. "תעודות. החוגר שלך. תראה לי אותו – ולא, אם לא קיבלת אותו אתה לא יכול להיכנס", הורה השומר, עוטה בחזרה מבט קשוח. "אבל לא קיבלתי כלום", מלמל קורן, צועד לאחור, מאויים מתגובתו של השומר.

"יש לו שם – קוראים לו קורן. הוא איתי. ולהזכירך אין לכם סמכות למנוע כניסה מילדים מבלי להתייעץ עם המפקד התורן", סהר הניח יד על כתפו, קולו מהדהד בסמכותיות מאחוריו. השומר זז הצידה, ממלמל משהו, ידו עולה להצדעה, פותח שער אוטומטי.

"אני יורה למפקד התורן לתדרך אותך. הקפד שזה לא יקרה שוב", קרא סהר אל השומר כשחלף על פניו, מלווה ב"כן המב"ס!" שצעק השומר בעודו מסדר את הנשק על כתפו.

"איך הוא קרא לך?", שאל קורן בלחש בעוד הוא מתאמץ לעמוד בקצב צעדיו. "אני מפקד בית הספר. מקביל למנהל בית הספר בעולם האפור – חסר הקסם", השיב סהר מבלי להביט לאחור. קורן עמד לשאול עוד, אך אז הם יצאו מהרחוב הצר בו הלכו ונשימתו נאתקה;

כביש רחב נשלח עד קצה האופק, בוהק בשמש החמה. לצדיו היו מדרכות שפסי כסף שובצו בהן, עליהן הלכו נערים ונערות. כלומר זה נראה מרחוק כמו הליכה – הם ריחפו מעל המדרכה, מחליקים באוויר ברולרבליידס בלתי נראים. אדם מבוגר במדים לבנים הניע את ידיו בתיאטרליות, האבק והעלים מקשיבים לו ונערמים בסלסול לצד המדרכה. שתי נערות ריחפו זו מול זו באחת מהמדשאות הרחבות, מביטות זו בזו בריכוז. לפתע ברק נורה מידה של האחת, מאיר את הדשא בבוהק לבן.

סהר הניף את ידו, ולפני שקורן הבין מה קורה שתי הנערות כבר היו שוב על האדמה, מביטות בסהר בפחד ובאשמה – אך גם בגאווה.

"בוקר טוב. מה שמותיכן?", קרא אליהן סהר, ידיו שלובות מאחורי גבו.

"נועה ודניאלה, המפקד", השיבה אחת מהן במבט חושש אך קול יציב, ניגשת אליו.

"באיזו כיתה אתן?"

"י'א המפקד"

"אתן יודעות מה העונש על כישוף אלקטרומגנטי מחוץ לשיעורים, ועוד לפני קבלת הרישיון?", שאל סהר בקור.

שתיקה.

"חכו מחוץ למשרד שלי עד שאגיע. אין צורך שתלכו לשיעורי הבוקר שלכן", הורה סהר וסימן לקורן לבוא אחריו.

צמרמורת חלפה בקורן; הוא מעולם לא שמע אותו מדבר ככה. לפי המבט שלו, נראה שהן עשו משהו ממש רע. אבל זה בית ספר לכישוף, לא? מה הבעיה? הוא היה שואל את סהר, אבל מבט אחד בכפור שבעיניו גרם לו להתחרט.

"לעולם אל תכשף מחוץ לשיעורים מבלי שקיבלת אישור מפורש לכך. זה החוק הראשון הנלמד בבית הספר, והוא נועד להגן עליכם – מאחרים ומעצמכם. כישוף הוא לא משחק. הוא נשק מסוכן. החוקים האלו נכתבו בדם", הסביר סהר והחיש את קצב צעדיו, מעיף מבט לשעון היד הכסוף שלו, סמל מוזר חרוט בו. קורן בלע את רוקו ומיהר לרוץ בעקבותיו. דבריו של סהר לא הפחידו אותו – המורים היו כאלה תמיד, מפחידים ומאיימים. מה שהפחיד אותו היה הטון בו הם נאמרו, ועיני הקרח של סהר.

קורן הביט לאחור אל שתי הנערות, מחבקות זו את זו, בכיין נשמע למרחוק.

"הן הפרו את החוקים, ויודחו מבית הספר", הסביר סהר בקור, "עכשיו בוא. אנחנו צריכים למהר", הוא הוסיף, מנתק את מבטו של קורן מהתלמידות. קורן מיהר לעקוב אחריו, נבלע בסבך מבנים חומים ואפורים, ישרים, דומים זה לזה, שונים רק בספרת הברזל שהוטבעה לצד דלתם המתכתית. הרחובות הלכו והצרו, שדרות העצים והמדשאות מתחלפות בכרי דשא סינטטי דקים, נקטעים מדי פעם בעצים קטנים.

