צילו של האור – פרק 40

קורן השעין את ראשו לאחור, צופה בנוף החולף על פניו ביעף; מטע עצי זית, חיטה בוהקת בשמש הצהריים. אדם הולך לצד הכביש, תרמיל טיול מוצמד היטב לגבו. אדם לבוש בחולצה לבנה חגיגית וחליפה שחורה, כובעו השחור רחב השוליים מוסט מעל שיער דביק מזיעה, ידו מושטת בתקווה. שמיים כחולים רגועים.

הכל היה רגיל. יותר מדי רגיל. כשפנו ימינה בצומת חלפתא, סמוך לקבר העתיק וכיפתו הכחולה, קורן ניער את ראשו, פחד ניצת לפתע בחזהו. לרגע חשש שהפציעה שלו לא החלימה, ממשש ומחבק את עצמו, הקלה מטפטפת אליו כשלא חש שום כאב, ולא הרגיש אפילו שריטה.

מה סהר עשה לו? זו אחת מיכולות מכשפי האור? אבל זה לא היה דומה לשום דבר שהוא קרא או למד עליו. לא כבידה, לא חשמל, לא מגנטיות. זה היה כישוף חלקיקים. רק מכשפי צל אמורים לדעת לעשות את זה. אז איך סהר..?

המונית היטלטלה וקורן הרים את ראשו, צופה בשער הצהוב נפתח לכבודם. הבתים המוכרים חלפו על פניו, גופו מכיר כל פס האטה וכל מהמורה בדרך. ציפייה מתוחה משכה בבטנו והוא הידק את שפתיו.

אז הם פנו ימינה וחנו בסמוך לבית כתום, שלושה חרכים גבוהים מציצים מהמחיצה מעל גגו כמו עיניה של מפלצת, הקשת שתחמה את הכניסה אליו כמו פיה הפתוח. חיוך נמתח על פיו של קורן, תחושה חמימה של ביטחון עולה בו. הוא לא האמין שהוא פה. הוא גם לא ציפה לחיוך שנמתח על פניו, לחום בבטנו.
"הגענו," ציין הנהג בטון משועמם, מסתובב ומביט בו.
"תודה!" קרא קורן מתוך רפלקס, לקח את התיק ויצא מהרכב הממוגן, צופה בו נעלם במעלה העיקול ברגע שירד ממנו.

ציוץ ציפורים, נביחות, צעקות ילדים, וגם שקט… קורן באמת התגעגע כל כך לכל הדברים האלה? ואם לא, למה עולות דמעות בעיניו? הוא ניגב אותן בגב ידו, מנער את פניו, שהדמעות ייכנסו כבר בחזרה פנימה. הוא עלה במדרגות על קצות אצבעותיו, נעמד בסופן ובוהה בדלת הכחולה. הוא ניער שוב את ראשו, מביט סביבו: הדשא שגדל פרא במהלך החורף, עץ הזית הזקן בפינה, שיח הורדים הקוצני, שולחן הזכוכית – הכל נשאר בדיוק כפי שזכר אותו.

שום דבר לא השתנה.

אז למה הוא הרגיש שהכל השתנה?

"קורן?"

קורן התנער ממחשבותיו, מביט אל הדלת שנפתחה ובה עמד אביו, שיערו הכסוף זוהר באור הצהריים. אביו פתח את ידיו, עיניו נוצצות ופיו רומז על חיוך. קורן צעד אליו בהיסוס, מרגיש לא במקום, זוכר כיצד נפרד מהוריו בכעס. אך כשעמד פסיעה אחת מאביו והביט בעיניו החומות הכהות, הציף אותו חום והוא נצמד אליו בחיבוק חזק.
"חיבוק דובים!" קרא אליו אביו ומחץ את חזהו, כמו שהיה עושה כשהיה ילד.

"מי זה?", שמע את אימו צועקת מתוך הבית, עקביה נוקשים.
"קורן!" אימו קראה בהפתעה, שומטת את המגבת מידה. קורן התנתק מאביו ופנה להביט באימו. היא הביטה בו בחשש, כאילו פחדה שייעלם בכל רגע…

או כאילו לא רצתה שיגיע.

