צילו של האור – פרק 41 – דרקון המים

"אז, איך אנחנו מוצאים את הדרקון הזה? שואלים אותו?" גיחכה שקד בעודה צועדת עם קורן על רציף העץ הכהה. שורת מסעדות נפתחה לימינם, ניחוח דגים מלוחים וטיגון עולה מהן. האגם בהק לשמאלם, הגלים הרגועים משרטטים בקושי אדוות על פניו, השמש כמו מנורה בוהקת בתוכו.

"האגם שקט היום. אולי הוא בכלל לא פה," זרק קורן, פונה שמאלה לאגם ויורד מהרציף אל רצועת החול.
"אבל הוא גר פה, לאן יש לו ללכת?" קראה שקד ומיהרה אחריו. קורן בהה באב חרדי, פאות שיערו מתנופפות בעודו מקפיץ אבנים על פני המים לקול פליאתו של בנו. זה היה יפה. הלוואי שאבא שלו היה משחק איתו ככה.
"אולי הוא הלך לשחק," השיב קורן בתהייה.
"לשחק? עם מי?"
"עם החברים שלו כמובן. אם הוא באמת חי כאן, והוא דרקון, הוא בטח מכיר כבר את כל הדגים באגם."
"אז למה הוא לא נתפס ברשת יחד איתם?"
"הוא צולל ומשתטח בתחתית האגם כשהוא מרגיש שהספינה מתקרבת. הוא מזהיר גם את הדגים אבל הם לא תמיד מקשיבים לו," הסביר קורן בחיוך, ממשיך לבדות את הסיפור, ניהנה מהמשחק.
"קורן. רגע, שנייה," שקד התנשפה, מביטה לאגם ומסדרת את הקוקו שלה במיומנות. "באמת. אז איך נמצא אותו? יש צלילות בכנרת?"
"אין לנו זמן לזה. אנחנו מוצאים אותו היום והאוטובוס האחרון ברבע לחמש," השיב קורן ברצינות.

שקד נעמדה מולו, גורמת לו לעצור. "רגע אז אין לך שום תכנית? נשמעת מאוד בטוח בטלפון," היא שילבה את ידיה, מרימה גבה.
קורן הרים את ידיו בהתנצלות, עדיין מחייך: "אני עדיין בטוח. אנחנו פשוט צריכים…" הוא השתהה.

"כן…? קורן?" אך קורן כבר לא הקשיב לה. הוא חיפש חלוקי אבן על החוף, כאלה שיהיו שטוחים ולא גדולים מדי. "את יודעת להקפיץ אבנים?" שאל בעודו מכווץ את עינו הימנית, מתכופף ומטיח את האבן במאוזן לאגם.

היא קיפצה פעם אחת לפני שנבלעה פנימה.

"ברור. ויותר מקפיצה אחת! חכה שתראה אותי. אני כל הזמן באה לכאן עם המשפחה שלי," התלהבה שקד, בוחרת חלוקי אבן, מכוונת, מתכופפת, וזורקת –

האבן קפצה שלוש פעמים, כאילו יד בלתי נראית דחפה אותה מעל פני המים.

שקד הסתובבה אליו, חיוך על פניה, מאתגרת אותו בעיניה החומות.

"הו כן? חכי שתראי את זה – " קורן כיוון, עוצם את עינו הימנית. הוא שחרר את האבן כמו בומרנג, נותן לה לרחף מעל המים.

"היי זה לא הוגן! אתה – " שקד נעצרה באמצע משפט כששני גברים ירדו במדרגות האבן.
"וואי הדניס הזה היה אש,"
"י'א גזור ת'ה לא יודע על מה ת'ה מדבר. אמרתי לך לקחת ת'סלמון,"
"כולם יודעים שאינ'ך חוש טעם מאז שנישקת את המדרובה הזו…"

"יש לך כסף כאן?" שקד שאלה לפתע.
"כן בטח למה את..", קורן לא הספיק לסיים לפני ששקד לקחה ממנו את ארנקו רצה במדרגות בחזרה לרציף.
"כבר חוזרת!" היא צעקה אליו לפני שנעלמה ברציף. קורן בהה בכף ידו הריקה, רוח מלוחה מלטפת את פניו, פורעת את תלתליו החומים. הוא משך בכתפיו, נפנה לאסוף עוד חלוקים להקפיץ. אם כל ילד אחר היה בורח עם הארנק שלו הוא היה דואג – אבל משום מה הוא סמך על שקד. הוא חייך לעצמו בעוד חלוק נוסף שזרק שקע באגם.

