צילו של האור – פרק 42 – לראות מה שרוצים לראות

זו הייתה החופשה הארוכה ביותר שהייתה לקורן אי פעם. לרוב החופש עבר לו מהר מדי, ולקחו לו שבועות להסתגל לעובדה שהוא נגמר, ושוב צריך לחזור לסבול את בית הספר. אך הפעם החופש חלף בן רגע. כשיצא מהבית בערב פסח, הוא לא באמת חשב שיראה דרקון. הוא פשוט לא היה יכול עוד להישאר כלוא בבית, עם הוריו ששואלים אותו שאלות מציקות ומסרבים לתת לו תשובות בתמורה.

אז הוא ברח עם שקד בתירוץ לחפש את הדרקון שמאיה הזכירה. זה היה רק תירוץ. הוא לא היה מוכן לזה שבפעם הראשונה בחייו, מורה אמרה לו את האמת.

אולם זיכרון המפגש עם הדרקון הלך ודהה עם כל שעה שחלפה, מתמזג עם חלומותיו העשירים ממילא בדרקונים ובמכשפים – עד שלא היה בטוח מה חלם ומה קרה במציאות. הוא זכר ששאל את הדרקון שלוש שאלות – או ליתר דיוק – הדרקון הציב לו שלוש חידות. אבל בכל פעם ששיחזר את מילותיו, הן רק נהיו מבולבלות יותר;

"דין תקף אותך כי הוא חבר שלך. כי הוא ממחשב ליבה..הוא מאמין והוא רוצה שאני אאמין גם…"
"אז הוא בעצם אמר לך שדין רובוט?" שאלה אותו שקד בעודה יושבת על ההדשא במדשאות לידו. קורן זרק את ידיו באוויר.
"לא לא! זה לא מה שהוא התכוון. אין מצב. זה הרגיש אחרת. אבל אני לא מצליח להיזכר…" שקד אחזה בכתפו וסובבה אותו אליה, חודרת אותו בעיניה החומות הבהירות, ממקדת אותו.
"אתה יודע מה הוא אמר. אתה לא צריך לזכור את המילים בדיוק. זה לא מבחן. נסה לחשוב למה הוא התכוון. מה הרגשת שהוא רוצה?"

ידה של שקד הרגיעה אותו, ומבטה נסך בו ביטחון. קורן עצם את עיניו, מנסה לחזור לרגע ההוא. איך הוא הרגיש? צבעים ורגשות התערבלו בראשו, פחד עמום אופף אותם. אוף, זה כל כך מבולבל!
"אני לא מצליח," נשף קורן בתסכול, מליט את ראשו בידיו. זה היה כל כך מייאש. עד שהוא קיבל הזדמנות להתקדם, הוא מפספס אותה. ידה של שקד לחצה את כתפו, גורמת לו להרים שוב את מבטו.
"אל תוותר. אני פה."
קורן נשם עמוק, מחייך אל שקד. כמה טוב שהיא הייתה איתו. עיניה נסכו בו ביטחון. הוא לא היה יכול לברוח. הוא לא היה מוכן לאכזב אותה. הוא יצליח.
"הוא גם אמר משהו על מכשפי לבה. שאנחנו קוראים להם מכשפים אפלים – "
"מכשפי לבה – מעניין. אני רושמת את זה. אנחנו מתקדמים!" קראה שקד בהתלהבות והוסיפה את הכינוי המגוחך לרשימת האסוסיאציות שהם רשמו:

לדין יש ליבה של מחשב?
דין רובוט?
מכשפי לבה – כמו כשפי אש?
מכשפי צל הם מכשפי לבה?
צריך להאיר על העיניים שלהם??
ג'יני בבקבוק??

את האחרון היא הוסיפה עכשיו, מגחכת ומראה לו את הרשימה. אולי זה באמת היה ג'יני ולא דרקון? והוא נתן לו שלוש שאלות כמו שלוש משאלות?

האם זה אומר שהפחדים שלו יתגשמו?

