צילו של האור – פרק 21

//
הוא עמד בקצה המסדרון, היכן שהייתה הדלת הנעולה למקלט הישן. הגשם הלם בדחלת הזכוכית הנעולה של היציאה האחורית, שתמיד הייתה נעולה. קורן נשען על דלת המקלט, כועס שוב על המורה שהוציאה אותו מהכיתה בלי שעשה כלום. אז הדלת נעלמה- והוא נפל אל החשיכה. שאגה רדפה אחריו, צמאת דם, וזוג עיניים אדומות גדולות הביטו בו בציפייה..
//

קורן הזדקף בבת אחת, מתנשם, ליבו הולם בפראות.

"קורן, השעון", הוא שמע את מאור רוטן. הוא מיהר להלום בפלאפון שלו, משיב את הדממה.

"אתה בסדר?", שאל מאור, מביט בו בשאלה.

קורן נד בראשו בקהות וקם לצחצח שיניים. היו לו כל כך הרבה חלומות – סיוטים – וכל אחד מהם היה יותר מוזר מהשני. הוא רצה לחלוק אותם עם מאור, להוריד ממנו את העול הזה. אבל לא – עדיף שישמור אותם לעצמו. הוא מספיק מוזר גם ככה. הוא צחצח שיניים, מתארגן באוטומטיות, העיניים האדומות לא יוצאות לו מהראש. מה זה היה? ולמה הוא שוב חלם על בית הספר הקודם שלו?

אפשר להוציא את האדם מהמופרע, אבל אי אפשר להוציא את המופרע מהאדם.

אולי קורן באמת מוזר, אולי הוא צריך להפסיק להתנגד לזה, להפסיק להילחם להיות ילד רגיל כמו כולם..

"קורן?", שאל מאור, מניח יד על כתפו. "להזעיק עזרה?", "לא לא הכל בסדר – אני סתם עייף", מיהר קורן להשיב, מניד בידיו. רק זה מה שהוא צריך – שהמורים יחטטו לו גם בחלומות. גם ככה מאז התקרית עם דין משגיחים עליו בשבע עיניים. אפילו לשירותים הוא לא הולך לבד. לא שזה היה כזה משנה לו – כל עוד הם נותנים לו להישאר. כל עוד הוא יוכל להיבחן למחוננים בשבוע הבא יחד עם מאור.

הם יצאו מהחדר, יורדים במדרגות הלולייניות. קורן הציץ שוב בלוח המודעות:

'האם יש לכם את הכוח והמשמעת להיות הטובים ביותר? המבחנים לכיתת המחוננים יערכו ביום שני ה29/11 בקומת הגג במגדל אשכול. רק חמשת התלמידים המצטיינים יזכו להתקבל לתכנית. מי ייתן והטובים ביותר יראו את האור!'

עוד שבוע נשאר. קורן לא ידע אם הוא הטוב ביותר – כנראה שלא. כבר לא היה אכפת לו. הוא היה חייב להתקבל, וללמוד מעבר למה שכולם לומדים. נמאס לו מחצאי התשובות שקיבל בכל מקום – ומזה שנראה שהוא היחיד שמרגיש שמנסים לעבוד עליו. אין מצב שהם מתייחסים ככה למצטיינים, וגם אם כן – לפחות יהיה לו עם מי לחלוק את התסכול.

"נו, אתה מוכן קורן?", שאל מאור, מחייך אליו. "לא יודע, אבל אני חייב ללמוד עם המחוננים. נמאס לי", ענה קורן, מעיף מבט בכמה תלמידי תיכון שחלפו על פניהם בהחלקה מהירה – חותכים את האוויר מעל למדרכה. הוא היה חייב ללמוד את זה כבר – הם כבר למדו כישוף רחיפה בסיסי, זה היה די קל – כמה זה כבר יכול להיות קשה? "אתה לא תוכל לרכוב על האוויר בכל מקרה – זה מותר רק מכיתה ט', שנה הבאה", ענה לו מאור כאילו קרא את מחשבותיו.

"המקום הזה ממש לא הוגן אתה יודע?"

"להזכירך אני הייתי פה שנה שלמה לפניך – אז נראה לי שאני יודע", השיב מאור בחיוך, מושך בכתפיו ולוקח מגש.

