צילו של האור – פרק 15

המספרים היטשטשו מול עיניו של קורן, רוקדים בלעג לניסיונו לעשות בהם סדר. מאור ניסה לעזור לו, אבל עזב אותו משראה שהוא לא סתם לא מבין – פשוט לא היה לו כוח לזה עכשיו. מי שם שיעור מתמטיקה בשעתיים האחרונות? ולמה בכלל בית ספר לכישוף צריך מתמטיקה? מה שווה כישוף אם צריך לפתור משוואות בשבילו?

הצלצול קטע את מחשבותיו, מזניק את רגליו לעמידה עוד לפני שהספיק לסגור את המחברת. הוא חיפש בעיניו את דין, אך גם הפעם הוא התחמק ממנו, יוצא מהכיתה לפניו.

"עזוב אותו. אולי הוא מנסה להיות נחמד אליך כי אתה חדש, אבל כמו שראית – הוא בעייתי", אמר מאור. קורן פתח את פיו – וסגר אותו שוב, מושך בכתפיו ומכניס את המחברת המקושקשת בחזרה לתיק.

דין לא ילד בעייתי – הוא חכם מדי בשביל זה. קורן הכיר בריונים מבית הספר הקודם – והם לעולם לא היו עוזרים לו, במיוחד לא עם משהו מסובך כמו פיסיקה. "אולי הוא כזה בגלל השם הזה שהדביקו לו", השיב קורן בעודם יוצאים לחצר הפנימית.

"אולי, אבל זה לא תירוץ. ראית איך הוא התנהג? שמת לב בכלל איך הוא קרא לך?", "מה, צל? אז מה? אני לא ילד קטן. אני לא אתחיל לקרוא לו שמש או משהו", השיב קורן, מתיישב על החול בצל עץ השיטה.

"הוא קרא לך כאילו את אחד מהם – כאילו אתה צל", ענה לו מאור בהדגשה, עדיין עומד. קורן משך בכתפיו בשוויון נפש. "אבל ברור שאני לא כזה – לא הייתי לומד פה אם הייתי. המנהל בעצמו הביא אותי לכאן..", הוא השיב, מביט בצללים המרקדים ברוח היבשה. מאור נד בראשו, מתיישב לצד קורן.

"אתה לא מבין. זו הקללה הכי נוראית שאפשר לומר. אתה ראית בעצמך מה הצללים עושים לא? אתה אמור לדעת".

קורן עצם את עיניו, ראשו נח על ידיו, חושב. "אולי. אבל אני לא אשנא את כל המכשפים בגלל אחד שרדף אחרי", והוא ידע שזה אותו אחד. הוא כבר זיהה את הגלימה הדהויה שלו, את הברדס עם שני הקווים האדומים המקבילים על ראשו, את עיניו האדומות, את הצחוק החורקני..

"והוא היה אחד נורא. תאמין לי", הוסיף קורן, מתנער מהתחושה המעיקה. "חוץ מזה, שהמורים היו אפילו גרועים יותר – כי הם גם היו רעים אלי וגם שיקרו לי"

"אל תדאג, כאן אנחנו לא כאלה. האפורים והצללים שונים – כאן יש חוקים ופקודות, ואם מורה יוצא לא בסדר, תמיד אפשר לכבול אותו ולעלות למשפט"

קורן חייך – בעיקר כי הוא מצא תנוחה נוחה, והשמש ליטפה את פניו והיה מספיק צל כדי שלא יהיה לו חם. "המורים הם מעל החוק. ואם לא ראית את זה עדיין סימן שלא שברת מספיק חוקים".

"מה? למה שארצה בכלל לשבור חוקים?", שאל מאור בתמיהה, גבותיו מתרוממות בשאלה.

"שאלה טובה", מלמל קורן, מתיישב בחזרה. מאור לא לחץ מעבר לזה – ולקורן לא היה כוח להסביר. תחושה רעה חלחלה אל בטנו. הוא לכסן מבט למאור, נוגס בתפוח הירוק בשלווה האדישה שסיגל לעצמו, והרגיש לפתע שהוא לא יושב ליד מאור – אלא הולך ומתרחק ממנו.

הוא שונה, ואין שום דרך שיוכל לשנות את זה. הוא לא יכול לשנות את העבר. הוא לא יכול לשנות את מי שהפך להיות. אולי אם היה מגיע לכאן מוקדם יותר זה היה אחרת אבל..

הצלצול קטע את מחשבותיו, ילדים מתחילים לקום ולחזור לכיתות. "אתה בא?", שאל מאור, מושיט את ידו. "כן בטח, תודה!", השיב קורן ולקח את ידו, קם כמעט בלי מאמץ בעזרת מאור.

"עכשיו חינוך גופני – שמת בסוף את הבגדים בתיק, נכון?", שאל מאור באגביות. קורן נעצר, מכה על מצחו. "כמה זמן יש?", "הצלצול היה עכשיו אז לדעתי אנחנו כבר במינוס". קורן השפיל מבט אל בגדיו – מכנסי דגמ"ח חומים וחולצת טריקו תואמת עם סמל בית הספר. "לא נורא, אני אביא כבר בפעם הבאה", "הו, עדיף שנשיג לך עכשיו – אתה לא רוצה לעשות רושם כזה על המורה לחינוך גופני..", "תן לי לנחש – גם הוא קשוח?", השיב קורן, מכווץ את גבותיו וחושק שפתיים. מאור צחק. "אתה מבין מהר. בכל מקרה, אני חושב שיש לי ספייר בתיק, אני אביא לך".

"יש משהו שאתה לא מוכן אליו?", שאל קורן, מקבל בתודה זוג מדי ספורט קצרים.

"אפילו לא צל של סיכוי".