צילו של האור – פרק 25

קורן פקח את עיניו, ממצמץ בבלבול אל מול החשיכה שעטפה אותו. הוא שיפשף את עיניו. על מה הוא חלם? איפה הוא נמצא?

דפים על גבי דפים, הוא רושם במרץ מספרים, אך הדפים לא נגמרים. לפתע דמות אפלה מתנשאת מעל לשולחנו. הוא מרים את עיניו אל המכשף האפל. 'אתה על תנאי. מי יתן והאופל יסתיר את דרכך'

קורן נאנק, משפשף את עיניו. מה השעה בכלל? הוא פתח את הפלאפון שלו –

5:50.

קורן קם מהמיטה, מתלבש בשקט והולך אל החלון. מאור התהפך במיטתו, אך לא התעורר. קורן חייך למראהו: אם הוא היה קם, קורן היה מתעורר בשניה, והיה לו מזל אם היה נשאר בחיים. הוא פתח בשקט את הווילון לכדי סדק, לוחץ על המנעול ופותח את החלון לרווחה, מציץ דרכו;

דממה שררה בבוקר האפל והקר. בלילה אורות הבסיס היו כבויים לחלוטין – כדי להשאיר אותו מוסתר למקרה וההגנה הקסומה תיפול. לאור הכוכבים הצטיירו צלליות רבועות כהות כמו מפלצות ששומרות על הדרך לאוצר. סהר דקיק חייך בשמיים זרועי הכוכבים. קורן התרכז בהם, מצמצם את עיניו, מנסה לדמיין אותם למרות המרחק – כדורים עצומים של אש ושל קרח. אולי אפילו על אחד מהם ישנם חיים – כמו שהסבירו להם בהיסטוריה: הרי הכישוף היה חייב להגיע מאיפשהו.

"אז איך זה שעדיין לא מצאו אותם?", קורן התפרץ בשאלה. "כי החוקרים היו נמהרים ונלהבים כמוך ולכן המחקר שלהם היה פגום ונכשל", "אז איך זה שהם לא מצאו אותנו?", התעקש קורן שקרא כבר ספר מדע בדיוני או שניים בחייו ולא קיבל תירוצים. "כנראה שהם לא רצו למצוא אותנו – ובטח שלא ילדים עקשנים כמוך"

קורן חייך לעצמו, ממשיך להביט בסהר הדקיק שחייך אליו. נכון, הוא עקשן. אבל זה לא תירוץ לזה שמי שאמור להיות המורה שלו לא יודע לענות על רוב השאלות שהוא שואל. חלף רק חודש מאז הגיע וכבר הוא צבר מוניטין בתור הקוץ בישבנו של המורה להיסטוריה. בשאר המקצועות זה היה קל יותר: למורים היה תחום ידע ספציפי, כמו למשל המורה לפיסיקה שתמיד ענה על שאלותיו עם חיוך – ואם הוא לא ענה, סימן שקורן היה אמור לחשוב על התשובה בעצמו. כמו השאלה ההיא על כוח החיכוך:

"אבל למה לא יוצא לי כמו לך? עשיתי את כל השלבים נכון"

"לא תמיד מספיק לעשות הכל נכון. לפעמים צריך להבין מה לא עשית כלל. חברים – ", הוא פנה לכיתה, פורש את ידיו – "אני חושב שנוותר על ההפסקות מעכשיו. קורן המליץ לי שנשקיע את הזמן בתרגול נוסף – "לא נכ..", צעק קורן כשנקטע במקהלה שעלתה מכולם בכיתה פה אחד: "אבל המורה, שכחת את כוח החיכוך!". המורה חייך אל קורן, מצביע על הנוסחה הכתובה בצד המסך הגדול. קורן מיהר בחזרה למקומו, לא מוטרד משאר הילדים, שנראה שלקחו הכל בתור משחק.

זה היה שיעור פיסיקה – משחק. משחק לפתור משוואות, משחק לקלוע כדורים לשערים באוויר, חידות ושאלות מוזרות כמו –

"מי היה הראשון שחשב על רעיון הכבידה?"

"ניוטון?"

"מה פתאום, זה היה אלוהים כמובן"

קורן עדיין התקשה בתרגילים, התבלבל במספרים, שכח את הנוסחאות. אבל המורה אפילו לא טרח לחלק להם ציונים. הוא אמר שבסוף השנה הם צריכים לדעת הכל ועד אז זו בחירה שלהם כיצד לעשות זאת – הוא אפילו לא הקריא שמות בכיתה. "עם הכוח באה האחריות, ואני שונא להיות כבד ולהתעסק עם עונשים ומבחנים. יחד עם זאת, פיסיקה להזכירכם הוא מקצוע חובה לעלייה לכיתה ט'. אל תאכזבו אותי, ויותר מזה – אל תאכזבו את עצמכם"

דין כבר לא עזר לו בשיעורים. תחילה קורן פחד מזה, פחד להיתקע ולהיכשל, שכולם יצחקו עליו. אבל מאור היה שם, וגם שקד, ולא היה אכפת להם להסביר לו שוב אפילו שלא ביקש מהם בכלל. בנוף הגליל אף מורה מעולם לא הסביר לו שוב, לכל היותר הוא היה נענש על זה שלא הקשיב בשיעור. הוא לא ידע איך לאכול את זה – למה כולם היו נחמדים אליו? קורן פחד שבכל רגע יגלה את האינטרס שלהם ויקרע את המסיכה מעל פניהם.

