צילו של האור – פרק 31
'קורן יוצא מהחדר על קצות אצבעותיו אל הלילה החשוך. אפילו מנורות הרחוב לא דלקו. הוא יודע שהוא חייב לראות את סהר לפני שיהיה מאוחר מדי. הוא רץ על קצות אצבעותיו, חותך דרך החולות שבין השבילים, נכנס למתחם המורים – שהואר באדום לפתע. אזעקה רועמת באוזניו ובטנו מתהפכת בחרדה. הוא מביט סביבו וקולט שחדר המנהל פעור לרווחה, הדלת מוטלת מחוצה לו קרועה מציריה. הוא מתקרב בחשש אל החדר, סורק שוב את המדפים המוכרים: אך לא מוצא את הספרים שראה בפעם שעברה: הדרקונים, מלחמה ושלום.., ספרים רבים היו חסרים. הוא מפנה את מבטו הצידה: כן. גם הכדור עם הדרקון המלופף סביבו חסר. לפתע צחוק מקפיא מהדהד מאחוריו, ודין מתגלה כשהוא מחזיק בכדור ולידו מכשף צל. הם מרימים את ידיהם וקורן מרגיש שהוא נחנק. הוא מנסה להתחנן, מנסה לצעוק – אך קול לא יצא מפיו. ראייתו מתערפלת והוא נבלע בחור שחור, לא מרגיש דבר – '
קורן זינק לישיבה, העולם מסתחרר סביבו.
"קורן! אתה בסדר? ניסיתי להעיר אותך ולא הצלחתי, התחלתי לדאוג.." נשמע מאור לידו. יד הונחה על כתפו וקורן נרתע הצידה, עדיין מתנשם.
"הכל בסדר, אתה נמצא בחדר שלנו במעונות. יום שלישי היום ועוד מעט נאחר לשיעור – לא שזה מפריע לי אבל.." קורן קם ממיטתו בגניחה, צועד למקלחת חרף החדר המטושטש שהמשיך להסתחרר סביבו. המים הקרים על פניו החזירו אותו למציאות והוא התענג על הצריבה המוכרת שלהם על עורו.
רק כשניגב את פניו ופנה להביט במראה – באישוניו הרחבים, פיו הפעור קמעה, שיערו השחור הסתור. רק אז הוא הצליח לנסח מחשבה בראשו:
מה זה היה לעזאזל?
"דין קשור למה שקרה אחרי המבחן. הוא יצא החוצה ועזר למכשף להיכנס. הם גנבו מהמנהל משהו.. ספרים ואיזה כדור שהיה לו על המדף. אבל למה שהם ישתיקו את זה.." מלמל קורן לעצמו.
"וואו קורן! תירגע. המנהל כבר אמר שזו הייתה אזעקת שווא. אני יודע שדין רע, יודע טוב יותר ממך. אבל אני חושב שהוא גם חלש. זה מגוחך לגמרי שהוא יצליח.."
"לא! אני יודע שהוא קשור לזה. ראיתי אותו מחייך אחרי שזה קרה. ועכשיו בחלום – "
"קורן," מאור הניח יד על כתפו, מביט בו בדאגה:
"זה רק חלום."
קורן בהה בחברו כלא מאמין, מניד באיטיות בראשו.
"רק חלום? רק חלום?? אתה לא יכול לומר את זה למי שכל הסיוטים שלו התגשמו במציאות!" הרים קורן את קולו, ליבו רועם באוזניו.
דממה השתררה. רק צעקות רחוקות של 'כן המפקדת!' חלחלו דרכה בקושי, מדגישות אותה.
קורן התיישב בחזרה, מליט את ראשו בידיו, נאנח ועוצם את עיניו.
"אני פשוט יודע שזה נכון. זה לא הגיוני ומוזר – אבל זה כל מה שנשאר לי. אני חייב להאמין שזה נכון, שאני לא מדמיין הכל כל הזמן. אני לא משוגע. אז אתה יכול לפחות לעשות כאילו אתה מאמין לי?" קורן הביט במאור בתחינה. הוא לא רצה לאבד אותו, אך ברגעים כאלה הוא הרגיש שהוא הולך ומתרחק ממנו, כאילו הם לא חיים באותו עולם – וזה הפחיד אותו עד מוות.
"אני מאמין לך. בוא ננסה לעבור שם היום. ממילא אמור להיות לך שיעור כישוף מחשבות עם סהר לא?"
יום שלישי היה יום לימודי המחוננים, ואחד השיעורים היה חונכות אישית עם אחד מהמורים. קורן קיווה להיות עם המורה לפיסיקה – אך סהר קבע שהוא ילמד אותו:
"זה לא נתון לוויכוח. אני רוצה להשגיח עליך באופן אישי – ורציתי זאת עוד לפני שטרחת להוכיח לי שאין לי ברירה אחרת, אם אני רוצה לשמור את בית הספר בריא ושלם."
קורן כעס עליו ושנא שהוא יורד עליו ככה – אבל הוא גם ידע שזה נכון. נכון אפילו יותר ממה שהמנהל חושב..