מצד אחד עצים ופרחים, רחובות – כמו עיר רגילה. מצד שני, המתח באוויר, המבנים האפורים הקשוחים, שומרי הסוד. תלמידים חלפו על פניהם במהירות, ממהרים להצדיע ולהמשיך הלאה, פחד בעיניהם. קורן הרגיש אבוד ומבולבל, כאילו שום דבר אינו כפי שהוא נראה – ואף אחד לו עומד להסביר לו כלום. מה אם הוא ישבור בטעות – או בכוונה – את החוקים? ויעוף מבית הספר עוד לפני שיסתיים היום הראשון? מה אם הוא יכשף בטעות?

"עוד מעט ארוחת הצהריים, אני אראה לך את החדר שלך ותוכל להניח את הדברים. אתה תהיה בחדר יחד עם מאור – שיהיה החונך שלך. אני אבקש ממנו לאסוף אותך לשיעורים שאחרי הצהריים", הסביר סהר בעודם מגיעים לשורת מבנים ארוכה וישרה שהייתה אפילו יותר סימטרית ומשעממת משאר המבנים. על לוחיות ברזל שנקבעו לצד הדלתות למבנה הארוך קורן הספיק לראות את המילים 'מגורי בנים כיתות ז' מלוות בספרות.

"רגע, מי זה מאור? ואיך אני אמור להתחיל כבר את השיעורים? הם לומדים בטח כבר חודש שלם. ומ..", "בשביל זה הצמדתי לך חונך שיעזור לך. ככל שתחכה יותר, תפסיד יותר. קח", סהר נעצר מול מבנה מספר 2, מושיט לו תיק גב ומעטפה – שקורן לא הבין מתי הספיקו להגיע אליו.

"זה תיק עם כל הציוד שתצטרך: כפפות ומדים, כדורי משקל, חטיפי אנרגיה, מחברות, כלי כתיבה ואזניות. את הספרים תצטרך לקחת מהספרייה. במעטפה נמצא תקנון בית הספר. עליך לקרוא בעיון את כולו עד הערב. טקס ההשבעה שלך יתקיים בשעה 19:00 – לאחר ארוחת הערב. מאור יראה לך הכל", ירה סהר, שם את המעטפה בתיק ומושיט אותו אליו.

"אבל..", ניסה קורן לעצור אותו – אך הוא המשיך, כמו רכבת דוהרת.

"אתה חופשי להסתובב בבית הספר בשטחים המותרים לתלמידי החטיבה. מיותר לציין שאין כניסה לנשקייה, מגורי הבנות, הסגל ולמתחם התיכון. כמו כן, אין להסתובב בסמוך לגדר, ובטח שלא לצאת מתחומי בית הספר. לכל מקרה חירום, הנה המספר של מוקד הביטחון"

סהר שירבט פתק והושיט אותו אליו, "הוספתי גם את המספר שלי, של ליאור המחנך שלך, ושל מאור החונך שלך. אם יקרה משהו דחוף, אתה מוזמן לפנות אלי בכל שעה.."

"חכה! אבל מה..", צעק קורן בייאוש. "דבר אחרון", עצר סהר, שולף מכיסו מחברת ודף. "אלה הוראות הבטיחות של בית הספר. קרא אותן עכשיו, וחתום למטה שאתה מבין הכל ותקיים אותן כלשונן. זכור, הוראות אלו נכתבו בדם".

"מה? דם של מי? מה קשור עכשיו דם? חשבתי ש..", סהר תחב לידיו את המחברת, מאלץ אותו להשתתק ולקרוא. קורן ריפרף על המספרים, על המילים אסור ואין, לא מצליח להתרכז כדי להבין יותר.

מה זה כבר יכול להיות? בטח סתם עוד חוקים טיפשיים כמו לא להרביץ או לא לקלל..

קורן נאנח בתסכול, חותם ביד רועדת בסוף הדף, מקווה שלא יתחרט על זה.

סהר חטף ממנו את המחברת במהירות הבזק, מתייק את הדף בתיקייה שהוציא מתיקו, מכתיף אותו על כתפו ומניח יד על כתפו:

"ברוך הבא קורן, אני שמח שבחרת להצטרף אלינו! אני תמיד כאן לכל שאלה".

"אני יכול..", החל קורן לשאול –

אך סהר כבר היה רחוק משם, מרחף מעל המדרכות ברולר בליידס בלתי נראות.

קורן התיישב על המדרכה האפורה, מכופף את ברכיו ומשעין את ראשו ביניהם. עיניו התחממו, והוא כיווץ אותן בחוזקה, מנסה לשווא לעצור את דמעות התסכול שפרצו מהן. הוא רקע ברגלו באספלט הקשה, מתייפח בשקט.

ההורים שלו צדקו – כמו תמיד.

מה לכל הרוחות הוא חשב לעצמו כשהחליט לבוא לכאן?