צילו של האור – פרק 6

קורן ישב במטוס, מביט בעיר חיפה הולכת וקטנה, נוצצת באורה הכתום של הזריחה, עטופה בחיבוק הגלים הבוהקים. הוא החניק פיהוק – סהר בא לאסוף אותו מביתו בארבע בבוקר, כשהוריו עוד ישנו.

אך המוזיקה העירה אותו; כשהתיישבו במטוס, הוא מיהר לשים את אוזניות הקשת הישנות עם הריפוד המתקלף, עוצם את עיניו – ומעיר את מחשבותיו. הוא מעולם לא סיפר להוריו מה בדיוק הוא שומע – בטוח שהביקורת שלהם תהיה קשה. לו רק היו יודעים – היו לוקחים ממנו את האוזניות כבר מזמן..

התופים, הגיטרות, הבס שזורם כמו נהר תת קרקעי, הפסנתר שמשתלב ברקע – הם נתנו לו חיים. הם העירו בו משהו חבוי, שהיה נרדם עוד יותר בכל פעם שנאלץ ללכת לבית הספר.

והוא בחר מרצונו ללכת ולגור בבית ספר – גם אם זה בית ספר לכישוף.
רק מהמחשבה על המילה כישוף חשמל זרם בכפות רגליו, זוקף את גבו ומחדד את חושיו.

לא, הוא לא התחרט על הבחירה שעשה – גם אם אימו צעקה עליו, כמעט הרביצה לו, בגללה. אחרי שסהר הלך הוויכוח האמיתי רק החל. קורן בלע רוק, חש את גרונו היבש והכאוב לאחר לילה של צעקות. להכין תיק היה כמעט בלתי אפשרי.

"אתה ילד כפוי טובה. נתתי לך הכל – וזה מה שאני מקבלת?!"

"אל תחשוב שאתה חכם גדול. אתה בסך הכל ילד קטן שמנסה בטיפשות לשחק עם המבוגרים."

"קורן, אם אתה יוצא מהדלת הזאת – עדיף שלא תחזור."

מילותיה עדיין הכאיבו לו, כמעט ומעלות שוב דמעות בעיניו. הוא מעולם לא ראה אותה ככה. לאן נעלם חיוכה המזמין? החיבוק האוהב? הדאגה?

נכון, היו פעמים שהיא כעסה – בעיקר כשנאלצה להגיע לאסוף אותו מבית הספר בגלל עוד ריב עם הילדים האחרים, או גרוע יותר – עם המורה. אבל תמיד, לא משנה מה קרה ביניהם, היא מעולם לא פגעה בו.

עדיף שלא תחזור..

"קורן, אתה בסדר? כדאי שתנסה לנוח קצת עד שנגיע, יום ארוך לפנינו", קרא אליו סהר, קוטע את מחשבותיו. "הלוואי עלי", מלמל קורן, מעביר שיר.

הוא שמע את סהר גם מבעד לאזניות – הוא אף פעם לא שמע מוזיקה חזקה כל כך עד שלא היה יכול לשמוע מה קורה סביבו. זה היה מפחיד, ומתכון לצרות. מה אם בדיוק בשיר הזה יגיח משום מקום מכשף אפל?

"מחשבה ודאגה לא פותרת דבר. למטוס הזה יש טייס אחד – והוא לא זקוק לעזרתך", חייך אליו סהר, אך קורן רק הביט בו לרגע והחזיר את מבטו לשמיים התכולים. "אימא שלי שונאת אותי לדעתך?", פלט קורן מבלי להתכוון, השאלה מתפרצת מפיו כמו גנב שבורח לאחר שוד. "קורן..לא,", קרא אליו סהר בשקט, מביט בו באותו מבט שנוא של רחמים. "שכח מזה. קל שתשקר לי", זרק קורן, משלב את ידיו.

"תקשיב לי טוב: אמך אוהבת אותך. היא דואגת לך יותר ממה שאתה דואג לעצמך. היא רק רוצה להגן עליך..", "אבל זה לא הגיוני! אוף! מה מגן עלי בזה שאני ימשיך להיות חלש וחסר אונים?", התפרץ קורן, מתעורר לפתע, מביט הישר בעיניו הכחולות של סהר.

"יש דברים שאתה לא יודע. יש דברים שטוב יהיה אם לא תדע לעולם. אבל אני כן יודע אותם – וכך גם אמך. היא חוותה אותם על בשרה"

קורן הצטמרר, ממתין שימשיך. "זוכר מה ראית אתמול כשדיברנו? אלו היו המחשבות שלי. זיכרונותיי מן הימים שמדאיגים גם את אמך. זה לא משחק. כל האובדן והכאב הזה? הם אמיתיים – והם לא רחוקים כפי שאתה חושב שהם", סיים סהר, מבטו נעוץ בקורן, לא נותן לו לברוח.

קורן אכן זכר. איך אפשר לשכוח? הוא לא היה רוצה שזה יקרה לו – לא היה רוצה שדברים קשים כאלה יקרו לאימו. הוא לא רצה שהם יקרו בכלל ולאף אחד – אפילו לא לבריונים שהוא שנא כל כך. אבל..

"אבל אם לא אלמד להגן על עצמי, בסוף אני ימות עם כל מה שקורה לי. ואתה בעצמך אמרת שאני צריך ללמוד לשלוט בכישוף שלי, שצריכים להשגיח עלי כל הזמן שלא אאבד שליטה", הקשה קורן. הוא הרגיש למה סהר מתכוון – אבל עדיין לא הצליח להבין. משהו היה חסר..

"עם הכוח באה גם האחריות. ואחריות היא לרוב מלאה בסכנות – שבגילך אתה עדיין לא מסוגל להתמודד איתן. לפעמים עדיף לא לדעת, לוותר ולהמשיך לחיות. כוח לא מעניק דבר מלבד הרס. הלוואי שיכולנו לוותר עליו", קפץ סהר את אגרופו, מסיט את מבטו, חושב על דברים שקורן העדיף שלא לנחש מה הם.

"אבל אני בסכנה בכל מקרה, לא?", שאל קורן מקץ כמה דקות של שתיקה.

"אולי. אבל זו לא אשמתך. יש הבדל ביו שאתה נפגע בתאונה, או בוחר בעצמך ללכת ולהיפגע", השיב סהר, בורר את מילותיו.

קורן לא הצליח להבין, נושף בתסכול. מה זה משנה? התוצאה היא אותה תוצאה. חוץ מזה, אם זה תלוי בו הוא יוכל להסתדר – כמו שהסתדר עד עכשיו – נגד כל הבריונים, הברקים והסלעים. נגד מכשפים ומפלצות. נגד המורים..

נגד הרצון החזק לברוח לפינה, לאסוף אליו את ברכיו ולעצום את עיניו.

אם הוא יוותר עכשיו, איך ימצא את הכוח להמשיך לנסות?

"נוסעים יקרים, התחלנו בהכנות לנחיתה. הנכם מתבקשים לסגור מגשים ולחגור חגורות בטיחות. הישארו לשבת במקומותיכם עד שתקבלו הוראה לקום. תודה שטסתם איתנו", קרא קול נשי מהרמקולים שמעליהם.

קורן חגר את חגורתו בנקישה, מסיים בכך את שיחתם.

אולי סהר צדק:

רק כשיגדל הוא באמת יבין.