אוי לא.
קורן הבין לפתע, כמו רעם ביום בהיר.
הוא לא חשב שהוא מסוגל להרגיש ככה. זו הייתה תחושה משכרת, שהכל בסדר, שהעולם יפה, יש לו על מי לסמוך. יש מי שיתפוס אותו כשייפול.

הוא באמת האמין בשקד.

וזה היה מפחיד.

"דג מטוגן? זה הפתרון שלך?" הרים קורן גבה.
"אל תדאג יש גם בשבילך," השיבה שקד, זורקת לו את הדג העטוף בנייר.
"כן אבל – "
"בתיאבון!" קראה שקד, מתיישבת עם גבה אל חומת האבנים ולוקחת ביס גדול. הדג נראה טוב, והריח אפילו יותר. וקורן שם לב לפתע שהוא רעב.
"ניצחת," הודה קורן בתבוסתו, חוטף דג מהשקית ואוכל בתיאבון. הם אכלו בשתיקה, צופים באגם הבוהק, השמיים מעליהם מתחשמלים מהשמש הזוהרת. קורן בהה בפני המים, מדמיין את היצור ששוכן בתוכם. האם באמת יכול להיות שיש כאן דרקון? הוא תמיד אהב דרקונים, מצייר אותם בכל רגע פנוי שהיה לו. הוא צחק לנוכח המחשבה שכל הזמן הזה היה דרקון ממש ליד הבית שלו, באגם שנשקף מחלון חדרו. זה היה מגוחך. זה היה קסום.

הלוואי שזה נכון.

"טוב מוכן?" שאלה שקד וקמה, לוקחת איתה שקית מלאה בדגים.
"רגע אבל לא סיימ – "
"מאוחר מדי. תניח את זה ובוא לעזור לי. הנה קח," היא הושיטה לו את השקית.
קורן הביט בה בשאלה, אוסף כמה דגים חלקלקים בידיו.
לפתע מבטה של שקד הרצין, עיניה מתמקדות באופק שליטף את האגם. "למעלה וקדימה!" קראה בעודה מושיטה את ידיה לפנים, הדגים מרחפים מעל ידיה ושוחים באוויר שמעל האגם.
"דרקונייי! ארוחת ערב!" שקד צעקה בחיבה בעודה משיטה את הדגים הרחק לעומק האגם, זיעה נווטפת על מצחה.

קורן דפק על מצחו בהבנה פתאומית. איך לא חשב על זה בעצמו? הוא מיהר לקחת את הדגים בידיו, מושיט אותם לפנים: "למעלה! לפנים!" קרא מעל האגם, עיניו מתמקדות במקום בו האגם חיבק את האופק. הוא חש את כובד הדגים, חש את שרירי ידיו מתכווצים במאמץ להשאירם באוויר, מאמץ שהלך וגבר ככל שהם התרחקו.

"פנימה!" צעקה שקד, גורמת לדגים להסתובב סביב עצמם וליצור סביבם מערבולת קטנה.
"פנימה!" קרא קורן מיד אחריה, מכווץ את גבותיו בריכוז, דגיו מצטרפים לאלו של שקד.

כלום לא קרה.

זיעה ניגרה על מצחו, מאלצת אותו לכווץ את עיניו עד שבקושי ראה. שולי ראייתו האפילו. הוא ראה את שקד מתנודדת במקומה. הם חייבים להפסיק. אבל הוא לא רצה לוותר – לא כשהם כל כך קרובים. כל השיעורים שעברו, הספרים שקרא, החלומות שחלם. עד שסוף סוף יש לו סיכוי להתחיל לגלות את התשובות – הוא חייב להצליח!

