צילו של האור – פרק 38

שיחות קולניות עלו באודיטוריום ההומה. קורן הביט סביבו ממקום מושבו, מתרכז בשרשראות האור הכחול שעיטרו את הקירות כמו נחשי ברקים רוחשים. הוא נשא את מבטו למעלה, אל כדור הזכוכית הגדול בתוכו רחשה סערה שאיימה לנפץ אותו בכל רגע. "מה זה הדבר ה…" קורן החל לשאול את מאור כאשר סהר עלה לבמה, ולחישות שקט עברו בקהל הגדול כמו גלים.

"מורים ותלמידים, חיילים ומפקדים, מכובדיי כולם." סהר עצר בדרמטיות ונשא אליהם את מבטו. "מה השתנה הלילה הזה מכל הלילות? כל כך הרבה השתנה בשנה החולפת ובעיקר, השתניתם אתם. שכבת 'זוהר' למדה את רזי הפיסיקה וגילתה את האמת על העולם. שכבת 'חלום' החלה לראשונה לכשף כישוף ריחוף, והטובים ביותר הצטרפו לכיתת המחוננים 'סוקרטס'."

אמנם הם ישבו רק במעגל השורות השני, במרחק מה מהבמה, אך קורן הרגיש את עיני הברק מבזיקות לעברו. עד לפני כמה חודשים הוא היה מתכווץ במקומו במבוכה – אך לא כעת. קורן התקדם בשיעורים, בייחוד מאז שזנח את העיסוק בדין. הוא אפילו הצליח להדוף את ההתקפה של סהר בשיעור כישוף המחשבות האחרון – בלי לאבד שליטה ובלי להישאב לתוככי זיכרונותיו. קורן הבזיק חיוך אל מאור, שחייך אליו בחזרה, טופח על שכמו.

מה לא השתנה השנה? מתלמיד נכשל ובודד, קורן הפך לתלמיד מחונן – והיו לו חברים שלא נטשו אותו – או גרוע מכך – הציקו לו.

"מחר נלך בחזרה למשפחותינו, בשבילן אנחנו לומדים כישוף ועליהן נגן בעזרתו. נחגוג את חג החירות, בתור מכשפי אור חופשיים. נבלה, נשחה, נטייל ונרוץ ללא מגבלה, באותה הארץ בה יושבים האפורים, שרבים מהם, אני בטוח, הם חבריכם." קורן גילגל את עיניו. הוא חי ביישוב רגיל, למד בבית ספר רגיל, במשך שבע שנים ארוכות – ולא פגש אפילו חבר אמיתי אחד.

"אולם מכשפי הצל עדיין רוצים מלחמה. הם רוצים לפגוע בקיום המשותף שלנו, רק כדי להשיג עוד כוח. הם רוצים לסכן את חייהם, אך גם את חיינו ואת חיי משפחותינו. בזכות המאמצים שלכם, בזכות משפחותיכם שתומכות בבית הספר, בזכות החיילים והמפקדים, בוגרי בית הספר, שהתגייסו לשרת בהגנה עליו – הם רחוקים מכך יותר מתמיד!"

תשואות סוערות חלפו בקהל, גלי מחיאות כפיים משולהבות. מאור הריע גם הוא, מחייך אל קורן, שאילץ את עצמו לחייך בעוד האשמה חובטת בביטנו. הוא לא היה יכול שלא להסיט מבט אל דין – שישב כמה מושבים לימינם – אך גם הוא מחא כפיים והריע עם כולם, כאילו שהוא לא לומד כישוף צל. אולי הוא באמת לא למד? אולי סתם המצית התקלקל לו באותו היום? אולי הוא סתם היה סקרן ויצא החוצה ביום של הפריצה? קורן רצה להאמין שזה כך – הרי סהר בעצמו ראיין אותם כמה פעמים ולא הבחין בשום דבר חשוד.