קורן ניגש ונתן לה חיבוק קצר, זיכרון הוויכוח ביניהם מכה בו בעוצמה. הוא הרים את הקיטבג שלו ונכנס לעלות לחדרו –

"קורן מה שלומך? לא שמענו ממך הרבה זמן. התגעגענו אליך. מזל שיש לך לפחות מנהל עם ראש על הכתפיים בפנימייה הזו."

"מה הוא אמר לך?!" צעק עליה קורן, שומט את הקיטבג. אם הוא גילה לה מה קרה…

"לעומתך, הוא דאג לעדכן אותנו בכל דבר. שמענו שלא קל לך בלימודים, וגם על הריבים שלך עם הילד הזה, איך הוא קרא לו..?"
"דין. דין פלד," סינן קורן והרים שוב את התיק, לא רוצה לפתוח את הנושא. לא אחרי מה שהוא עשה לו והוא חייב לשמור בסוד. אם ישאלו אותו כמו שהם תמיד שואלים – הוא לא יצליח לשקר להם.

"קורן, לאן אתה הולך? כבר אי אפשר לדבר איתך בכלל?" קרא אליו אביו, מביט אחריו. קורן נשך את שפתיו. "אני גמור אחרי כל הנסיעה הזו בסדר? אני חייב לישון," הוא קרא ופיהק.
"עזוב אותו הוא עייף, אתה יכול לעלות קורן, ניקיתי לך את החדר," קראה אליו אימו וניסתה לחבק אותו אך הוא התחמק והרים את כתפו, צעדיו רועמים במדרגות. הוא סגר את דלת חדרו והתיישב בגבה אליה, שומע את הוריו רבים למטה – עליו כמובן. רק חסר שיספר להם את האמת. אז באמת יהיה להם ממה לדאוג וזה הדבר האחרון שהוא רצה.

קורן שלף את הפלאפון, מחייג לשקד. הוא היה חייב לצאת מהבית, הוא עוד לא חזר וכבר הרגיש שהקירות סוגרים עליו. כאילו כשחזר לחדרו הישן חזר להיות גם מי שהיה – ילד בודד ומופרע שבריונים מציקים לו, ומעיק על ההורים שלו. הוא שנא את הילד הזה, שנא את מי שהיה ואת החיים שהיו לו. זה הרגיש כל כך רחוק כשהיה במדבר, אבל עכשיו הוא תהה אם הוא באמת השתנה. הרי גם שם דין הציק לו, וחלק מהילדים התרחקו ממנו והתלחשו עליו…

"קורן! אתה חי," שקד ענתה לו.
"מסתבר ש – "
"פעם אחרונה שאתה נעלם ככה. בפעם הבאה אני אמצא אותך ואבוא עד אליך ו – "
"בסדר בסדר פעם אחרונה," הבטיח קורן בחיוך, בעודו מתהלך בחדרו ובוחן את מדף הספרים.
"שקד? אני יכול לבקש משהו?"
"ואז גם יש לו את החוצפה לבקש ממני דברים. לא, בסדר, כן בטח."
קורן החליט פשוט לומר את זה. "רוצה לבוא לחפש את הדרקון – "
"נו קורן אתה יודע שכן. דיברנו על זה כבר," ענתה שקד בחוסר סבלנות.

"עכשיו?"

שתיקה השתררה, מלבד קולות הוויכוח של הוריו שעלו מלמטה.

"קורן? קרה משהו?" שאלה שקד בחשדנות.
"לא הכל בסדר, סתם בא לי כבר לצאת, לא דחו – "
"אוקיי, אני באה. בתנאי שתספר לי סוף סוף מה קורה"
"מבטיח!" ענה קורן בחגיגיות.
"טוב. האוטובוס שלי… ניפגש בטבריה עוד שעה?"

