צילו של האור – פרק 22

"שניכם מרותקים השבוע, תסגרו את השבת יחד עם ליאור – אדאג שהוא יעסיק אתכם כך שלא יישאר לכם זמן לריב".

"היי! אבל אני חייב לחזור הביתה", קרא דין במחאה.

"יש לך כאן כל מה שתצטרך, המחנך שלך ידאג לך"

דין קם ממקומו, מביט במנהל בכעס. "אם ככה, אז אני חוזר עכשיו."

"דין..", החל קורן לומר אך העיניים הרושפות שלו השתיקו אותו.

"אם תצא עכשיו, קח בחשבון שלעולם לא תוכל לחזור. אני לא חושב שאמך תשמח לגלות שברחת מבית הספר שהיא כל כך התאמצה לעזור לך להתקבל אליו", קרא סהר, מבטו אדיש. קורן הביט בדין בהפתעה: הוא לא סיפר לו שהיה לו קשה להתקבל – להיפך, הוא היה מהמצטיינים במבחני הקבלה..

דין קם ממקומו בחריקה. "בחלומות שלך. אתה זה שתצטרך לברוח אחרי שאני אחשוף מה קורה פה", התיז דין, ניגש לדלת – אבל היא לא נפתחה.

"אם אתה מתכוון להישאר ללמוד בבית הספר שלי, תצטרך להתחיל להפגין כבוד כלפי, כלפי עמיתיך לכיתה – וכן, גם כלפי עצמך", סהר נעץ בו את מבטו.

דין דפק באגרופו על הדלת, משעין עליה את ראשו ועוצם את עיניו. דממה השתררה. לפתע פקח את עיניו, משפיל את מבטו. "קיבלתי. סליחה. עכשיו תוכל לפתוח לי 'בקשה?", סינן דין בשקט, כמעט ונופל החוצה כשהדלת נפתחה לפתע, נטרקת מיד לאחר מכן. "סליחה, בטעות!", דין צעק מבחוץ, ואז צעדיו התרחקו, מהדהדים בחלל המדרגות של מגדל המורים.

סהר נאנח, משפשף את עיניו, קרחתו בוהקת באור שכאילו נבע מכל מקום בחדר למרות שלא היו בו חלונות. הוא נראה לקורן עייף, תשוש. הוא כמעט ריחם עליו. אך אז הוא הרים אליו את מבטו, ועיניו הקרות חדרו לליבו כמו פגיונות.

"קורן, מה אני אעשה איתך?"

קורן שתק, יודע שעדיף לא לענות, מנוסה יותר מדי בשיחות נזיפה כאלה. הוא ניסה להתרכז בנשימה שלו, לחשוב על דברים אחרים, להסתכל במדפים סביבו ובספרים: הדרקונים מאז ועד היום,הכישוף היהודי בארץ ישראל, מלחמה היא שלום: על אתיקה צבאית – כל דבר שימנע ממנו להתפרץ על המנהל. כי הוא ידע שזה לא יעזור. אז מה אם זה בית ספר לכישוף – המורים תמיד יישארו מורים.

"ליאור סיפר לי שעמדת מול דין והגנת על החברים שלך – וזה ראוי להערכה"

הערכה? קורן ניער את ראשו בבילבול ושב להתמקד במנהל. "סליחה, מה?", שאל בהפתעה, מבולבל.

"המורים לא טיפשים ולא הוגנים כמו שהתרגלת לחשוב. אפילו אני יודע שיש בריונים שהדרך היחידה לעצור אותם היא להסכים להתייצב מולם ולהתנגד. עולם המבוגרים לא שונה מכך כפי שאתה חושב"

"אבל.. מבוגרים אף פעם לא מרביצים ומקללים, אין שם בריונים.."

"האמנם? ההבדל היחידי הוא שמבוגרים מצאו דרכים מתורבתות להילחם זה בזה", ענה סהר במבט עייף, מעיף מבט בכדור הכסוף על המדף שלו, הדרקון עוטף אותו כשומר קנאי על אוצר חבוי.

"אז אתה לא מתכוון להעניש אותי?", שאל קורן, מבולבל. "הו, כמובן שאתה תיענש. גם אתה תישאר מרותק השבוע. אני עדיין לא בטוח שארשה לך להיבחן בשבוע הבא למחוננים – עם כוח גדול, באה אחריות גדולה.. ויחד עם זאת- ", הפסיק המנהל לפתע, מביט בקורן באהדה.

"כבוד וחברות הם ערכים שראוי להיענש בשבילם", קרא המנהל, מחייך אליו. קורן היה כל כך מופתע שהוא פשוט שתק, מחכה שימשיך, בוהה בחוסר נוחות בכדור הכסוף ובדרקון המלופף סביבו, שומר עליו באדיקות.

"אני צריך לחשוב על זה.. בכל אופן, יש לך שבוע שלם להתכונן למבחן – וכבר דאגת לכך שלא יהיו לך שום הסחות דעת. מלבד אחת: עליך להכין עבודה על כל הפקודות הנוגעות לאלימות בבית הספר- תוכל להיעזר במאור לקחת את הספרים הדרושים. ואתה יודע למה הן חשובות?"

"כי הן נכתבו בדם", השיב קורן את התשובה שהרגיש שמצופה ממנו לומר, נועץ במנהל את מבטו.

"כי הן ימנעו מדם נוסף להישפך בעתיד", תיקן סהר, קם ממקומו, מעיף מבט בנייד המזמזם על שולחנו.

"קורן, אתה מוצא חן בעיני, אבל אפילו אני לא אוכל להגן עליך לנצח, גם אם אני מאמין בך. אל תאכזב אותי"

קורן נעמד, אגרופיו קפוצים לצידי גופו, לא מוריד את עיניו מהמנהל, תחושה מוזרה וחמימה מלאת את ליבו, מעקצצת בקצות אצבעותיו. תחושה שהרגיש לעתים נדירות לפני כן.

גאווה.

"משוחרר! מי יתן והעננים יתפזרו, ותראה את דרכך באור הנכון", קרא סהר בברכה המסורתית.

קורן קד למנהל, ממהר לצאת מהחדר החנוק. הוא הביט על המדבר הנשקף מחלון המגדל – עצום כל כך עד שקורן לא הצליח לדמיין, כאילו הגיע לארץ רחוקה – ולא מרחק כמה של שעת טיסה מביתו. אף טיפת ירוק לא הכתימה את החול הזוהר. המדבר הביט בו בחזרה – אדיש ולא מתפשר, מאתגר אותו, נותן לו הזדמנות.

כמו זו שקורן התקשה להאמין שהמנהל נתן לו. בפעם הראשונה בחייו, הוא רב עם הבריון – ולא יצא אשם. לפחות לא לגמרי. קורן הרים את מבטו לאחור, מביט בדלת הכהה לחדרו של המנהל ומחייך.

"חכה ותראה – אני לא אאכזב אותך", קרא קורן, ומיהר לרדת במדרגות הלולייניות.