"חניכים וחניכות יקרים, עליכם לגשת לאולם הראשי לשיחה עם מפקד בית הספר. הנוכחות הנה חובה," נשמעה שוב הנערה המשועממת מהכריזה. קורן הרים את מבטו, נזכר לפתע היכן הוא נמצא. כשהם ישבו שניהם על הדשא, הוא היה יכול לחשוב באותה המידה שהם יושבים על הדשא במורד הגבעה ביישוב. עם שקד, הוא הרגיש בבית.

הוא ניסה לא להתעמק בזה.

"מה את אומרת? נלך לשמוע מה יש לו להגיד להגנתו?" שאל קורן, קם ומתמתח. הם לא סיפרו למנהל על הפגישה עם הדרקון – הם הבטיחו לו. הם יגלו את סודו רק ברגע הנכון.
שקד גיחכה. "אני לא חושבת שיש לך ברירה. אלא אם אתה באמת רוצה לעוף מפה במהירות האור," היא ענתה וקמה ממקומה.
"אבל את לא חושבת שצריך לומר משהו – " קורן ניסה למחות – אבל זה היה מאוחר מדי.
"נו באמת," מלמל בשקט וקם ממקומו. הוא לא אהב את זה שהם לא מגלים את האמת לשאר התלמידים, או אפילו למורים האחרים. שהם לא מתעמתים עם סהר. קורן ידע שזה הדבר הנכון לעשות – אבל לא ידע כמה זה יהיה קשה. אז, בכנרת, זה היה נשמע קל.

קורן לא אהב הבטחות. במיוחד שהן מונעות ממנו לעשות מה שהוא צריך לעשות.

"חכי לי! מעופפת," צעק קורן בעודו רץ אחריה בדשא אל השביל מלא החול והאבק.
"היי! תיזהר במילותיך, רחפן," היא לא נשארה חייבת. בתחילת השנה, קורן היה נעלב מזה. נפגע, בורח, דמעות בעיניו.

עכשיו – זה לא הזיז לו. חוץ מזה, זו הייתה שקד. לה זה היה מותר.

קורן השיג אותה, אוחז בכתפה כדי לעצור ומושך את עצמו להליכה על ידה – מושך חזק מדי ועף קדימה –
שקד תפסה אותו בכתפו, בולמת אותו ומושכת אותו ללכת לידה. היא הביטה בו בחום בוהק, חיוך שובב על שפתיה.
"את לא ראית את זה עכשיו. זה היה מכוון," פסק קורן, מפנה בכוח את מבטו לפנים.
"כמובן," ענתה שקד בפשטות והוסיפה,
"רחפן."

…

"חניכים וחניכות יקרים, חונכים וחונכות, מורים, מפקדים, מכובדי כולם. קצר פה כל כך האביב, והנה אנו עומדים בפני הישורת האחרונה של שנת הלימודים. החודש יערכו מסעות התג, המבחנים העיוניים והמבחנים המעשיים שיכריעו מי ראוי להתבהר ולעבור לשנה הבאה. אני סמוך ובטוח שתעשו כל מאמץ שלא להישאר בעלטה. צוות המורים והמפקדים מאחל לכם בהצלחה!"

מחיאות כפיים סוערות חלפו באמפי הגדול, אפילו שקד מחאה כפיים וצעקה בהתלהבות. אך קורן רק הזעיף את פניו, בולע את רוקו. הוא נרתע מהנימה הדרמטית של המנהל, מהלחץ שניסה להחדיר בהם. הוא לא הבין שזה רק עושה את זה גרוע יותר?

"ברור. הוא עושה את זה בכוונה. זה חלק מהקטע שלו, לראות איך אנחנו מתמודדים עם לחץ,"
קורן הפנה את מבטו לשקד בהפתעה – לא שם לב שדיבר בקול. הוא פתח את פיו לענות –
"השנה, בעקבות התראות ביטחוניות ולאחר הערכת מצב שנערכה בפיקוד ובשיתוף פעולה עם קרני האור השכנות במצרים ובירדן וצבא האפורים, החלטנו שכל המסעות יתקיימו כאן – בערבה."
קריאות תדהמה חלפו בקהל כגלים מתפרצים. קריאות מחאה וצעקות מתלהמות. כמה תלמידים, מהשנים הבוגרות, נעמדו והרימו את ידיהם.