"ביצענו השנה פשיטות על יותר מ-50 כפרים בהם ישבו מכשפי צל. ביצענו עשרות מעצרים של מכשפים שהתכוונו לבצע פיגועים. כמו שלמדנו אתכם, נמשיך להילחם יחד בכל מי שרוצה לפגוע בנו, באפורים, ובעולם החופשי בכלל. ואת כל זה לא יכולנו לעשות בלעדיכם: בלי השקידה שלכם, החתירה למצויינות, ההתנדבות לכל משימה, רוח הלחימה. אני גאה בכל אחד ואחת מכם!" קורן הצטרף למחיאות הכפיים, תחילה בהיסוס שהלך ונסחף בהתלהבות שרחשה באולם כמו אש.

אולי הוא באמת טעה לגבי דין. סהר הוא לא איזה מנהל רגיל שלא אכפת לו מהתלמידים שלו. כל כך הרבה חיילים ישבו בקהל, במדים כחולים בוהקים מגוהצים.

אין סיכוי שכולם טועים ורק הוא צודק – נכון?

"נצלו את החופש לנוח ולצבור כוחות. אמנם נותרו לנו חודשיים וחצי בלבד ללמוד – אך הם יהיו החודשיים הקשים ביותר השנה. כל השכבות יצאו למסעות הסיום, שייבחנו האם אתם כשירים, כיחידים וככיתה, לעבור לשנה הבאה. כיתות ט' יצאו למסע הכומתה, שיקנה להם את הזכות והחובה להשתתף בהגנת בית הספר. שכבת יב' תצא למסע הסיכה – סיכת מכשף האור – ויצטרפו לקהל המכשפים הבוגרים המגינים על הקהילות שלנו באשר הן יושבות," קורן הסתובב לאחור בניסיון להציץ בשכבה הבוגרת – שלרוב לא הצליח לראות בבית הספר. הם באמת נראו כמו מבוגרים – הבנים גבוהים ושריריים, כומתות בצבע החול המסמלות את בית הספר על כתפם השמאלית, מבטם רציני.

בכל השכבות ילדים התפרצו בקריאות שמחה, מדברים בהתלהבות, מביטים סביבם. רק השורה האחרונה של שכבה יב' דיברה בשקט, ראשיהם רק מסתובבים קימעה זה אל זו, לא מסיטים את מבטם הנחוש מהבמה.

קורן הסיט מהם את מבטו באי נוחות, רועד אל מול רצינות מבטם. הם לא נראו עוד כמו תלמידים – הם נראו כמו חיילים. האם גם הוא יהפוך להיות כזה? בטוח בעצמו, רציני, לא מראה חולשה או רגש? או יותר גרוע – כמו סהר, שפצעי המלחמה עדיין מייסרים אותו, גם שנים אחרי?

לפתע סהר שוב היישיר אליו את מבטו, קורע את מחשבותיו במכת ברק:
"וזיכרו: מעט חושך לא יעלים את האור. אך מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך!"

קורן נעמד לפתע, אגרופיו קפוצים. הוא כמעט וניער בכוח את ידו של מאור על כתפו, אך עצר בעצמו והתיישב בנשיפה, מעלה על פיו חיוך דק.
"אני לא אוהב את המבט הזה," קרא אליו מאור בחיוך מהוסס. קורן ניער את ראשו וחייך אליו, טופח בחזרה על שכמו.
"זה כבר הרבה יותר טוב", קרא מאור בעוד קורן התיישב בחזרה, זיק של פחד עדיין מרצד בעיניו.

קורן קיווה שהוא ישכח מזה – הוא לא רצה לסבך בזה גם אותו.

אם מעט אור יכול לסלק הרבה חושך –

אז קורן עוד יכול להציל את דין.

…

הטקס הסתיים במפגן אורות מרהיב, נחשים של ברק מבזיקים בחשיכה. התלמידים קמו ממקומותיהם, ושירת ההמנון החלה עולה בקהל כמו סירנה על אי בודד: "כל עוד בלבב פנימה, נפש מכשף הומיה…"
קורן הביט במאור בהפתעה, מסתכל סביבו. לא – הוא עדיין היה באודיטוריום המואר באור כחול, והברקים שריצדו בתקרתו הקמורה לא היו יכולים להיות בבית הספר הקודם שלו. אז למה..?