חוץ מזה, שהוא לא היה יכול לאכזב את שקד.

הם לא היו יכולים לקרוא לו, לא לראות אותו, אבל אם הוא שם, אולי…

"תחפי עלי!" צעק קורן, מניח לדגים להיבלע בים. בעודו מבחין בצל חוטף אותם מתחת לפני המים, הוא עצם את עיניו ושילח קדימה את תודעתו. הוא לא הרגיש דבר מלבד תחושות המים בסנפיריו, חרדה עמומה מפני עכבישים שיורדים מהשמיים ודחף בלתי נשלט לאכול פלנקטון. במאמץ רב, קורן שב ומיקד את תודעתו, מתנתק מהם וממשיך קדימה, מחליק לפנים על פני האגם בתודעתו. קדימה! אני יודע שאתה כאן –

'אתה רוצה למות?'

קורן נבהל כל כך שתודעתו שבה וברחה, מחשבותיו נאחזות בזיכרונותיו כמגננה להתקפה שהולכת לבוא. הוא ניסה לשלוט בנשימה שלו, לנשום אל הבטן, כפי שלימדו אותו בהיקארי טה. כשהעז לשוב ולחפש מה או מי קרא לו, לא הצליח למצוא אותו. רק דגים ודחף לאכול פלנקטון… אולי הוא ינסה לאכול אותם וזהו?

'לא כדאי לך, שלכם יותר טוב. בייחוד של הדקס. אין כמו הדגים שהם זורקים בסוף היום.'

הפעם קורן נבהל – אבל לא ברח. הוא ניסה לנסח שאלה, אבל כשכולך צף בזרם תודעה בלב אגם זו משימה כמעט בלתי אפשרית. הוא נזכר במה שמאיה לימדה אותם על חיות קסומות, שהן יודעות לתקשר טוב יותר מבני האדם, כל מה שצריך לעשות הוא להיפתח כלפיהן ולשחרר, להניח לחיה שבנו לצאת לחופשי…

'הייתם צריכים לחשוב על זה לפני שאכלתם מעץ הדעת.'

קורן חש בלבול, טובע לפתע בזרם תודעה גדול בהרבה משלו, רחב כל כך שלא הצליח להיאחז ולו בבדיל של זיכרון מתוכו.

'אלפיים עשרים ושלוש שנים, תודה ששאלת. זוכר את ישו? הוא עדיין חייב לי'

זיכרון הבליח בקורן. עבודה שהכין לפני שלוש שנים. משהו על –

'בסיליסק? אני נעלב. הוא בקושי מדדה לעומתי. למרות שהיה נחמד אם מישהו היה מארח לי לחברה.'

אמפתיה שטפה את קורן, רצון עז ללטף, לחבק, להישאר, לראות…

'לא כל כך מהר, בנו של אדם. אתה אולי לא כזה, אבל אם האחרים יגלו אותי, עם האש והעופרת שלהם – אני בצרות.'

קורן חש שהוא נדחק לאחור, אך ממשיך לצוף מסביב לתודעה הגדולה הזו, שהוא טבע בתוכה, אך להפתעתו לא איבד את עצמו כמו בקרבות המחשבה שהתאמן בהם. הוא גם לא פחד, בניגוד לכל היגיון. הוא הרפה את מחשבתו, כמו שמרפים את השרירים בכדי לצוף על המים.

'זה כבר טוב יותר. כן, אני חבר שלך. אני חבר של כל מי שאוהב אותי באמת, מי שהדרקונים חיים בליבו.'