"הקשב!", קולו המכושף של סהר הדהד בתוך ראשיהם, שוטף את האולם בסערה. הקריאות השתתקו באחת, כל התלמידים נעמדים בדום מתוח.
"הם פשוט פחדנים. הם היו צריכים להילחם בהם. במקום זה הם בורחים כמו השמש בחורף," סיננה שקד, אגרופיה נקפצים. קורן הביט בה בהערכה, המילים נבלעות בבטנו, חיוך קטן בפיו. הלוואי שהיה לו אפילו ניצוץ מתוך האומץ של שקד.

"התבלבלתם. לא חשבתי שאצטרך לציין זאת, כנראה שטעיתי. כולכם, ללא יוצא מן הכלל, טירונים. אתם רחוקים מלהיות לוחמים כמרחק הירח מן השמש. עוד לא יצאתם מחושך לאור. לא התעוררתם משנתכם, שמתאפשרת רק הודות ללוחמים וללוחמות האמיצים שסורקים ברגעים אלו ממש את השטחים מסביב לבית הספר."

סהר נאנח, מרכין ראשו ומשלב ידיו מאחורי גבו, צועד הלוך ושוב על הבמה. דממה רועמת ירדה על האולם הגבוה, מופרעת אך לרגע בהדי פיצוצים רחוקים. סהר הרים את מבטו בחיוך ולפתע הדי הפיצוצים התחזקו, כאילו הכל סביבם מתפוצץ. צעקות בהלה עלו בקהל. קורן התכווץ במקומו.

"אל תדאג, הוא סתם מנסה להפחיד אותנו. זה לא יצליח לו," שקד קראה בכעס, מצביעה על שכבה יב' שגילגלה עיניים כמה שורות מעליהם. קורן ניסה לחייך, אך הפחד לפת את חזהו, מקשה עליו לנשום.
הוא חשב שסוף סוף כאן יהיה בטוח. שלא יצטרך לפחד עוד. למה הוא הכניס את עצמו? הוא אהב לקרוא על קרבות בסיפורים, צבאות מתנגשים, מוזיקה אפית. אבל כל זה היה אמיתי מדי.

מה אם באמת יתקפו אותו? איך הוא יגן על עצמו? הוא בקושי למד להרים משקולות וכדורים באוויר, ולא כמו מאור, מעולם לא הצליח להרים יותר מחמש קילו. הוא חשב שהוא ישר ילמד איך להילחם, שהוא יתחזק. הוא לא תיאר לעצמו שאחרי כמעט שנה שלמה, הוא עדיין יישאר כמעט חסר אונים.

"אני רואה שהנקודה הובהרה. כעת, כל שכבה תתלווה אל מוריה ותתחלק ביניהם לפי המקצועות עליהם כל אחד ואחת צריכים ללטש. הרשימות נמצאות אצל המורים. מי שלא יודע באיזה תחום הוא עדיין לוטה באפלה – מוזמן להתלוות אלי למשרדי," סיים סהר והחווה בידו לעבר כתובת ביוונית עתיקה ומולה כתובת עברית:

'דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ובפני מי אתה עתיד לתת את הדין'

"γνῶθι σεαυτόν"

קורן בהה בכתובת היוונית, כולו תקווה שהיא שונה מזו העברית שמעליה. דין, נו באמת. אם היה דבר כזה, המכשף שתקף אותו כבר היה מת. הוא לא היה מצליח לתקוף וכמעט להרוג אותו, שלא עשה רע בחייו, כל כך הרבה פעמים.

לא, קורן לא האמין בשום אל. הוא נרתע מכל התחינות, מההתרפסות, מהתארים הארוכים ומן התפילות הלא מובנות. חוץ מזה, אל בלתי נראה? וטוב? אם הוא באמת היה טוב הוא היה מראה את עצמו ומציל את קורן מזמן.

