צילו של האור – פרק 14
"בוקר טוב קורן, סיימת? יש שיעור חיות קסומות עכשיו – ותאמין לי, אתה לא רוצה לפספס אפילו שנייה", קראה אליו שקד. קורן הרים את מבטו מצלחתו והסתובב אליה. היא הביטה בו בחיוך, גלי שיערה החום-זהוב אסופים בקוקו. "אין דבר כזה שיעור שאי אפשר לפספס ממנו אפילו שני..", "נו באמת קורן! פשוט תסמוך עלי. אז סיימת כן? אתה בא?", קטעה אותו שקד, מנערת את כתפו. "יש לי ברירה?", מלמל קורן בעודו קם, מרים את המגש שלו, מסמן למאור בעיניו.
"האמת היא שלדעתי זה שיעור לא חשוב במיוחד – ממילא חיות קסומות הן כל כך נדירות בעולם האפור שבטח זו תהיה ההזדמנות האחרונה שלנו לרא..", "לא נכון מאור! אתה שוב טועה ומטעה. בעצם, הן נמצאות בעיקר בעולם האפור. זה שהן חייבות להתחבא כי אם לא יהרגו אותן או יותר גרוע.. אני רוצה להפסיק את זה. אני אשחרר אותן לחופשי", ענתה שקד למאור, זוקפת את סנטרה בגאווה, מושכת את קורן בכוח לעמידה לצידה.
זה היה מרשים – איך שהיא הכריזה על החלום שלה מול כולם, בטוחה שהיא תצליח להגשים אותו, עיניה החומות בורקות..
"מה?", שאלה אותו שקד במפגיע, מיישירה אליו מבט. "כלום, כלומר, הייתי רוצה להיות שם כשתעשי את זה", מלמל קורן והשפיל את עיניו. "אתה מוזמן בחום – אבל בשביל זה אנחנו צריכים להגיע לשיעור. אז אולי תבוא כבר? גם אתה מאור – לא מתאים לך לאחר.", השיבה שקד, מסיטה את מבטה מקורן, מציצה בצלחת המלאה למחיצה של מאור ובלי להביט לאחור ולראות אם הם באים גם, מתרחקת משם עם המגש שלה. "חכי! אנחנו באים", צעק אליה קורן, מזדרז לאסוף את המגש שלו. "אל תדאג, היא תחכה לנו בחוץ", השיב לו מאור ברוגע, מסיים את הקרואסון שלו בנגיסה גדולה וקם ממקומו.
…
"ברוכות הבאות, ברוכות הבאות. שבו נא, היא כבר רוצה לפגוש אתכן..", מלמלה המורה במהירות, מחווה בידיה בתנועות קופצניות אל מדרגות חצי האמפי שמולה. "היא לא רואה שיש כאן רוב של בנים?", לחש קורן למאור, שסימן לו בידו להיות בשקט. "אל תרגיז או..", "קורן, שלום גם לך ונעים מאוד. שמי מאיה מנדלסון ואני המורה והסמכות העליונה בנוגע לחיות עם פוטנציאל קסום. לצרכי נוחות, אדבר בשיעורים בלשון נקבה – ואני מבקשת שגם את תדברי כך", נעצה בו מאיה את עיניה הירוקות, הגדולות מבעד למשקפיה העגולים האדומים. קורן גלגל את עיניו, נושך את שפתו ומתאפק שלא לענות.
"כל הכבוד. עדיף להתעלם – מניסיו..", "ששש מאור! היא מתחילה..", קטעה שקד את מאור, עיניה מרותקות אל המורה, שצעדה לירכתי האמפי, כאילו מחפשת משהו ברצפה.
לפתע יללה גבוהה החרישה את הדיבורים, וחתול שחור קפץ אל תוך ידיה של מאיה משום מקום, "תכירו את קיו, העוזרת שלי לשיעור של היום", היא אמרה, מלטפת אותה, עד שהיא התרוממה באוויר, מגרגרת בהנאה.