קורן חש גאווה מערבלת אותו מעלה, מסחררת אותו. אופוריה שטפה אותו, צחקוקים חולפים סביבו כבועות. לפתע חש זרם מתנחשל של בועות, סוחף אותו כמו רכבת הרים…

‘הו, לא צחקתי ככה כבר הרבה זמן! אתה משהו מיוחד אתה יודע? ובכן, לא נותר לנו זמן רב לפני שתתעלף. כמיטב המסורת, אעניק לך שלוש שאלות'

תחושה מוזרה משכה את קורן מהזרם באחת, גורמת למחשבותיו להצטלל, להיזכר. הוא קורן. קורן להב. הציקו לו, ניסו להרוג אותו. עיניים אדומות כדם, ברדס אפל…

'מכשפים אפלים? ככה אתם קוראים למכשפי ליבה בימינו? סימן שלא הארתם עליהם מספיק טוב – או שמא האור לא חזר מהם אל עיניכם'

הבלבול של קורן גבר, מילים ומחשבות מסיחות את דעתו, הוא החל לחוש בהלמות ליבו המהירות.
באחת, הוא נהיה מודע לסכנה שבמצבו. לחוסר האונים. הוא לא היה יכול לברוח. וידע שלא יחזיק מעמד זמן רב.

'הם לא היו רבים, כי אם שניים: האחד רצה להרוג אותך משום שהוא לא מכיר אותך, השני רצה להציל אותך – כי הוא זוכר אותך אפילו שאתה שכחת אותו'

הבלבול התנחשל סביבו, נצבע בחוטים אדומים של פחד, מטביע אותו בתוך מערבולת של ספקות. שאלות התרוצצו בתוכו כמו דגים רעבים, נלחמות על תשומת ליבו. הוא חש ברגליו הכבדות, בידיו השמוטות לצידי גופו, שמע בקושי את שקד צועקת את שמו. הוא נאבק להתמקד, וככל שנאבק יותר כך הלך והתרחק…

'חבל. נותרה לך עוד שאלה אחרונה. וההסכם תקף לפעם אחת בלבד'

זיכרון בלע את קורן: הוא מנסה לשחות בים עם אביו, מים מלוחים חודרים לפיו וצורבים את עיניו. קדימה, פשוט תרים רגליים ותצוף, קולו של אביו הידהד. הוא ניסה אבל התקפל מטה כמו אולר. תסכול שטף אותו והוא רצה לוותר. תשחרר. כאילו אתה נשכב במיטה, הקול של אביו המשיך. אביו שחה לצידו. הוא עצם את עיניו וניסה להרפות, נושם ברוגע. הוא ידע שאביו לידו, הוא לא יעזוב אותו. אבל כמה זמן הוא יחכה לו? הוא לא רצה לאכזב אותו. אסור לו לאכזב אותו…ולפתע הרגיש קל, נשכב לאחור, עיניו נפקחות אל שמי תכלת צוחקים.

קורן נצר את התחושה בעודו נסחף חזרה לזרם המחשבה המרכזי המציף בו טבע, אך הפעם במקום להתנגד ולהיאחז, הוא פשוט נשכב על גבו והרפה. המחשבות הוסיפו להתרוצץ בראשו ולהיאבק על תשומת ליבו – אבל הוא חייך. לא היה לו אכפת. הוא נזכר מה הוביל אותו לכאן, ולפתע השאלה הייתה ברורה מאליה, נהגית בעוד גל כאב וגעגוע שוטף אותו.

'למה דין תקף אותך? כי הוא חבר שלך. כי אימו מכשפת ליבה. כי הוא מאמין בה ורוצה שגם אתה תאמין. כי מכשפי הצל הורו לו לעשות זאת. כי אסור לתכנית להיחשף, עד היום בו מכשפי הליבה וענקי האדמה ישאבו מים משבעת הבארות'

עיניו של קורן נפקחו בבהלה בעוד הלמות ליבו הדוהר חונקות אותו. הוא חש בגופו נחבט בחלוקי האבן, זעקתה של שקד מלווה אותו בדרכו לחשיכה ששבה ועטפה אותו.

….

"קורן! תתעורר כבר, מסנוור אחד. מה עשית לו? תוציא אותו מזה!" שמע את צעקותיה של שקד ורקיעת רגלה.