"כדור הארץ לקורן, אתה בא?" שאלה שקד בהרמת גבה. קורן התנער, נוחת בחזרה למציאות, מחווה לעבר המורה לתורת התנועה שעמד על הבמה. מאז הריצה ההיא עם דין, המורה לספורט, 'תורת התנועה', דרש ממנו יותר. והגוף של קורן לא הצליח לעמוד בקצב. הריצה שלו השתפרה, אולם הוא נשאר חלש כשהיה. אפילו עם עזרת כישוף. "הלוואי. לצערי אני חייב לתקן נזקים – "
שקד שרבבה את שפתה ברוגז. "מה יש לך? בוא איתי למאיה,"
"מה למה? את ממש טובה בזה, וגם אני בסד-"
"נו אבל אף אחד לא ידע. אתה חושב שלמב"ס אכפת מכל תלמיד שנה שנייה?"
קורן השפיל את מבטו, מסכים בשתיקה. אך זו לא הייתה הסיבה שהוא הלך לתגבור. "את אולי לא צריכה את זה, אבל אני עומד להיכשל," הודה ועצם את עיניו.
"נגיד שכן. אז מה? אז להכריח את עצמך ללמוד – ועוד אחרי הדבר הזה – " היא החוותה לעבר סהר שעדיין עמד על הבמה ושוחח עם המורה לתורת התנועה, "יעזור? אני לא חושבת."
"אבל איך אשתפר אם לא אתאמן? גם ככה לא בטוח שאצליח לעבור לשנה הבאה – "
"קורן! נו, שנינו נעבור את המבחנים האלה יחד. אתה לא מתכוון להשאיר אותי לבד בזה, או מה??"
קורן הרים את ידיו בכניעה, "לא ברור שלא אבל – "
"נהדר. אז אתה בא איתי למאיה. נספר לה על הדרקון, היא בטוח תדע מה לעשות," השיבה שקד בעודם יוצאים מהאולם המרכזי לרחבת האבן שהקיפה אותו.

"רגע מה? אבל הבטחנו לדרקון לא לגלות – "
"אתה הבטחת. אני רק עמדתי בצד ובהיתי בך שוכב," שקד חייכה וקרצה בעינה.
קורן הרגיש את פניו מתלהטות, מסב אותן לאחור –
"איזה חמוד! אתה מסמיק," קראה שקד בהתלהבות, מסובבת את פניו בחזרה אליה.
קורן הביט בעיניה החומות, מנסה לנסח תשובה שלא תשמע מגוחכת, שקד פורצת בצחוק בעודו מגמגם. כעס ניעור בו. נמאס לו. הוא פנה למדרגות הקרובות, צועד במהירות ליציאה.
"קורן חכה רגע! אל תלך אל המורה לתנועה. אני באמת חושבת – "
"מי הולך אליו? לא אמרנו שהולכים למאיה?" ענה קורן מבלי לסובב את ראשו.

הפחיד אותו להיכשל במבחנים. הוא נמלא אימה לנוכח המחשבה שיצטרך להישאר שנה. הוא לא היה יכול לסבול את המחשבה ששוב יישאר מאחור.

אבל, חשב בעוד הוא שומע את צעדי ריצתה של שקד אליו,

להתווכח עם שקד זה מפחיד יותר.

…

"שלום לתלמידות השנה השנייה האהובות עלי!" חייכה מאיה בלבביות, פורשת את ידיה כדי לחבק אותם. קורן נתן לה לחבק אותו, למרות שזה היה מוזר. בהתחלה הוא לא ידע איך לאכול את זה. בפעם הראשונה שזה קרה, אגרופו נשלח לפנים מעצמו. הוא חייך כשנזכר בזה. מאיה לא כעסה, רק הורידה את ידו וחיבקה אותו בחוזקה. וכמו אז, גם היום חיבוקה עזר לו להרגיש טוב יותר, מטשטש את החרדה מפני המבחנים, ומדברי הדרקון, אותם הוא לא מצליח לזכור. על המבחנים היה יכול לחזור שנה הבאה. אבל עם הדרקון ומכשפי הצל – לא בטוח שתהיה לו הזדמנות שנייה.

"מאיה, אנחנו חייבים לדבר איתך לבד," קורן התנתק ממנה, מבטו מרצין. בדבר אחד הוא הסכים עם סהר: זה עסק רציני. והם צריכים להיות מוכנים.