"כפי שאתם רואים, כבר יש בינינו קשר. מי תוכל להזכיר לי למה אני מתכוונת?", קורן גלגל את עיניו אך שקד הרימה את ידה בהתלהבות: "זה אומר שהוא סומך עליך, ופתוח מספיק בשביל שתוכלו למזג את הקסם שלכן"
"תשובה נכונה! נפלא שקד, מצטיינת כרגיל. ומה את צריכה לעשות כדי שהוא יסמוך עליך?", "להאמין בו, כלומר לאהוב אותו ולהעביר לו מהקסם שלי ולהיפתח אליו – ולתת לו..", "מצויין! אבל שקד, אל תגלי עדיין את כל הסודות שלנו כן?", קראה אליה מאיה בחיוך לבבי – שהעלה צמרמורת בגבו של קורן. "ובכן, היום אני רוצה שכולכן תצליחו למזג את הקסם שלכן עם קיו. תתחלקו בבקשה לקבוצות של שלוש, אחת מכן תהיה עם קיו. נסו לגרום לה לרחף. ואני לא רוצה לראות אף אחת מנסה לרמות ולעזור למי שצריכות להרים אותן. קדימה! אני אעבור בינכן", מאיה ספקה את כפיה, מרחפת במעלה מדרגות האמפי אל הקבוצה הראשונה.
"טוב הבנתם מה היא בכלל רוצה?", שאל קורן, מרים את ידיו בשאלה. מאור נד בראשו, אך שקד הינהנה בהתלהבות: "נו מה יש לכם? זה ממש קל. בואו אנחנו חייבות להיות הראשונות! תעזרו לי לרחף", שקד נעמדה ביניהם, ידיה שמוטות, עיניה עצומות. "אממ את זוכרת שלא הצלחתי להרים אפילו כדור טניס בשיעור אתמול כן?", מלמל קורן בשקט, מתקשה לנפץ את התקווה שלה. "קורן! שמעתי את זה, ותדע לך שאתה עשית את הרוב אתמול – לא הייתי מרימה את הכדור בלעדיך"
הוא עשה את הרוב? על מה היא מדברת? הוא רק חבט בכדור וגם זה בקושי..
"קורןןן מה קורה? אני רואה שמציקים לך פה.. צריך שאני אציל אותך?", דין הופיע לפתע מאחוריו, וקורן זז בדיוק בזמן להימנע מטפיחת השכם האימתנית שלו. "תודה, אבל כבר יש לי קבוצה", קרא אליו קורן מבלי להביט בו. הוא לא רצה לפגוע בו – אבל רצה להישאר עם מאור ועם שקד. דין באמת עזר לו עם פיסיקה – אבל שם נגמר הקשר ביניהם. קורן עדיין חש מאויים בכל פעם שהוא הגיע אליו, מבהיל אותו בטפיחות השכם האלה שלו. ילדים כמו דין היו בדיוק הילדים שהיה מתרחק מהם לפני כן –
או שאולי הוא טעה? אולי הבעיה הייתה בו? שהוא לוקח דברים קשה – כמו שדין אמר? אולי בשביל להיות חזק – לפחות כמו דין – הוא צריך להפסיק להיות כמו שהוא היה רגיל עד עכשיו?
"היי דין! את לא רואה שאת מפריעה?", קראה אליו שקד, טופחת על כתפו בעוצמה שכמעט דידרה אותו במדרגות. דין נאחז במעקה והתייצב, עולה בחזרה וצועק: "מי דיבר איתך בכלל י'חתיכת מוזרה? יאללה קורן בוא נ..", "אני מוזרה? למה מי אתה? לך תחפש את החברים שאין לך", צעקה שקד, ידיה קפוצות לצד גופה. דין תפס את קורן בידו, מושך אותו אליו: "הנה, אחד מהם עומד ממש מולך! וברור שהוא מעדיף אותי מאיזו אבונפחא אחת שלא מפסיקה לדבר על עצמה"
קורן הציץ בחרדה בשקד, רואה בכאב כיצד עיניה החומות נפערות בתדהמה, בורקות ונוצצות. היא הרימה יד וכיסתה את פיה, משלבת את ידה השנייה סביב בטנה.