'אל תדאגי, הוא רק התעייף. הנה, הוא כבר התעורר.'

"הו כן? אז למה הוא עדיין שוכב כאן כמו בול עץ? הא?", שקד צעקה. קורן ניסה לפקוח את עיניו, מבחין בשיערה השטני המתולתל, זוהר בקרני השמש השוקעת, ובצל ענקי שרכן מעליה..

"שקד תתרחקי! יש מעלייך – "
"דרקון? כן, שמתי לב. ועכשיו, על מה דיברתם? מה היה כל כך נורא שהתעלפת?" שקד נעצה בו את עיניה החומות. כאב ראש הלם לפתע בראשו, גורם לו לכווץ את עיניו. הם חיפשו בטבריה את הדרקון, ואז הדבר הזה יצר איתו קשר…

'יש לי שם, אתה יודע. ואני והדרקון הם אותו אחד.'

קורן אימץ את כל כוחותיו ופקח את עיניו, מתעלם מהסנוור ומכאב הראש שהכה בו. מעליו רכן נחש ענקי, קשקשיו התכולים נוצצים באורה האדמדם של השמש, עיניו הירוקות נוצצות וחיוך זאבי מרקד בפיו המוארך.
"בשם כל הצללים והאורות," מלמל קורן, נסוג אחורנית כשצווארו האימתני של היצור התקרב אליו.

'אתה מתקדם יפה. רוב האחרים בורחים כבר בשלב הזה.'

"הו, אתה לא מכיר את קורן. הוא לא יברח עד שתענה על כל שאלה מתחכמת שיש לו," הוסיפה שקד, משלבת את ידיה.
"אבל למה אתה כאן? אתה לא אמור להסתתר?" שאל קורן. הוא זכר שהמורה סיפרה שהדרקונים ירדו למחתרת מאז שישראל הוקמה מחדש, ומכשפי האור עלו לשלטון.

'את חכמה משחשבתי. ובקשר אליך – אמור זה שם של דג.'

"מה? אתה לא רציני. התכוונתי באמת!" ענה קורן בתדהמה. הוא לא תיאר לעצמו שדרקונים הם ציניים. הוא דמיין שדרקונים יהיו רציניים.

'גם אני. למה שתאמר לי מה אני צריך לעשות? בעצם, למה שמישהו יאמר לי מה לעשות?'

"אתה לא מפחד? שיפוצצו אותך? שיכלאו אותך? אתה לא אמור להיות פה!" קורן זכר מה מאיה סיפרה להם: על השימוש בדרקונים במלחמות העולם, השיעבוד, ולאחריו – הניסיון להכחיד אותם כדי למנוע מלחמות כאלה שוב.

'מפחד? ברור שאני מפחד. אבל אתה לא תספר להם עלי.' קורן הינהן בראשו, מביט בפליאה בנחש התכול הבוהק האדיר שלמולו. כל חייו הוא חלם על הדרקונים. והנה הוא עומד מול אחד מהם, ושואל אותו אם הוא מפחד.

כאילו שיצור כזה יפחד מבן אדם קטן.

"איפה כל האחרים?" התקרב קורן לדרקון צעד קטן, עד שעמד במרחק הושטת יד מחוטמו.
'אני האחרים. לפחות בצד הזה של העולם. השאר רוקדים לאור הלבנה.'
קורן היסס, מביט בשקד כמבקש עזרה, אך היא רק הינהנה בעידוד, מחווה בראשה אל הדרקון. הוא היה מדהים, קשקשיו שולחים גלים בורקים כשנשימתו מרחיבה אותם. לו רק היה יכול…
'אני מרשה לך.'
ומבלי שהבין מה הוא עושה, קורן הניח ברעד את ידו על ראש הדרקון. גל של חשמל חלף בו, כמו חשמל סטטי. הוא מיהר לאסוף את ידו, פחד ניעור בו.

'אל תדאג. לא אפגע בך. זה רק חשמל.'