מאיה החוותה בידה על המדשאה המוריקה סביבה, נווה מדבר בלב כל החול, מלא בתלמידים ובחיות: חתולים, קיפודים, כלבים ואפילו כמה תנים וזאבים. לטאות בצבע החול, פרפרים בגווני חול מסתווים עם המדבר, נדמים כמו תעתועים. "אל דאגה, אנחנו במקום בטוח. זוכרים מה למדנו על אמון? על כנות ופתיחות?"

"זה בקשר לדרקון. הוא אמר משהו על נפילי האדמה ושבעה בארות וביקש ש – " בעדינות נוקבת, מאיה הניחה את אצבעה על פיה של שקד. היא החוותה בראשה על סביבתם, מנידה בו קצרות ומסמנת להם לבוא אחריה. שקד חייכה אל קורן חיוך של 'אמרתי לך שהיא תעזור', גורמת לקורן לחייך גם כן בעודם עוקבים אחריה ללב החורשה ולבקתה שבמרכזה. מאיה פתחה את הדלת, מסמנת להם בזריזות להיכנס, סוגרת אותה בחריקה מיד אחריהם.

החלל היה שרוי בעלטה. קורן מצמץ, נאבק לראות משהו מבעד לאבק המרחף באור שזלג מהחלונות הדקים והרחבים בסמוך לתקרה. שולחן עץ גדול ועגול ישב במרכז החלל ומתחתיו נח חתול שחור מבריק וגדול, ישן בשלווה. מדפי ספרים עיטרו את הקירות מהרצפה עד התקרה, מלווים בצמחים מטפסים ובדוגמאות סלעים. יללה גבוהה בקעה מתוך האפלה, רועדת ורוטטת, גורמת לשיערות ראשו של קורן לסמור. מאיה הניחה יד על כתפו. "הו, אין לך מה לדאוג. זו רק ג'אז. בואי לפה – " היא סיימה בחיקוי מרשים של הקול החשמלי הגבוה.

מתוך חשיכת הבית רצה אליהם חתולה גדול בצבעי המדבר, אוזנייה המחודדות זקופות, עיניה הירוקות העגולות נעוצות בו מבעד לעיגול פרווה לבנה המקיפה אותן. היא בחנה את קורן בחשדנות, מריחה את האוויר, עד התרצתה ורצה אל מאיה, מגרגרת אליה באותו קול גבוה ומוזר.
"ג'אז היא קרקל, האחרונה מבני מינה החופשיים. פעם הן שלטו במדבר, קופצים ורצים כאוות נפשם. עד שבא האדם הרשע והחל לצוד אותן, נכון?" ג'אז השמיעה יללה גבוהה ורוטטת של הסכמה, מרכינה את ראשה, מאפשרת למאיה ללטפה מאחורי אזניה.
"קרקל הן מכשפות כבידה מעולות. בזכות זאת הן יכולות לרוץ מהר מאוד למרחק קצר, ולזנק לגובה של שלושה מטרים ויותר. הן אוהבות לתפוס ציפורים. ג'אז משום מה נטפלת לעורבים – אבל אני מנסה לגמול אותה. עורבים לא בריאים בשבילך," קראה אליה מאיה בחיבה, מחקה את יללותיה בדיוק כמעט מושלם.

לפתע ג'אז פיהקה, חושפת ניבים חדים כתער ולסת אימתנית. "את לא מפחדת?", שאל קורן, לוקח צעד לאחור. מאיה צחקה. "ממה יש לפחד? לה יש ניבים, לציפורים יש טפרים, ולנו יש שכל – כל אחת ומה שהדרקונים נתנו לה."

"ואם כבר דרקונים, תוכלי לעזור לנו? חשבנו שהחידה מתכוונת ל- "
"קורן!" צעקה מאיה, משתיקה אותו ומבריחה את ג'אז בחזרה לעומק חשיכת הבית הגדול. מאיה נאנחה, מחווה בידה על שטיח עגול במרכז הבקתה. קורן שתק, מתיישב לצד שקד.
"באמת הסתבכנו הפעם, הא?" זרקה שקד לחלל האוויר, מבטה רציני לפתע. הם מעולם לא שמעו את מאיה צועקת או מתנהגת בצורה כזו. היא תמיד הייתה פתוחה כלפי התלמידים – וכלפי שקד וקורן בפרט. היא מעולם לא השאירה אף שאלה ללא מענה. היא הייתה כנה איתם. זו הסיבה שהם אהבו אותה.