הוא הניד לעצמו בראשו לחיוב, שקוע במחשבות.
"ועכשיו, אנחנו מאחרים לשיעור היקארי טה – "
"היקארי-מה?" שאל קורן, מנער את ראשו.
"היקארי טה. אמנות הלחימה של מכשפי האור. רק מי שנמצאים במחוננים רשאים ללמוד אותה. אם אתה רוצה להיות חזק – זה השיעור בשבילך," ענה מאור בחיוך, מושיט לקורן את תיקו.
"כאילו כמו קראטה?" שאל קורן בבלבול. בבית הספר הקודם היה לו מישהו בכיתה שלמד קראטה, טיפוס שתקן שאף פעם לא הסכים ללמד את זה אף אחד. אבל כשהבריונים הציקו לו, זה לא נראה שכל הריקוד המרשים הזה שהיה עושה במופעי סיום השנה עזר לו במשהו.
"למה שמכשפים יצטרכו ללמוד דבר כזה?" שאל קורן באכזבה.
"חכה זה ממש לא קראטה. כלומר – כן, זה באמת דומה לקראטה, אומרים שגם קראטה היה פעם קשור בכישוף, שהמורים הכי גדולים היו בעצם מכשפים שהמציאו אותו כדי שלא יגלו מה הם באמת עושים.." סיפר מאור ופתח את הדלת, קורן יוצא אחריו לאוויר הבוקר הקר.
"כן, אבל למה ללמוד את זה אם אני יכול פשוט להרים את היריב בכישוף ולזרוק אותו באוויר?" שאל קורן. הוא שנא שמורים המשיכו ללמד דברים שלא עזרו לאף אחד, מתנהגים כאילו אלו הדברים הכי חשובים בעולם.
"זוכר את שיעור ספורט בחמישי? שהוא אמר שכישוף זה כמו לכווץ שריר בלתי נראה? זה אותו הדבר. התנועות והנשימה עוזרות לשלוט בכישוף. הנה, תנסה נגיד להרים את הכדור הזה תוך כדי הליכה," אתגר אותו מאור, שולף מתיקו כדור טניס – מצרך חיוני לתלמידי כיתות ח'.
קורן לקח את הכדור בידו, מנסה להתרכז, לדמיין אותו מתרומם, להרגיש את משקלו הולך ופוחת…
"למה נעצרת?" שאל מאור, מביט בו בחיוך. "טוב אני.." קורן גמגם, שם לב לפתע שעצר ונעמד על קצות אצבעותיו. "הכישוף מגיע מהדמיון שלנו, זוכר? והדמיון מגיע מהגוף שלנו. בגלל זה אי אפשר לכשף מה שלא מסוגלים להרים. אי אפשר לכשף מה שאתה לא מסוגל לדמיין. עכשיו, תנסה ללכת ולהרים תוך כדי את הכדור עם היד – אבל לאט."
קורן כיווץ את עיניו, נושף בתסכול ומנסה שוב להתרכז. הם לא איחרו לשיעור קודם? אבל מאור חיכה לו, מצפה.
"אבל זה טיפשי.." מלמל קורן בעודו הולך לאט ומרים את הכדור ביד ישרה מעלה, מרים ומוריד בחזרה.
"עכשיו תמשיך – רק בלי להחזיק את הכדור," עודד אותו מאור.
קורן הרפה לגמרי את ידו, הכדור כמעט ונשמט ממנה. הוא דמיין אותה עולה לפנים תוך כדי ההליכה שלו, דמיין את הכדור מגיע לכתפו השמאלית מתי שהרגל הימנית צועדת לפנים, כמו בהליכה. הוא הרגיש את שרירי הכתף שלו מתכווצים במאמץ כמעט בלתי מורגש. זה טיפשי לגמרי, הוא בטח נראה מוזר מהצד, מעלה ומוריד כדור טניס..
"רואה? הצלחת", מאור נעצר לפניו. קורן הביט בו בתמיהה, שומע את הכדור נופל בעודו נעצר. הוא התכופף לתפוס אותו, מביט בו בתמיהה. יכול להיות שהוא הצליח? זה הרגיש כאילו הוא עדיין מחזיק אותו.
"טוב, לא היית בשנה שעברה, אבל זה הכלל הכי בסיסי בכישוף –
אם אתה יכול לדמיין את זה – אתה יכול לעשות את זה."
"ככה זה נשמע הרבה יותר טוב," קרא קורן בחיוך בעודם עולים במדרגות מגדל אשכול אל אולם הספורט של המורים – שם למדו המחוננים.
אם אני מדמיין את זה, אני יכול לעשות את זה. קורן שינן לעצמו את המשפט הזה לאחר כך, יודע שהוא עוד יזדקק לו.
כי הוא לא התכוון לוותר. החלומות שלו נכונים. הרגשות שלו צודקים. הוא אמנם מדמיין את זה – אבל זה רק אומר שזה יכול לקרות, שדין באמת קשור לכל מה שקרה בשבוע שעבר. וקורן לא יפסיק לחשוב על זה עד שיגלה את האמת.
בתקווה שזה לא יהיה מאוחר מדי.
תגובות (0)