קורן השיב את ידו לדרקון, הפעם בביטחון גובר. הוא לא הוריד ממנו את עיניו, שוקע בתוך כל החיים שבהן. ידו מרפרפת על חוטמו של הדרקון, ואז מתחת ללסתו, אצבעותיו מרקדות על ראשו כמו על פסנתר. הדרקון השמיע גרגור עמוק.

'עכשיו אני בטוח. אתכם חיפשתי.'

קורן עמד לשאול – אבל עצר רגע כדי לחשוב, הדחיפות שבו נרגעת אל מול היצור המופלא שמולו. הוא נזכר. "כי אסור לתכנית להיחשף, עד היום בו מכשפי הליבה וענקי האדמה ימשו מים משבעת הבארות…"
"למה אתה מתכוון?" שאל קורן, מרגיש בבירור שהדרקון יבין את כוונתו.

'זכור את אזהרתי. אתה תבין את משמעותה כאשר תגיע שעתה לזרוח.'
"לא! כלומר, בבקשה. איך נוכל לעזור אם לא נדע? למה סיפרת לנו מלכתחילה?" התחנן קורן, הדרקון הודף בעדינות את ידו, שליטופיה הפכו חזקים ולוחצים. הדרקון נשף עליו באריכות, גורם לו לעצום את עיניו בחשש.

'אם אתם מי שאני מאמין שאתם, תדעו כשתגיע השעה. בעצם, אתם כבר יודעים. אתם רק צריכים להיזכר.'

קורן צעד לאחור, מרגיש שפגישתם כמעט הסתיימה, בעוד אורה הכתום של השמש הולך ונעלם. "אני מאמין לך, באמת. אבל אני לא בטוח שאני אצליח. אתה מבין, תמיד הייתי הילד המופרע, המאכזב. אולי עדיף שתספר לשקד, היא לא צריכה אפילו לגלות לי – "
'היא לא יכולה לשמוע את מחשבותי. אבל אתה מוזמן לספר לה. גם למאור חברך, הוא רק רוצה בטובתך. אך אל תספר לדין, בשום אופן. אתה תדע מדוע בבוא הזמן.'

הקלה הציפה את קורן – הוא יוכל לדבר על זה עם מאור ושקד, הם יפתרו את זה יחד. ביטחון שקט ננסך בו, אמונה תמימה שעכשיו הכל יהיה בסדר. שהכל כבר בסדר, והוא רק צריך להצליח לראות את זה. אך המחשבה על דין כאבה לו. דין היה בשבילו…הוא כבר לא ידע מה. קורן קפץ את אגרופיו, חש בדמעות מבצבצות בעיניו.

'תבכה. זו לא חולשה. זו חוזקה. בכי הוא הדרך לתעל החוצה אנרגיה רגשית. הבכי שייך למכשפים. קורן פקח את עיניו, מנגב אותן כדי שיוכל לראותו. הדרקון הניד את ראשו אל ידו של קורן, מתחכך בו בחיבה שהציפה את ליבו. קורן רצה לטבוע בה, להישאר רק לנצח, בביטחון של האמון שנרקם ביניהם…

'גם אני אוהב אותך – אוהב אתכם. אך זמננו כמעט תם.' קורן הפנה את ראשו אל השמש השוקעת מעבר להרים, ולשמיים הסגלגלים בקצה האופק.
"אוי לא! השמש שקעה! איך נחזור הביתה?" קרא לפתע קורן, מתנער ממחשבותיו. "היית צריך לחשוב על זה לפני שהתעלפת קודם," צחקה שקד, שמשום מה לא נראיתה מודאגת, מביטה בדרקון בחיוך שובב.
"יש לך רעיון," ציין קורן, מנסה לעקוב אחר מחשבותיה.

'אתה לא קרן השמש הכי בהירה. בואו, עלו על גבי.'