"מה אתם יודעים על דרקונים?" שאלה מאיה בשקט, בוהה במקום בו נעלמה ג'אז.
"טוב, עכשיו אנחנו יודעים שהם קיימים, ושהם קוראים מחשבות. אה, והם באמת חדים חידות כמו בסיפורים," אמרה שקד, מרימה את גבותיה ברוב משמעות. מאיה צחקה, מבטה מתרכך.
"נכון מאוד, אבל אלו רק ערפילי הבוקר. מה אתם יודעים על אלו-הים?"

"שאם הוא קיים, לא ממש אכפת לו מאיתנו?" התפרץ קורן בכעס. מה זה קשור? ואיך היא ידעה על מה חשב במהלך הטקס? היא קראה את מחשבותיו? הוא לא הרגיש בנוכחותה במחשבותיו…
אך מאיה רק צחקה, קוטעת את הסחרור שנכנס אליו. "זה מדויק כמו קרן לייזר – אבל לא לזה כיוונתי," היא סיימה בהערכה והביטה בשקד.
"אני לא יודעת. הוא ברא את העולם ומסדר אותו ככה שמה שצריך לקרות קורה. ואם זה לא נראה ככה, זה רק כי יש משהו שאנחנו לא יודעים, או סימן שמשהו טוב עומד לקרות. אחרי כל ירידה יש עלייה," ענתה שקד בלהט.

קורן בהה בה בפליאה, בברק שבעיניה החומות. הוא לא ידע ששקד מאמינה. היא נראתה כמו מי שלא אכפת לה, שצוחקת על דברים כאלה. בושה מילאה אותו והוא פתח את פיו להתנצל, כשמאיה המשיכה:
"לא משנה במה אתם מאמינים: באלים או אלו-הים, גורל או מזל – הדרקונים נמצאים שם. הם שליחי הלוגוס – הסדר הקוסמי – בעולם. בימי קדם, הם אכפו את הסדר בקרב בעלי החיים ובני האדם ביניהם. כולם חיו בשלווה ובהרמוניה. עד שלבני האדם שהתרבו בקצב מסחרר נהיה צפוף. הם רצו עוד שטח, עוד אוכל, עוד הנאה. הם חשבו שהעולם שייך להם. הדרקונים ניסו להילחם בהם – וגם הצליחו. האימפריה הרומית נפלה, ובני האדם שקעו בימי הביניים – חזרו לאורח חייהם הטבעי. להרוג דרקון ולגנוב את האוצר שלו נהפך לחלומו של כל גיבור. חלום שלרוב נחל כישלון חרוץ. עידן הפאר, הבזבוז והמלחמות הגדולות תם. "

"עד שאומת האש תקפה?" מלמל קורן בשקט, מגחך. היא לא ציפתה שהם יאמינו לזה. הדרקונים שליחים של אלו-הים? שומרים על הסדר בעולם? אז למה לא רואים אותם?

מאיה צחקה. "אתה לא רחוק. ניוטון גילה את חוקי הטבע ועימם את כוח הכבידה – כוח קסום שעד אז היה בשליטת הדרקונים בלבד. מי שניחנו ביכולת לכשף החלו להשתמש בו, חושפים את תנועת הכוכבים מסביב לשמש, מחשבים ומעריכים, חושפים לבסוף את כל ארבעת הכוחות של הפיסיקה. הדרקונים ניסו לעצור את בני האדם, אך כבר לא יכלו להתמודד עימם לבדם משהיתרון הגדול ביותר שלהם – שליטה בכוחות הטבע – התפוגג."

"בגלל מכשפי הצל?" שאל קורן, מצטמרר כשנזכר בשיעור שהיה לו על פצצות אטום.
אך מאיה הנידה בראשה בעצב. "בגלל בני האדם. אלו לא היו מכשפים שגילו את פצצת האטום וחשפו את הסוד בפני האפורים. משנפתחה תיבת פנדורה, כולם ניסו לקחת בה חלק," היא אמרה בפנים חמורות סבר.