קורן בדק ולהפתעתו גם לו היה אוטובוס שמגיע בעוד שעה, אם הוא ירוץ לצומת הוא יספיק. "סבבה. אה ותביאי את המחברת של חיות קסומו – "
"אל תדאג. הכל בראש שלי," היא קראה וניתקה, קורן כמעט ראה אותה מחייכת ומצביעה על ראשה.
קורן פתח את התיק שלו והוציא ממנו את הארנק והאזניות, התלבט והחזיר הכל לתיק, מרים אותו על גבו. הוא לא רצה שאימו תחטט בתיק שלו כשהוא הולך – ולא היה לו זמן לסדר את זה. הוא ירד במהירות במדרגות.

"קורן יופי ירדת. בוא תעזור לשאוב – " קראה אליו אימו בעודו חולף על פניה ופותח את דלת הבית.
"קורן! לאן עכשיו? אולי שכחת אבל חג היום," אימו קראה אליו בתוכחה בעודו סוגר את הדלת. אך הוא רק הניד בראשו.
"חברים. טוב? אני אחזור לפני החג," קורן פנה להביט בה. עיניהם נפגשו, אותו מבט מפוחד או כועס של אימו ממנו קורן רצה להימנע. ממנו הוא פחד.

ואז הוא סגר את דלת הבית, שנטרקה בלי שהתכוון, מהדהדת את השתיקה הרועמת.

…

קורן צעד במורד הכביש המתעקל, זיעה ניגרת במורד מצחו. החמסין הכה בו בבת אחת לאחר שהתרגל לקור של לילותיו במדבר. הרוח הקלה מרחה את זיעתו על מצחו והוא מיצמץ בעיניו כנגד שדה החיטה המסנוור שנשקף אליו מלמטה. הוא נשם עמוקות וחייך לעצמו למראה הכביש המתפתל בין מטעי עצי זית והרים ירוקים. הוא הבין לפתע עד כמה אהב את הנוף הזה, שהיה כל כך שונה ממה שקרה בתוכו, מרגיע את הסערה שבו.

כשהגיע למטה והביט לשמאלו הבחין באוטובוס ירוק שועט לפנים.
"חכה!" הוא רץ לתחנה ונופף בידו בפראות. אסור לו לאחר, לא היום. למזלו האוטובוס נעצר בחריקה, צופר לו בתוכחה. קורן גמא את המטרים האחרונים שהפרידו ביניהם ועלה במהירות, הדלת נסגרת מאחוריו.
"תודה, סליחה," הוא התנשם בעודו מצמיד את הרב קו לקורא.
"ממהר לחג?" שאל אותו הנהג מבלי להסיט את משקפיו השחורות מהכביש.
"משהו כזה," השיב קורן ופנה לחפש לו מקום, מתיישב במושב פנוי מימין.

"קורן?"

קורן הסתובב לאחור, פיו נפער בהפתעה, עיניו בוהות. הוא ניער את ראשו. אין מצב.
"שקד? מה את עושה פה?" שאל.
"מה שאתה עושה כמובן. מאיפה הגעת?" שקד נעצה בו את עיניה הבהירות.
"באתי מהיישוב שלי – כפר חננ-"
"לא נכון. גם אתה גר בכפר חנניה?"
"כן, למה?" שאל בעוד שקד הסיטה את מבטה והחלה לצחוק.
"מה? מה כבר אמרתי?" שאל והחל לצחוק גם, צחוקה המתגלגל מדביק אותו.
"איפה היית עד עכשיו?" היא שאלה, עוצמת את עיניה. "גם אני גרה בכפר חנניה. ברחוב השקמה".

"את צוחקת עלי," קורן בהה בה, עיניהם החומות נפגשות, תחושה מוזרה עולה בבטנו. היה בית ספר אחד למכשפים בכל הארץ. היו לו שני חברים בכל העולם. מה הסיכוי שאחת מהן תגור באותו יישוב קטן כמוהו? זה היה מגוחך. "תוכיחי," קורן קרא אליה בתוכחה.

"קורן! אם כבר אתה תוכיח, אני יודעת איפה אני גרה," מחתה שקד ושילבה את ידיה.
"חכה, אני עוברת לשבת לידך," אמרה והתיישבה לידו.
"טוב. רגע אני אמצא את התמונה הזו," קורן חיפש בפלאפון שלו תמונה של הבית, בין כל התמונות המטושטשות בהן ניסה לתפוס את כל מה שתקף אותו – ללא הצלחה.

