צילו של האור – פרק 5
כשסהר החנה את רכבו בחניה המוכרת של ביתו של קורן, זוהר דמדומי הקיץ האחרון כבר גווע, מותיר אחריו שמיים בוערים בבוהק פנסי הרחוב, חושפים בקושי את מעטה הכוכבים שמאחוריהם.
קורן יצא מהרכב, אך עצר לרגע כשסהר ניגש בביטחון למדרגות בביתו, מסתובב ומסמן לו למהר;
זה היה הבית שלו – המקום היחיד בו הרגיש באמת בטוח. בו לא תקפו אותו מכשפים ולא קרו לו תאונות. בו היה יכול להיות פשוט עצמו, מבלי שילעגו לו ויציקו לו כל הזמן.
סהר השתייך לבית הספר. לראות אותו לצד ביתו, מזרז אותו להיכנס, הרגיש פשוט לא נכון.
מצד שני, כלום לא היה נכון ביומיים האחרונים.
קורן החניק את תחושת המועקה ובא בעקבותיו, מנסה לשווא לארגן את מחשבותיו. מרוב שאלות הוא לא הצליח לחשוב מה ירצה לומר להוריו – איך ישכנע אותם לתת לו ללכת ללמוד. הוא חייב להצליח לשכנע אותם. עד עכשיו הוא פשוט קיבל את בית הספר – עם כל הסבל, האלימות, חוסר הצדק וחוסר ההגיון שבו – כמובן מאליו. משהו שקיים מאז ומתמיד וקורן לא יוכל לשנות אותו גם אם ינסה בכל הכוח.
אבל מסתבר שהוא יכול לשנות – והוא לא עמד לפספס את ההזדמנות הזו. הוא לא יכול להרשות זאת לעצמו. לא כשמסתובבים בחוץ מכשפים אפלים שרוצים להרוג אותו.
סהר דפק, ואימו פתחה להם את הדלת מיד, כאילו חיכתה שם כל הזמן הזה. "קורן!", היא קראה, אוספת אותו לחיבוק חזק. "די אימא, אני בסדר", מלמל קורן, מנסה להדוף אותה, רואה את אביו מביט בו מאחוריה, עיניו החומות נוצצות.
סהר כחכח בגרונו, ואמו שיחררה אותו, משאירה את ידה על כתפו. "בוא, שב. זה יהיה מהיר", פסקה אימו, מחווה לעבר הספא החומה הנמוכה. הם התיישבו, קורן בוחר לשבת ליד אימו. הוא סמך עליה בעיניים עצומות – לעומת סהר. "נכון, זה יהיה מהיר. אני חייב להתחיל ללמוד כישוף, ומוכן לכל מה שזה ידרו..", "קורן! זה לא משחק!", התפרצה אימו, מסתכלת עליו בתדהמה ואז מפנה מבט רושף אל סהר: "זה אתה, נכון? סיכמנו שנדבר על זה יחד! מה כבר אמרת לו? באיזה שקרים האכלת את הבן שלנו הפעם??"
"הרגעי בבקשה. בסך הכל סיפרתי לו את האמת. הוא חווה אמש לראשונה את ההתעוררות – והיא הייתה קשה, חזקה ומוקדמת ביחס לשאר בני גילו. לפי הניסיון שיש לי, אם הוא לא יקבל הכשרה מתאימה, הוא עלול להי..", "בשביל זה אנחנו פה! אנחנו נגן עליו", אימו העבירה את מבטה אליו, מנמיכה את קולה: "קורן, האמן לנו. תמיד היינו כאן בשבילך – תמיד נהיה כאן בשבילך. אני מבקשת ממך, שלא תעז להסכים להצעה שלו."
"למה? את יודעת מה עברתי אתמול? ישנתי יום שלם כדי להתעורר! יכולתי גם לא להתעורר בכלל! רק בפוקס הוא מצא אותי", התפרץ קורן, הבזקים מהתקיפה עולים במחשבתו, מעלים גל של צמרמורת במעלה רגליו.
"שטויות, הוא מצא אותך כשהכל התמוטט – רק כי הוא הרגיש אותך. אם הוא היה עוקב אחריך ושומר על בית הספר שלו כמו שצריך זה לא היה קורה מלכתחילה!", צעקה אימו, עיניה הכהות רושפות גיצים, חודרות את סהר, שפניו נותרו חתומות.
"אבל מה זה משנה? זה כבר קרה! וזה יקרה שוב אם לא אעשה עם זה משהו", השיב קורן, לא מבין למה הוא צריך להילחם גם עם הוריו. הוא חשב שהם יהיו בעדו. הם לא רוצים שיהיה חזק? שיוכל להגן על עצמו? למה? ולמה הם השאירו אותו בבית הספר כל הזמן הזה מלכתחילה?
"חוץ מזה, אתם שלחתם אותי לבית ספר הזה! תמיד האמנתם לתירוצים של המורים! אפילו שלחתם אותי ליועץ ולפסיכולוג כמו שהמורה הסתומה הזאת ביק..", "קורן, שמור על הפה שלך", התערב אביו, קולו שקט אך סמכותי.
