צילו של האור – פרק 3

קורן פקח את עיניו, ממצמץ באיטיות, מנסה לסלק את קורי השינה מעיניו. החדר הואר באור פלורסנט מסנוור, רוח ייללה, שורקת מבעד למסגרות החלון, שחשיכה סמיכה כיסתה אותו..

חשיכה? מה? איפה הוא נמצא?

קורן פער את עיניו לרווחה, מתרומם בחדות, צועק בכאב שהפיל אותו בחזרה. מה? למה..?

וכמו הכתמים שראה כשהביט יותר מדי אל השמש, המכשף האפל התפשט בעיניו העצומות, לוחש לו: "יום אחד, אציע לך להצטרף אלי.."

קורן נאבק להתרומם שוב, נתמך בכבדות במעקות המיטה, מצליח לבסוף למשוך את עצמו ולהישען על הקיר המתקלף שמאחוריה. הוא בהה בשמיכה הלבנה שכיסתה את גופו, בחוט השקוף שהתחבר לידו השמאלית, בתמונה התלויה על הקיר לפניו – אגם כהה, עצים דקים ואפורים רוכנים עליו..

הוא הכיר את התמונה הזו – יותר מדי טוב. הוא נאלץ לבהות בה אינספור פעמים, אחרי תאונות קשות במיוחד; 

הוא היה במרפאה.

"אני רואה שהתעוררת, אתה יודע איפה אתה נמצא?", שאל אותו סהר, היועץ החינוכי. קורן הכיר אותו יותר מדי טוב – בכל פעם שהוא הותקף, היה זה סהר שניסה להרגיע אותו, מבטיח שהכל יהיה בסדר וזה יחלוף..

"במרפאה, כרגיל. עכשיו תלך כבר ותעזוב אותי בשקט – ממילא אין לי כוח לשקרים שלך", סינן קורן, מסיים בשיעול חנוק שעורר צפצוף ממכשיר שעמד לידו.  סהר שיחק בכפתורי המכשיר, משתיק אותו. "מצויין, כי אני כאן כדי לספר לך את האמת, ולבקש סליחה על שעדיין לא סיפרתי לך", קרא סהר, מסיים בשקט, מביט בו בעיניים כחולות בהירות, עיני סערה..

פני המכשף הבזיקו לפתע מול קורן. הוא צעק בכאב, אוחז בעיניו ומשפשף אותן בכוח.

יד חזקה אחזה בכתפיו, מונעת ממנו ליפול. "לעזאזל, זה גרוע מכפי שחשבתי. אתה צריך לנוח. אני אחזור בהמ.."

"לא! תספר לי הכל עכשיו! מי אתה? מי המכשף הזה? מה קורה פה..? ומה השעה ולמה לעזאזל אני עדיין בבית ספר בלילה?", קטע אותו קורן, מסיים בפרץ שיעול קולני.

סהר צחק, עיניו בורקות. "כמעט מתת, ועדיין מה שמעניין אותך זה מתי הולכים הביתה", הוא חייך, גורם לחיוך קטן לעלות גם אצל קורן. 

"ועכשיו באמת, מה קרה לי?", שאל קורן בשקט, מנסה להירגע ולחשוב בהגיון. הוציאו אותו מהכיתה, היה גשם, הוא הלך למאחורי בניין האמנות ואז..

"מכשף צל תקף אותך וכמעט הרג אותך, אך הצלחת איכשהו להגן על עצמך – גם אם במחיר כבד", אמר סהר.

"מחיר כבד? על מה אתה מדבר?", צעק קורן בקול צרוד. הוא ניסה לברוח, נצמד לקיר, ואז הוא עלה באוויר, נחנק.. 

פרץ שיעול קטע את מחשבותיו, זעם מתנחשל בבטנו, ראייתו מתחדדת לפתע.

 "עזוב אותי! תן לי ללכת הביתה!", צעק קורן בעודו נאבק לקום, צועק מכאב כשהוריד בכוח את רגליו מהמיטה. הוא נשען על המעקה, דחיפה אחרונה – 

"מה אתה עושה? שכב פה או שאאלץ לקשור אותך. אתה לא במצב לדבר. אתה תנוח, ואני אחזור מאוחר יותר", פקד סהר, דוחף אותו בחזרה למיטה בקלות בלתי נסבלת.

"לא, אני לא ינוח סתם ויתן לכם להרוג אותי! אתם לא תצאו מזה! אני..", קורן לא הספיק לסיים לפני שהעייפות שבה ולפתה אותו בציפורני הקטיפה שלה.

ראייתו התערפלה, ומחשבותיו התנקזו אל החשיכה, קפואה ונטולת חלומות.