"אז מה קורה היום? איפה כל הדרקונים?" שאלה שקד, מציצה אל קורן.

"רוב הדרקונים נהרגו – בין אם מזיהום רדיואקטיבי לאחר שניסו לשווא להציל אזורי אסון, בין אם מזיהום הים או מזיהום האוויר – אותו ניסו לנקות לתוכם. הדרקונים המעטים שנשארו חיים בסתר ומרשים רק למעטים להתקרב אליהם ולדעת את האמת," הסבירה מאיה. "לא סתם החלה התחממות גלובלית. חורפים קרים יותר. קיצים חמים יותר. הרס תבואה. זו אשמת כולנו, ויכול להיות שזה כבר מאוחר מדי."

"ואיפה האל? אי אפשר לברוא עוד דרקונים?" שאל קורן, מציץ בשקד בחשש, מתחרט על המילים ברגע שיצאו מפיו.
"לצערי לא. האל ברא את העולם בחסדו, אך הטיל עלינו בני האנוש לשמור עליו. 'ראה את מעשה הא-הים כי מי יוכל לתקן את אשר עותו"," מאיה חייכה בעצב והושיטה את ידה לג'אז שקרבה אליה בצעד דומם, מרכינה את ראשה לידה.

"אז איך הדרקון בכנרת נשאר? ולמה הוא בכלל דיבר איתנו? למה דווקא איתי?" שאל קורן, מבולבל וכעוס. כל הסיפור הזה לא הסתדר לו. הכישוף היה הגיוני, אפילו הגיוני מדי. הוא לא היה צריך להאמין בו. אבל כל הדיבור הזה על דרקונים ואלים? הוא הרגיש מנותק, לא באמת מאמין שזה קורה לו.
"כנראה יש בך יותר משהעין רואה, יותר משאתה בעצמך יודע. הדרקונים יודעים את העבר היחיד ואת כל העתידים האפשריים. אם הוא בחר בך, סימן שהוא מאמין שאתה יכול להציל את העולם – "
קורן התפקע מצחוק, לא מצליח לעצור אפילו כששקד הסתכלה עליו בהלם, אבל הוא לא הצליח להפסיק. זה כבר היה יותר מדי. הוא לא גיבור. אין לו ברק על המצח. הוא לא בן של אל. הוא סתם ילד דחוי שסבל מבריונות.

לא. אין שום סיכוי. יש פה טעות.

"הוא לא מכיר אותי! אני גרוע! אני תמיד נכשל. בבית הספר הקודם תמיד הרביצו לי," התפרץ קורן ונעמד, אגרופיו קפוצים. מאיה הביטה בו בשתיקה, כאילו מחכה שימשיך. אך הוא שתק בזעם.
"הדרקון בחר בך, בחר בכן. הוא מאמין בכן. לי אסור להתערב, או שהכל ירד לטמיון," מאיה ענתה ברצינות, משלבת את ידיה בצנעה מאחורי גבה. קורן הסיט את מבטו, מליט את ראשו בידיו. איך הוא שוב הסתבך, מקבל על עצמו אחריות כזו? גורל העולם? איך היא לא רואה שהוא לא יכול? היא לא ראתה את הציונים הגרועים שלו? מה קשה להבין?

"קורן, מה אתה חושב על בית הספר? ענה לי בכנות," שאלה לפתע מאיה, נועצת בו עיניים ירוקות רציניות. "הוא יותר טוב מבית הספר הקודם, המורים לא עד כדי כך גרועים ויש שיעורים מעניינים-" מאיה עצרה אותו בהרמת כף יד פתוחה.
"סליחה ששאלתי. שכחתי שאני מורה. ברור שאתה לא יכול לומר לי בכנות דבר כזה. אם כן, מה אתה חושב על מכשפי האור?" שאלה.