אבל עד כה, הוא נכשל בזה. והוא ממש שמח על כך.

המפלצות המרובעות הוארו באור חיוור, נצבעות בצבעי חול נוקשים. על ההרים סביבם כבר רקד אורה הצהוב של השמש. בקרוב יגיע לבקעת סיירים שבקצהה ישבו. הם לא היו היחידים שהבקעה המוסתרת קרצה להם: מחנות צבאיים הקיפו אותם, מספקים להם הגנה מפני מתעניינים וסקרנים מחד, אך מצריכים מהם תמיד להיות זהירים ולעמוד על המשמר מאידך. אם קורן התאמץ וחידד את אוזניו, הוא הצליח לשמוע את הלמות הירי והצעקות הנישאים ברוח. יחד עם זאת, זה היה מעבר חד כיווני: מכשפי הגבולות, ששמרו על הבסיס, דאגו שצלילים ומראות מתוכו לעולם לא יצאו החוצה.

מה שקורה בבראשית, נשאר בבראשית.

הרחובות התמלאו לאיטם בתנועה: תחילה רכבי משא שעפו כמעט בלי קול מעל הדרך הרחבה, לאחריהם תלמידים ומורים וחיילים מרחפים על המדרכות כמו נמלים העמלות לקראת החורף הקרב – שלפי השמועות עמד להיות קפוא במיוחד. קורן סבל מקור: הוא כבר רעד ברוח הבוקר היבשה. הוא חייב לזכור ללכת לקחת את מדי החורף האלו שסיפרו לו עליהם..

אבל קודם כל – המבחנים.

"קורן הכל בסדר? למה קמת כזה מוקדם?", שאל מאור מאחוריו. עיניו של קורן התמקדו בסורגים שבחלון: שנועדו למנוע ניסוי וטעיה קטלניים בכישוף תעופה. או התאבדות. קורן נזכר ברעד בשיחתו עם שקד ביום ההוא, דוחק את המחשבה לירכתי מוחו. הוא לא הבין את זה, ומנגד לא הבין גם למה לא לעשות את זה. נראה לו טיפשי פשוט לוותר והוא לא היה נותן לאף אחד את התענוג בזה שיוותר לו וילך – אבל איזו עוד סיבה הייתה לו להמשיך? זו פשוט הייתה שאלה מוזרה כל כך, טיפשית כל כך עד שאפילו לא חשב עליה.

קורן ניער את ראשו. "כן הכל טוב, התעוררתי אז כבר קמתי", הוא מיהר לענות ולסגור את החלון, מחייך אל מאור. "לא רואים מהכיוון שלנו את הזריחה. אבל שמעתי שהיא באמת יפה. אפשר לטפס לגבעת הברקים ולצפות בה – כשאתה מגיע לכיתה י'ב", "נשמע שממש כיף להם בשכבות הגבוהות", ענה קורן במשיכת כתפיים, מתיישב על כיסא המתכת לצד השולחן העגול ומסתובב. "לא יודע אם זה נכון, אבל שמעתי על מישהו שהצליח לעבור ליב' בעזרת כישוף זמן", ענה מאור בעודו מתלבש. "זה לא נשמע הגיוני. בפיסיקה סיפרו רק על ארבעה סוגי כישוף", והמורה לפיסיקה היה היחידי שקורן באמת האמין לו.

מאור משך בכתפיו. "ובהיסטוריה סיפרו רק על מכשפי האור. לא מלמדים הכל", "כן אבל זה דני – המורה לפיסיקה", ענה קורן במחאה, מכתיף את התיק על כתפו. "אולי, אבל הוא עדיין מורה. אני חושב שהמורים באמת מתכוונים לטוב – אבל הם לא סומכים עלינו וזה לא עומד להשתנות עד שנסיים פה", מאור הישיר אליו את עיניו הירוקות. "מה? זה לא הגיוני. הרי נותנים לנו לכשף, וליצור קשר עם חיות קסומות ולהסתובב חופשי..", "בגבולות בית הספר. תחת השגחתם של שומרי הסף והמורים..", "שומרי ה-מי?", "החיילים שאתה רואה מסתובבים פה כל הזמן? זה לא במקרה. כל החיילים ששומרים על הבסיס נמצאים בחוץ. התפקיד של מי שבפנים הוא לשמור עלינו", "כמו בבית סוהר..", ענה קורן בחלחלה, מרגיש לכוד לפתע. הוא הביט שוב החוצה בכמיהה, שונא את התחושה שבוחנים אותו, כולאים אותו, לא סומכים עליו..