"ואני הכרתי את הכל עוד לפני – אחותי י'א ניקית", הצטרפה שקד לשיחה, "אגב, כדאי לכם לנסות את הפנקייק הממולא – זה ממש טעים", היא הצביעה לעמדה החמה, בה הטבח בכובעו הלבן שהונח על מצחו המיוזע זקף את אגודליו בעידוד.

"אחותך י'א ניקית? אז ספרי לנו קצת סודות: באמת לומדים לכשף בכיתות הגבוהות, או שנתקעים לנצח עם הכדורי טניס האלה?", שאל קורן. "תקשיב, אין לך מושג כמה אתה טועה", שקד חייכה. "נו, אז מה לומדים?", "שששש זה סוד! זה יהרוס לך את כל ההפתעה", הצמידה שקד אצבע לפיה בחיוך צופן סוד. קורן גילגל את עיניו. "אולי במחוננים יסכימו לגלות לי. אני חייב לשאול אותם מי המכשף שראיתי ב..", קורן השתתק לפתע, מבין מה הוא אומר.

"איזה מכשף?", שאלה שקד, נעמדת מולו, המגש המעלה אדים לפניה. "איזה מכשף? אני אמרתי מכשף? התכוונתי מרחף – מי המרחף שראיתי מעל מגדל אשכול..", ענה קורן וצחק, ממהר לעבור לצד שקד, מצביע על השולחן שמאור כבר התיישב בו. מאור תמיד ידע מה הוא רוצה, ולכן תמיד היה הראשון שמתיישב ושומר להם מקום.

שקד הביטה בקורן בחשדנות. "אסור לרחף מעל מגדל אשכול. יש רק סיבה אחת שמישהו ירחף שם..", "כדי להסתכל על הנוף?", תהה קורן בחיוך. שלא כמו בבית הספר הקודם – כאן גם המורים וגם התלמידים לקחו את החוקים ברצינות. אף אחד לא יסתכן ככה סתם –

"כי אולי כבר לא אכפת לו? אולי נמאס לו מהכל והוא שונא את עצמו וזו הדרך היחידה להשתחרר מכל זה.."

"מה? איך לרחף יכול לעזור בזה?", שאל קורן, לא מבין לפתע על מה הם מדברים. הוא רק ניסה להתלוצץ. אך שקד הישירה אליו מבט, עיניה החומות רציניות: "יכול ועוד איך. כי אחרי שהוא ימות- אף אחד כבר לא יציק לו".

קורן בלע את רוקו, מסיט את מבטו. הם הלכו בשתיקה והתיישבו לצד מאור. "מה פספסתי?", שאל מאור, שקד מסמנת לו שיעזוב. "למה להתחיל את השבוע בחינוך גופני? זה לא בריא לרוץ על הבוקר", זרק קורן, מעביר נושא. "זה עיוני היום: שמעתי שממשיכים ללמוד את השרירים", "ממשיכים..?", "כן קורן – פיספסת כמעט חודש לפני שבאת ואת כל שנה שעברה. אל תדאג זה לא כזה קש..", "אל תקשיב לו. זה סיוט. תתחיל לחרוש מעכשיו או שבחיים לא תזכור את כל השמות ההזויים הלאה", השיבה שקד, נועצת את מזלגה בכוח בפנקייק, נמנעת ממבטו של קורן.

קורן בלע את רוקו, שתיקה השתררה. מה קורה לה? מה הוא אמר? אולי היא הכירה את התלמיד הזה? קורן חשב שזה פשוט משהו שמכשפים עושים – מרחפים במקומות גבוהים. זה נכון שגם הלימודים כאן לא היו פשוטים, אבל הוא לא חשב ש.. הוא בחיים לא שמע על מישהו ש..

טפיחה הרעידה את גבו, קוטעת את מחשבותיו.

"קורןןןןן שתי דקות סיימת ובאת איתי – אני אשלים לך את השרירים שפיספסת לפני שליאור יגלה שאתה לא עשית את זה בעצמך", קרא אליו דין. קורן התאמץ לבלוע את הפנקייק, כמעט ונחנק, בולע בכוח. "אני אוכל", מלמל קורן, מוזג לעצמו פטל. הוא הושיט את ידו לקנקן – אך דין הרחיק אותו. "קדימה, אמרת שאתה רוצה להתקבל למחוננים לא? בקצב הזה לא תתקבל אפילו לכיתה ז'", התעקש דין. "עזוב אותו כבר, אתה לא רואה שהוא אוכל?", צעקה עליו שקד, תלתליה השחורים קופצים. "מה את מתערבת? אם הוא ימשיך לאכול ככה בסוף הוא עוד יראה כמוך."