"שמע, הפעם הגזמת, לא קשור למורה או לקורן או לכלום. לא עושים דברים כאלה אחי", אמר מאור בקור, נעמד לפני שקד, נועץ בדין את מבטו. דין הסתכל על קורן, כמבקש ממנו עזרה, עיניו נפערות לפתע משהבין שהגזים. "לך מפה. בבקשה", השיב לו קורן, נועץ מבט בחרך בין המרצפות, אגרופיו קפוצים. "באמת? ככה, קורן? ככה אתה מודה למי שעזר לך – חתיכת צל", קורן ראה מזווית עינו את דין ניגש אליו, נעמד ממש מולו – אך הוא עדיין סירב להביט בו. הוא ראה את רגליו זזות, צל ידיו ריחף על הרצפה –
"מה קורה כאן? דין! שוב את עושה בעיות?", קורן ראה את שמלתה של מאיה ניגשת אל שקד, מחבקת אותה. "תסבירי לי מה קורה כאן תיכף ומיד", המשיכה מאיה, מרימה את קולה, קיו קופץ אל חיקה ביללה.
שתיקה רועמת. אפילו החתול הפסיק להתחכך במאיה והביט בדין בריכוז.
"בסדר גמור. חכה כאן – שקד, אני רוצה ש..", מאיה החלה להסביר בשקט לשקד, שהרימה את ראשה, חיוך זהיר מפציע מבין שפתיה. היא נדה בראשה ואז מאיה התרחקה מעט, צופה בה. שקד התכופפה ופרשה את כף ידה לפנים על הרצפה, מסובבת את כתפיה ושומטת אותן בנשיפה רוטטת.
לרגע דבר לא קרה.
ואז החתול השחור קפץ מחיקה של מאיה, רץ אל שקד ביללות ציפייה. שקד צחקה, מלטפת אותו ומשחקת איתו – כאילו היא מכירה אותו כבר שנים. לפתע היא הפסיקה, נעמדת ומצביעה על דין.
"מיייאו!", קיו זינק על דין המופתע, שנרתע לאחור, כמעט ונופל שוב במדרגות. הוא ליקק אותו והתחכך בו, מסרב לעזוב, דין מנסה לשווא להרחיק אותו תוך קריאות גועל. "נראה שהוא אוהב אותו", לחש מאור לקורן, בעוד דין נופל לאחור בניסיון לחמוק –
הוא בעט בו בחוזקה, ויללה גבוהה פילחה את האמפי, מלווה בגרגור תוקפני.
"אהה! לך מפה חתיכת חתול מטומטם!", דין המשיך לבעוט, מכסה את פניו בידיו, מתרחק לאחור. "קיו!", קראה מאיה בקול מהדהד. החתול נעצר לפתע, חוזר אליה באיטיות, כאילו שכח שהיה באמצע ריב לחיים ולמוות.
"חזרו למקומותיכן, יש לי משהו חשוב להסביר לכן", קראה מאיה, אוספת את החתול לחיקה ויורדת בחזרה לבמה. כולם חזרו למקומותיהם, חלק בטרוניה, חלק בהקלה, מעטים בלבד מחזיקי את החתול בחיקם כמו שמאיה עשתה.
לפתע השתרר שקט. בלי להשמיע קול, החתולים קפצו למטה בצעדים גמישים, נאספים סביב גבירתם, מגניבים מבטים חשדניים אל הילדים שהיא שלחה אותם אליהם. "חתולים יכולים להיות מקסימים: פרוותם הרכה, כפותיהם הקטנות, ראשם העדין, עיניהם הרואות הכל, רצונם להוכיח את עצמם למי שבאמת רוצים בטובתם.."