שקט השתרר בבית הגדול מדי, מופר רק בתקתוקו של שעון הקיר שבמטבח.
"קורן חמוד, אתה עוד צעיר ולא מבין את ההשלכות, תן להורים שלך שיש להם קצת ניסיון בחיים ללמד אותך מה נכון..", "אה אוקיי, נכון שאני יותקף וכל הזמן יאמרו לי שאני מדמיין, יטפלו בדמיונות שלי במקום בבעיה האמיתית – וההורים שלי שאני סומך עליהם, ישקרו לי בפרצוף ולא יגלו לי את האמת!", צעק קורן, נעמד, אגרופיו קפוצים לצידי גופו.
השקט חזר, חלול ומאיים.
"בואו ננשום עמוק, ונשקול את הדברים בהגיון. סהר, רוצה לשתות?", הציע אביו, קם ממקומו למטבח.
"קפה שחור, אין צורך בסוכר, תודה", השיב סהר, נאנח, משפשף את עיניו. רק אז קורן שם לב לשקים השחורים מתחת לעיניו, לנשימותיו הכבדות, למבטו המרצד. יכול להיות שגם הוא לא ישן מאז אתמול? שהוא נשאר איתו ער במשך הלילה? אביו צדק – חייבת להיות דרך הגיונית לגרום להם להבין שהוא צריך ללכת ללמוד כישוף. ההורים שלו הגיוניים והם אוהבים אותו, דואגים לו אולי אפילו יותר מדי. בעצם, אולי הוא יוכל להיעזר בזה..
"טוב, קורן, לאימך ולי יש סיבות שקשורות לניסיון החיים שלנו בתור מכשפים ו..אנחנו רואים ילדים אחרים, ויודעים כמה כישוף הוא מסוכן. ראית מה קרה כשהכישוף אצלך התעורר. כמעט נהרגת. כל עוד הכישוף רדום, יכול להיות שיקרו לך תאונות קטנות, יכול להיות שיעקבו אחריך – אבל זה הרע במיעוטו. חוץ מזה, מעכשיו תהיה כאן איתנו, בבית, אנחנו נגן עלי..", "אתם תלמדו אותי לכשף? כן או לא? כי מתישהו, אני לא יהיה בבית ואתם לא תהיו שם להגן עלי. אני כבר גדול, והגיע הזמן שאני אוכל להסתובב ולצאת בלי שאני אפחד שאיזה מכשף אפל יצוץ, או ברק ירדוף אותי, או האדמה תבלע אותי", התפרץ קורן, מתאמץ שלא להרים את קולו.
"חוץ מזה, מה יקרה אם שוב אכשף בטעות? כשאתם תהיו בעבודה או בכל מקום אחר? מה אני יעשה אז?", הוא המשיך, לא נותן להוריו להשחיל מילה. "ודבר אחרון – הייתי מספיק לבד, אף אחד אף פעם לא הבין אותי. סוף סוף אני אוכל להיות במקום שיש בו אנשים כמוני, שמבינים אותי, ואולי יהיו לי בו חברים – ולא רק בריונים שצוחקים עלי"
כוס הקפה של סהר צילצלה כשהוא הוריד אותה על צלחתו, כמו מבשרת על סיום הדיון. קורן הביט בהוריו בעיניים קרועות לרווחה, דמעות עולות במעלה עיניו. הוא חשק את שיניו בכעס, משפיל את ראשו ומנגב אותן בשרוולו. זה נראה בטח כמו הצגה – והוא שנא את זה. למה הוא תמיד בוכה? אפילו כשהוא כועס? למה הוא לא יכול לשלוט בעצמו כמו שצריך פעם אחת?
"אם הוא מסכים, מתי אתם תעזבו?", שאל אביו של קורן, חושב בהגיון – לעומתו.
"אני אעזוב אתכם עכשיו לדבר על זה ביניכם ולהגיע להחלטה. אני אחזור בחמש בבוקר. אם אתם מסכימים, תצטרך להיות מוכן לנסיעה – עם תיק ארוז לשבועיים לפחות", פסק סהר וקם ממקומו, נותן בקורן מבט רב משמעות.
הוריו לא נופפו לשלום ולא פצו פה. קורן עקב אחר סהר, שצעד אל הדלת בצעדים מדודים, פותח אותה, מעביר שוב את מבטו בין קורן ובין הוריו לפני שיצא אל חשיכת הלילה הבוהקת באורות הפנסים הכתומים.
קורן בלע את רוקו;
הוא עדיין רצה ללמוד כישוף. רצה ללמוד להגן על עצמו. רצה להכיר חברים חדשים. רצה להיות שייך.
אבל למה היועץ הביט בו בדאגה ובעצב לפני שיצא?
למה הוריו מביטים בו בעצב עכשיו?
ולמה פתאום הוא חושב שאולי עדיף שישאר בבית?
תגובות (0)