צלצול הסטירה פילח את חדר האוכל וקורן הרגיש את כל העיניים מופנות אליהם. "עזוב אותנו כבר. הגזמת לגמרי", קרא מאור, נעמד. "דין.. פשוט.. עזוב", קורן נעמד גם הוא, מניח יד על כתפו.

"אני אעזוב?? למה מה עשיתי? הכל היה בסדר עד שהדובה הזאת התערב..", כעס התלקח אצל קורן, ועיניה הדומעות של שקד היו כל מה שצריך כדי לגרום לפיצוץ. דין עבר את הגבול. קורן נזכר בבריונים שהתעללו בו – בכל הפעמים שקראו לו מעופף, או חלש או קללות גרועות יותר. הוא לא ייתן שדין יעשה את זה לשקד.

קורן דחף לפנים, משתמש ביד על כתפו של דין לדחוף אותו בחוזקה לאחור, גורם לו למעוד על הכיסא שמאחוריו וליפול על הרצפה בחבטה.

דממה השתררה. קורן הרגיש את מבטי כולם ננעצים בו, אך לא היה לו אכפת. הוא כבר לא היה התלמיד החדש – הוא חזר להיות זה שתמיד הציקו לו, זה שתמיד הענישו אותו – הבעייתי.

הוא לא וויתר לבריונים אז – והוא לא עומד להתחיל בזה עכשיו.

"תפסיק כבר להתערב בכל דבר ולחשוב שאתה יותר טוב מכולם. לא ביקשתי ואני לא צריך את העזרה שלך – אני אפילו לא חבר שלך. אז אכפת לך כבר לעזוב אותי בשקט?", הטיח קורן, הלהבה הבוערת בבטנו בוקעת מגרונו.

דממה. דין קם, מנער את חולצתו באיפוק, נועץ מבט זועם בקורן.

"אז ככה? אתה כפוי טובה. אני היחיד שדיבר איתך באמת, כל השאר סתם מרחמים עליך. חתיכת מוזר. מי בכלל רוצה להיות חבר שלך?", דין הטיח בו בקור, יורק על הרצפה לידו ומסתובב ללכת –

"מה קורה פה?", הרעים ליאור מאחוריהם. קורן הסתובב אליו, נזכר לפתע היכן הוא נמצא, מביט בחרדה בתלמידים ההמומים שעומדים סביבם. בטנו של קורן התכווצה – דין רק רצה לעזור לו, איך זה הידרדר כל כך? הוא לא חשב..

"חכה. אני יכול להסב.."

"תשמור את ההסברים למנהל – אתה ודין – ", קרא ליאור, מניף את דין לעמידה בהינף יד. הוא הביט בקהל התלמידים שסביבם: "כל השאר – חכו לי במגרש. תתחילו לרוץ. אני יודע שהיה אמור להיות שיעור עיוני, אבל נראה לי שאתם זקוקים לעוד ריצה". ואז צעדיו של ליאור הדהדו בדממה המצלצלת, לקורן אין ברירה אלא לעקוב אחריו, פניו מתלהטות מכל המבטים שעוקבים אחריהם בחשש, בטינה על העונש שקיבלו בגללם – או אולי בשמחה לאיד?

קורן הפנה את מבטו לאחור. שקד עמדה לצד מאור, מחייכת קלושות, שפתיה נעות בתודה חרישית.

והתודה הזו הייתה כל מה שקורן צריך בשביל להיזכר:

זה לא כמו פעם. כאן הוא התערב להגן על חברה שלו – לא בשביל עצמו. חוץ מזה, שהגיע לדין ליפול ככה. אך בעוד הוא משכנע את עצמו, הוא לא הצליח להשתחרר מהתחושה הרעה שהתפשטה בבטנו. הוא הרגיש שזה רגע שלא יחזור, שמכאן והלאה – הכל הולך להיות שונה.

כי קורן סוף סוף הכיר במי שהוא באמת.

אפשר להוציא את האדם מהמופרע, אבל אי אפשר להוציא את המופרע מהאדם.

וכנראה זה מי שהוא היה באמת – מופרע.

אבל אם זה אומר שהוא יוכל להגן על החברים שלו –

קורן היה גאה להיות מופרע.