מאיה הרימה את מבטה אל דין, שישב למעלה, ידיו שלובות: "אבל ברגע שמאיימים עליהם – הם הופכים לחיה אחרת – חיית טרף. ציפורניהם החדות יישלפו, שיניהם יינעצו במדויק היכן שזה יכאיב, עיניהם יחפשו נתיב מילוט או סיוע", מאיה רקעה לפתע ברגלה, גורמת לחתולים שלידה לקפוץ הצידה בציפורניים שלופות וביללה רועמת, כמה מהם אפילו שורטים אותה.
אך מאיה לא נבהלה, רק נדה בראשה, חושפת לכיתה את הסימנים האדומים על רגלה ומתכופפת פעם נוספת. ולאט לאט, החתולים השחורים נרגעו, שבים להתהלך סביבה, מגרגרים בקולות קטנים ולא מאיימים.
"אנחנו גם כאלה קצת: שולפים ציפורניים למראה איום, צוחקים בהקלה כשהוא מוסר. אך לבני אדם אין באמת ציפורניים: לכן הם שולפים מילים – וזה אפילו גרוע יותר. השריטות האלה – ", היא חשפה שוב את רגלה האדומה – "יעלמו כלא היו תוך כמה ימים, אני אשכח שהן בכלל היו שם. אבל שריטות כאלה – ", היא החוותה על פיה ועל אזניה, "לא נעלמות. גם אם לא רואים אותן, הן תמיד יהיו שם, גורמות לנו לשלוף ציפורניים אפילו בלי כוונה – כמו שדין עשה", "אבל היא התחילה!", התפרץ דין, נעמד במקומו, מביט בשקד בכעס.
"ומה זה משנה, דין? העובדה שהחתולים שרטו אותי אומרת שמותר לי לשרוט אותם?"
דין הסיט את מבטו, קורן לא הצליח לשמוע את התגובה שלו – ואולי עדיף ככה.
"התשובה היא לא. לכל מי שהיה לה ספק בכך"
קורן ראה את דין מגלגל את עיניו, אוסף ענף מהרצפה ומתחיל לשחק בו.
"ובכל זאת, זה בסדר שזה יקרה לפעמים. אנחנו בני אדם, ואתם – למרות כל מה שמכניסים לכם לראש – עדיין ילדים. אבל אני אלמד אתכם איך להבין את ההרגשה הזו – ואיך לעצור את עצמכן לפני שתשלפו ציפורניים. איך לזהות שאתם פגועים..", "את פוגעת בי עם הדיבור הזה שלך, סבבה?", קטע אותה דין, כל הראשים נפנים אליו.
"יש כאן עוד מי שמרגישים כמו דין?", שאלה מאיה, שומטת את ידיה לצידי גופה. תחילה בהיסוס, ואז במהירות, ידיים התרוממו באוויר. רק בנים מעטים לא הרימו את ידם – מאור וקורן ביניהם. "מה זה בכלל משנה?", לחש קורן למאור, שמשך בכתפיו, מסמן לו שיסביר לו אחרי זה
"אני מבקשת מכם סליחה. מהיום, נדבר בשיעורים גם בלשון זכר וגם בלשון נקבה. זה יהיה בסדר מבחינת כולם?", שאלה מאיה בשקט, סוקרת את הכיתה. מלמולי הסכמה נשמעו, ואפילו דין נד בראשו.
"מצויין. יש לנו הסכם. לשיעור הבא, אני מבקשת שכל אחד ואחת יחשבו מה הם עוד ירצו לכלול בהסכם שיעזור להם להרגיש טוב ובנוח בשיעורים, ועם החיות כמובן. החתול הוא חיה מוכרת יחסית, אבל ככל שנתקדם נפגוש חיות שיהיה להן קשה יותר לקבל בני אדם זרים – ולכם יהיה קשה לקבל אותן. נצטרך לפתוח את הלב.. אבל אני מקדימה את המאוחר – משוחררים!", קראה מאיה, צועדת החוצה מהכיתה, החתולים מלווים אותה מכל צד, מתחככים ברגליה בהנאה.
תגובות (0)