"אז שם אתה גר. אני מהצד השני, בשקמה," שקד הינהנה בראשה.
"רגע. אז איפה למדת? תמיד היית בערבה?" שאל קורן.
"לא מה פתאום. עברתי לשם בכיתה ז' אחרי ש…טוב לא משנה. הייתי בכרמיאל. מה איתך?"
"נוף גליל האחד והיחיד. בקיבוץ פרוד," ענה קורן והצטמרר, נזכר באחת למה כל כך רצה לברוח מפה.
שקד גיחכה. "באמת? מה כל כך מיוחד בו?"

"טוב-" התחיל קורן והשתתק. הוא התבייש לספר מה באמת קרה לו. הוא הרגיש מספיק מושפל וכאוב רק מעצם הזיכרון. במקום זאת החווה בידו אל החלון: "את לא רואה? הנוף מדהים."
גבעות ירוקות חלפו על פניהם ביעף, ואגם הכנרת החל לבצבץ ביניהן משמאלם, נוצץ בשמש הצהריים.

שקד צחקה. "אוקיי יש בזה משהו. אבל זה הכל? זה האחד והיחיד שלך?"

"זה רק קצה הקרחון. מה שקורה שם-" השתתק קורן, שוב לא יודע איך להמשיך. הוא רצה לספר לה את האמת, שניצבה כמשקולת על ליבו. הוא רצה להשתחרר ממנה. לזרוק את מי שהיה אז ואת זיכרונות ההתעללות הזו. אבל מה היא תחשוב על זה…?

"נו קדימה, לפני שנגיע. זה לא יכול להיות גרוע יותר ממה שהיה לי."

"תתפלאי. כמות המחקים הסרגלים וכדורי הנייר שפגעו בי.."
"הו כן? לפחות זה לא היה כיסא – "
"אצלי זה היה כיסא בוער – "
"תגיד תודה. בסוף עוד אני הייתי אשמה."
"כן.. אני מכיר את ההרגשה. בטוחה שלא למדת בנוף גליל?"
"בטוח שלא למדת בכרמיאל?"

קורן הביט בעיניה החומות, מבחין לפתע באש שבערה בהן. הוא לא הבחין בזה לפני כן. או שאולי הוא כן, אבל לא הבין מה הוא רואה. צמרמורת חלפה בגבו, בעודם פנו שמאלה בגבעות המשתפלות לאגם התכלכל. זה עכשיו או לעולם לא. הוא הסיט את מבטו לחלון ושאל:

"גם לך קרו דברים מוזרים בבית ספר? כמו שעפו עליך אבנים? או שעצים נפלו עליך? או – "
"או שקראו לי משוגעת? כמובן," היא ענתה כאילו זה מובן מאליו.
"מכשפי צל ניסו להרוג אותך בכישוף? לחנוק אותך?" שאל קורן, מצטמרר כשנזכר במכשף שהצמיד אותו אל הקיר המתקלף של מבנה האמנות, חונק אותו בלי לגעת בו.
לפתע מבטה של שקד הרצין. "לא. אתה בטוח שהם היו מכשפים?"

זה לא קרה גם לה. מה הוא יאמר לה? האם היא תאמין לו שמכשף צל רדף אחריו כבר שנתיים? ועוד מכשף צל הציל אותו ממנו? הזיכרון הכאיב לקורן. הוא לא רצה להעלות אותו. גרונו התכווץ. הוא לא הצליח לנשום.
"לא..לא משנה. תראי הגענו!" קרא קורן וקם ממקומו, שקד קמה בעקבותיו. הם ירדו מהאוטובוס ונעמדו על הרציף האפור המריח מעשן סיגריות.

"קור – "
"אז מה עכשיו?" שאל קורן, קוטע אותה בחיוך מאולץ.

"לכנרת?"

"בהחלט," הסכים קורן והם יצאו מהתחנה, יורדים ברחובות המהבילים, האגם נוצץ לפניהם.

לא. הוא לא רצה להרוס הכל. לא רצה שגם היא תחשוב שהוא משוגע.
עדיף שישמור את העבר שלו לעצמו.