"אבל אם הם מלמדים אותנו את כל זה, הם אמורים לסמוך עלינו", הצהיר קורן.

"אתה לא צריך לשכנע אותי. אם זה מנחם אותך, על המחוננים הם סומכים יותר. הם גם יכולים להתנדב לצבא מוקדם יותר בשנתיים מכל השאר"

"אבל זה רק אם מתקבלים..", השיב קורן בשקט, חושק את שיניו. ומכל הילדים שמנסים, מה הסיכוי שלו, מי שהגיע באיחור של חודש ושנה אחרי כולם, להתקבל?

ידיים תפסו בכתפיו. קורן הרים את ראשו ונתקל בעיניים ירוקות בורקות. "היי! אל תוותר ככה. אתה ממש חכם ולמדת כמו משוגע. מגיע לך להתקבל, ואם לא – אני אלך לסהר יחד איתך להגיש ערעור"

"בוא נקווה שלא נגיע לשם", השיב קורן והתנתק ממנו, פותח את הדלת. הוא לא רצה להגיש ערעור: לא רצה להתקבל כי ירחמו עליו, או כי הוא סתם עקשן ונמאס להם ממנו. הוא רצה להתקבל כי מגיע לו. הוא רצה לדעת שהוא חזק מספיק, רצה להאמין שהוא יכול להיות כמו שאר הילדים –

רצה להוכיח לדין שהוא יכול גם בלעדיו.

"צודק. אבל קודם – המכשף צועד על קיבתו", השיב מאור בקריצה, נועל את הדלת ופונה אל המדרגות. רק אז קורן שם לב כמה הוא רעב: הוא היה ער משעה חמש, וחלומות מוזרים קטעו את שנתו ללא הרף הלילה, כאילו מנסים בכוח לגרום לו להיכשל. קורן חייך לעצמו, יוצא אל הרחוב ההומה בצעד מהיר.

הם יכולים להמשיך לנסות.

"הייי קורןןןן נו אתה מוכן?", שאג דין מאחוריו, קורן מתחמק ברגע האחרון מטפיחת השכם האימתנית שלו. "מה זה אכפת לך?", סינן קורן בשפתיים חשוקות, מחיש את צעדיו ולוקח מגש. "היי, תסתכל עלי כשאני מדבר אליך", קרא אליו דין, אוחז בכתפו ומנסה לסובב אותו לכיוונו. מתוך אינסטינקט, קורן שיחרר את רגלו לאחור, פוגע במשהו רך. "אידיוט! אמן שתיכשל כבר כמו שמגיע לך. מפגר", צעק דין, מנסה לדחוף אותו לפנים.

מפגר – כינוי הגנאי שהודבק לתלמידים חדשים שפיספסו את השנה הראשונה. הם היו מי שהכישוף התפתח אצלם הכי מאוחר – ולרוב גם היה החלש ביותר. קורן שנא את זה, בעיקר כי זה היה נכון. ודווקא בגלל זה הוא היה חייב להוכיח את עצמו.

"היי קורן, מלא בהצלחה היום! קטן עליך", קראה אליו שקד, עיניה החומות מחייכות אליו. הוא השיב לה בניד ראש והתיישב לצד מאור, קורע פיסה עבה מהלחם החום – שלא היה אפשר לחתוך בשום דרך אחרת – לחם שהיה קשה כמו המקום הזה, מורח אותה בריבה.

טעמה המתוק התפוצץ בפיו, גורם לו לעצום את עיניו ולהמהם לעצמו. הוא לא ידע איך, אבל היה בטוח שהריבה הזו קסומה.

"אתה בסדר? אל תתייחס אליו..", שאל מאור, מלכסן אליו את מבטו. קורן פשוט משך בכתפיו, ממשיך לאכול בשתיקה, לא רוצה ולא יכול לחשוף את הפחד והכאב שמילותיו של דין גרמו לו. הוא ידע שזה טיפשי והוא לא צריך לכעוס בגלל קללות שילד ששונא אותו אומר לו. הוא לא צריך לקחת ללב, אין שום סיבה שזה יהיה אכפת לו.

אבל זה היה אכפת לו.

קורן נגב את הדמעה שבצבצה בקצה עינו, מאיימת לפרוץ מתוכה ולהתנפץ על השולחן:

אולי היה אכפת לו, אבל זה לא היה אכפת לו:

הוא התמודד כבר עם בריונים קשוחים יותר.

וחוץ מזה, הוא גמר עם החיים הקודמים שלו, סיים להיות מופרע ומפסידן ובודד.

קורן עמד לנצח – ולהיות כל כך חזק שאף אחד לעולם לא יצחק עליו שוב.

הוא ינצח את דין ויהי מה.