"להיות עם חפשי בארצנו כאור מפציע בין העננים," השירה הסתיימה ופרץ דיבור קולני שטף את השורות בהן התלמידים מיהרו לקום ולהתכונן לנסיעה חזרה. קורן כמעט איבד את מאור בדרך ליציאה, אוחז בכתפו כאילו עמד לטבוע. מאור הסתובב אליו בהפתעה, נרגע כשראה שזה היה קורן.
"אתה בסדר? אתה נראה כאילו ראית מכשף צל," שאל מאור, ממשיך ללכת בלית ברירה בתוך נחשול הילדים.
"למה אתם שרים את ההמנון הזה? זו לא המדינה שלכם. אתם מכשפים," קרא קורן, מתנשף. מאור הרים את גבותיו. "שלכם? ואתה לא לומד כישוף פה?"

קורן הסיט את מבטו, חושק את שפתיו. לא לזה התכוון – אבל למזלו מאור הבין: "סתם, הכל בסדר, אני יודע למה התכוונת. אבל זו באמת המדינה שלנו. כלומר, אולי אנחנו מכשפים, אבל אנחנו גם חיים במדינה הזו. זה כל הרעיון לא? שנוכל לחיות יחד עם האפורים בלי לסכן אותם."

זה היה הגיוני. עדיף לחיות יחד ולא להילחם כל הזמן. אם מכשפי הצל רוצים שרק מכשפים יוכלו לחיות – ומכשפים חזקים ישלטו במכשפים חלשים ובאפורים – זה לא הוגן. קורן הצטמרר כשנזכר במכשף הצל שתקף אותו בבית הספר. הוא נזכר כיצד האוויר נשאב מריאותיו, איך כמעט נחנק למוות –

אבל הבעיה הייתה, שמי שהציל אותו היה גם הוא מכשף צל.

וכנראה, שכך היה גם דין.

"תמשיך בלעדי, אני חייב רגע לבדוק משהו," מלמל קורן, נעצר ומתחיל לשחות נגד זרם האנשים בחיפוש אחריו. הוא גבוה, ובלונדיני – אי אפשר לפספס אותו..

"קורן? אני לא עוזב אותך ככה. יש לך נטייה להסתבך בצרות – "
"לא!", קורן העיף את ידו של מאור ממנו, מבין באיחור מה עשה. "כלומר, לא זה בסדר, זה פשוט משהו שאני חייב לעשות בעצמי. חכה ותראה, אני עוד אשיג אותך," קורן אילץ את עצמו לחייך. מאור הביט בו בחשדנות, עיניו הירוקות גורמות לבטנו של קורן להתקפל באשמה. לבסוף הוא חייך ונופף לו:
"בהצלחה במה שזה לא יהיה, אבל אם אתה לא חוזר עד הצלצול – אני קורא לסהר."

"ברור!" קורן סימן לו באגודלו בעודו מתרחק ונעלם בקהל. תלמידים נחבטו בו בעודו מפלס לו דרך, מחפש את דין. הוא ישב רחוק מהיציאה, הוא היה אמור לצאת אחריהם…לאן הוא היה הולך?

כמובן.

קורן חצה את ים הילדים המתקדם לכיוון המגורים, הולך בכיוון ההפוך – לעבר היער. הוא החל לרוץ, ליבו הולם בחזהו.

"חכה לי דין!" צעק קורן, בולם את עצמו בהפתעה כשהבין שדין הבחין בו ונעצר. הם בהו זה בזה בשתיקה, עיניו הכחולות של דין כמו קרח שמים גועשים תחתיו. קורן פתח את פיו וסגר אותו, מהסס; איך הוא יכול להסביר לו, מבלי שהוא יחשוד שגילה את הסוד שלו?

"אני אפרק אותך אם תעקוב אחרי," סינן דין והסתובב בחזרה, ממשיך ללכת.

בעצם, מה זה כבר משנה אם הוא ידע? קורן הצליח להתמודד אפילו עם המנהל בכישוף, ולא יכול להיות שדין למד כבר דברים ממש מסוכנים. חוץ מזה, שהוא לא הצליח לשמור את הסוד הזה בבטן עוד. הוא היה חייב להיפטר ממנו – לפני שיישרף מבפנים.