…

הדרקון נחת למרגלות הגבעה, בסמוך לחורשה שעיטרה את קצהו הצפון מזרחי של היישוב – בצד ההפוך מן הכביש הראשי.
"תודה!" צעק קורן, שוכח לרגע שהם צריכים להיזהר לא להתגלות. זו הייתה החוויה המדהימה ביותר שחווה מימיו – מראה הגבעות הירוקות, השדות הזהובים, האגם התכול מלמעלה. הרוח הנושבת על פניו, החופש – כאילו הוא יכול ללכת לאן שירצה, לא מוגבל לשום כוח משיכה. הוא היה לרגע בלתי מנוצח.

'הו, נכון שזה נהדר? לא מתרגלים לזה לעולם. עזור לנו, ונחזיר עטרה ליושנה.'

"אבל אני עוד לא יודע איך!" צעק קורן, נחרד מכך שזמנם תם מבלי שהבין אפילו מעט יותר טוב. הוא לא רצה לאכזב את שקד, לאכזב את הדרקון, להיכשל. עד שיש לו הזדמנות אחת לעזור, לעשות משהו חשוב באמת. הוא חייב להצליח. אין מצב שהוא מוותר.

"בבקשה!" התחנן קורן בעוד הדרקון עיקל את גופו מעלה והתכונן להמריא, כנפיו הכסופות העצומות נפתתחות לרווחה. קורן הושיט אליו את ידו, מנסה לעצור בעדו –

ונהדף לאחור בעוצמה שהפילה אותו לאדמה.

'עצה ראשונה: לעולם אל תשתמש בכוח כדי להשיג את מבוקשך. לא כלפי דרקונים, או חיות, או בני אדם. ובעיקר, לא כנגד עצמך.'

"אבל – "

'עצה שנייה, תקשיב פעמיים לפני שתדבר אפילו פעם אחת. אתה אפילו עשוי ללמוד משהו מכך, במקום לחזור על מה שאתה ממילא לא יודע.'

הפעם קורן שתק, מביט בעיניו הירוקות של הדרקון בתחינה אילמת, הדמעות זולגות בחופשיות מעיניו.

'עצה שלישית ואחרונה: אולי אתה לא יודע מה לעשות עכשיו, כי עוד לא הגיע השעה לכך. אך היה סמוך ובטוח: כשיגיע הרגע, אתה תדע. לעולם לא ניתן לך אתגר מבלי שיינתן לך הכוח לעמוד בו.'

ואז הדרקון נורה השמיימה בזוהר כסוף, מותיר אותם עומדים בחורשה הירוקה, המוכרת כל כך, הזרה לפתע.

"קורן? אתה בסדר?" שאלה שקד, מניחה יד על כתפו. הוא לקח נשימה עמוקה, עצם את עיניו והינהן, פונה להביט בה.
"הוא אמר שנדע מה לעשות. הוא מאמין בנו. אז נראה לי שגם אנחנו צריכים להאמין, לא?" קורן סיים בקול רועד, כבד משקל. שקד משכה אותו לחיבוק מהיר, ידיה מלאות אנרגיה, נצמדת אליו לרגע אחד עוצמתי.

הזמן נעצר. לרגע אחד, הכל היה בסדר. הכל יהיה בסדר.

ואז היא התנתקה בעדינות, מביטה בעיניו.

"בהחלט. ועכשיו, שנעלה?" חייכה שקד והתרחקה ממנו, פונה לכיוון החורש ודרך העפר המתעקלת.

קורן פתח את פיו, מנסה לבטא את מה שהוא מרגיש, מושיט את ידו – אבל זה הרגיש לו כבד, לא מתאים. הוא וויתר, צחוק משתלט עליו בעודו רץ ועוקף את שקד, רגליו בועטות באדמה בקלילות, כמעט כאילו הוא שוב מרחף. הוא הפנה את ראשו לאחור, מחייך אליה.

"כמובן. הייתי צריכה לדעת. אני אשיג אותך!" צעקה שקד, ממהרת לרוץ אחריו, נדבקת בצחוק שלו.

כן, זה כנראה נכון.

פסח הוא באמת חג החירות.