קורן חשב, פותח וסוגר את פיו כמה פעמים, נושף בתסכול. הוא לא היה יכול לשקר לה – הוא מעולם לא היה שקרן מוצלח. בייחוד עם אנשים שאהב. אבל איך יוכל לומר לה מה באמת הוא חושב? היא בכל זאת מורה. ולמרות שקורן חשב שגם כאן המורים מתנשאים, מתנהגים בטיפשות, לא הוגנים, מזלזלים בתלמידים – הוא לא היה יכול לומר לה את זה. בייחוד שהיא הייתה המורה היחידה שלא הייתה כזו. מאיה לקחה את ידו בידה, רוכנת לפנים.
"זה בסדר, אני מבינה שאתה לא יכול לומר לי. בכל זאת, תוכל להסכים איתי שאתה לא רואה את בית הספר כמו שרואים אותו שאר הילדים?"

קורן הנהן חלושות, מציץ בשקד ומיד משפיל שוב את מבטו. אך מאיה הרימה את סנטרו, מיישירה את עיניו אל עיניה. "אתה לא צריך להתבייש בזה. זו לא חולשה להסתכל על העולם אחרת מכולם. זו לא בושה לא להאמין למה שמלמדים אותך. להיפך – זו חוזקה. הדרקון לא סמך עליך כי אתה מכשף חזק, או כי הוא חושב שתהפוך למכשף חזק. אפילו הוא לא יכול לדעת דבר כזה בוודאות – וכרגע, בכנות, אתה לא התלמיד המבטיח ביותר," חייכה מאיה. קורן חייך חיוך עקום, חש צביטה של כאב בליבו. אז זה בכל זאת היה ברור.

אפשר להוציא את האדם מהמופרע, אבל לא את המופרע מהאדם.

מאיה קמה ממקומה, מסמנת להם לבוא אחריה. הם העמיקו לתוך הבית, עד שנכנסו לחדר מואר, חלון עגול וגדול קבוע בסופו.
"מה אתה רואה?" שאלה אותו מאיה. קורן אימץ את עיניו, מסנוור כנגד בוהק החול והחצץ.
"כלום. חול ואבנים."
מאיה הניחה יד על כתפו, מצביעה על נקודה בחול. קורן אימץ עוד את עיניו, מצמיד את פניו לזגוגית. רק אז הוא הבחין בו, גבעול ירוק שפרץ מתוך סדק באדמה. הוא החזיר את מבטו אל מאיה, שחייכה אליו בחום. היא סימנה לשקד להתקרב אליהם, מראה אותו גם לה.

"בחורף המקום הזה הופך לשדה ירוק, מלא פרחים צהובים ואדומים, בזמן שלו. בקיץ הוא חרב ושומם. אל תזלזל בעצמך רק בגלל שעכשיו נראה מבחוץ שאתה נכשל. הדרקון הוא סימן. הגשם כבר בא, ולא ירחק היום שתגיע גם הפריחה שאחריו. אל-הים לא מציב בפנינו אתגר שאיננו מסוגלים לעמוד בו."

קורן השפיל שוב את מבטו, מסמיק, צמרמורת עולה במעלה רגליו. הוא התרגש, אך הרגיש גם שהעולם סוגר עליו.
"אני לא חושב שאני מסוגל לעשות זאת לבדי. בטח יש פה טעות – "
"היי אתה משוגע או מה? מי נתן לך את הרעיון שאני אתן לך לעשות הכל לבד?" שקד חבטה בכתפו, מחייכת בנחישות. קורן בהה בה, מעכל. דמעות עלו בעיניו, אך הוא הסיט את מבטו הצידה לפני שהיא תראה.

אז על זה כולם מדברים? כל הספרים?

זו חברות?

"בואי, יש לנו עבודה לעשות. תודה מאיה," קורן נד כלפי מאיה בראשו, עיניו רציניות. מאיה לא חייכה, אך עיניה הביטו בו בחום.

והם יצאו מהבקתה, מאיה מנופפת להם לשלום.

"מי ייתן והשמש תאיר את דרככם ביום, והירח בלילה. שלעולם לא תהיו לבדכם," קראה מאיה בשקט אחריהם.

"טוב אז מה עכשיו?"
"בואי נלך לספריה. יש לי רעיון," השיב קורן. כל זה היה גדול עליו. הוא עדיין חשב שהדרקון טעה. הוא פחד לאכזב את כולם, לאכזב את שקד – לאכזב את עצמו.

אבל הוא לא יוותר הפעם.

מכיוון,

שהוא לא לבד.