"אני יודע שאתה לומד כישוף צל!" צעק קורן, סוגר את הפער ביניהם בעוד דין מסתובב אליו בהפתעה. "אידיוט! מוח של נמלה! למה היית חייב לספר לי? אתה באמת רוצה למות?" סינן אליו דין, מרים את ידיו לתנוחת קרב.
"לא, חכה! אתה עדיין יכול להפסיק! עוד לא מאוחר מדי! תעזוב אותם ותחזור – " "לאן בדיוק? להיות תלמיד גרוע שאף מורה לא שם עליו? שאין לו חברים? שלא יודע ולא מצליח לכשף בדרך העקומה שלהם? להישאר חלש?" דין התנשף, פניו מתעוותות בכעס. "הם מלמדים אותי כישוף אמיתי – בלי כל החישובים הדפוקים האלה שאוכלים לי ת'מוח. ונחש מה? אני אפילו מצליח בהם."
"כן אבל זה-"
"מסוכן? הו אימאל'ה אני משקשק מפחד," חתך אותו דין בלעג.

"השפוט היחיד שממשיך לפחד מהצל של עצמו זה אתה. חשבתי שאתה טוב יותר מזה, קורן. שמעתי שהיית תלמיד מופרע, שלא נכנעת למורים. רק חצי שנה בחטיבה וכבר נשברת הא?" דין גיחך לעומתו, מחייך בזחיחות.

קורן השפיל את מבטו, חושק את שיניו. קורן תמיד היה התלמיד המופרע, זה שלא נתן למורים להחליט מי הוא ומה הוא צריך לעשות, מי שהבין שכל העונשים שלהם הם רק ניסיון עלוב לשלוט בו ולהסתיר את החולשה שלהם. הוא תמיד עמד על דעתו – גם אם עמד לבדו.

והוא תמיד היה לבד.

"זה שלי יש חברים עכשיו לא אומר שאני שפוט. אם היית מפסיק לכעוס ולזלזל בכולם, אולי גם לך היו חברים – " קורן זינק הצידה, כדור אש מתפוצץ במקום בו עמד לפני רגע. הוא בחן את דין בפחד, שרק צחק: "זה לא כוחות אחי. הכישוף אור המסכן שלך הוא כלום לעומת מה שאני לומד. חבל, היית יכול להיות מכשף ממש חזק אם היית מצטרף אלי. עדיין לא מאוחר – "

"בחיים לא!" צעק קורן, מתנשף בזעם, עיניו פעורות, מחשבותיו טסות. הוא כמעט מת עכשיו. עוד רגע והיה נשרף למוות, מפסיק לנשום, מפסיק לחשוב, רואה רק חושך – לא, מפסיק לראות בכלל. אם לא היה קופץ הצידה..הוא בלע את רוקו. לזה המורים התכוונו כשאמרו שכישוף צל הוא מסוכן: אם לכל בריון יהיה כוח להבעיר כדורי אש..

"זה מסוכן מדי! בסוף אתה תפגע גם במי שלא תרצה לפגוע בו! אתה תמות! אנחנו רק ילדים," צעק קורן, לא מצליח לנסח את ההלם הבוער שבמחשבותיו. דין גיחך לעומתו: "אתה פשוט פחדן, קורן. חשבתי שיש בך משהו מיוחד – אבל לא יכולתי לטעות יותר. אני לא יודע מה הם בכלל מוצאים בך -"
"מי מוצאים בי? אתה יודע למה תקפו אותי? תגיד לי!", צעק קורן, מתקרב אליו. אולי סוף סוף, הוא יגלה את האמת.

"תתרחק ממני!" צעק דין, מרים את ידו. כדור אש התפוצץ מול קורן, מעיף אותו לאחור. הוא נחבט באדמה הסלעית, האוויר נפלט מריאותיו באנקת כאב, ראייתו מתערפלת, תחושה עמומה של שריפה עולה בידיו ובפניו. קורן ראה במטושטש את דין רץ אליו, עיניו מביטות בו באימה.
"קורן! חכה! אתה בסדר? לא התכוונתי…" קורן שמע בעמימות את דין אומר. הוא הרגיש שדין מרים אותו באוויר, הרגיש שהם הולכים, שמע את דין צועק – ואז אחרים צועקים, המון צללים שרכנו מעליו, משכיבים אותו על משהו קשה ומיטלטל.

"אמרתי לך," סינן קורן, רגע לפני שצלל אל החשיכה.