צילו של האור – פרק 13

"לאן אתה הולך?", פנה קורן למאור, שהמשיך ללכת בשביל, לא פונה לכיוון המעונות. "ארוחת ערב כמובן, חשבתי שאתה בא איתי", ענה מאור, מרים את גבותיו. מה? ארוחת ערב..? נכון.. קורן עדיין היה צריך להתרגל לזה שהוא בעצם גר בתוך בית הספר. הוא פנה בחזרה למאור, ממשיך ללכת איתו.

"תקשיב, אל תיקח ללב את מה שיוסף אמר", המשיך מאור כאילו קרא את מחשבותיו. קורן אכן עוד חשב על הויכוח שלו עם המורה להיסטוריה.

'לא לכל דבר יש סיבה. אנחנו לא יודעים למה זה קרה, אבל העובדות מדברות בעד עצמן ומאוחר מדי להחזיר את הגלגל לאחור.'

"יוסף פשוט התחמק ממני. הוא התעקש שמכשפי הצל רעים ומכשפי האור טובים. אבל למה נהיו בכלל מכשפי אור ומכשפי צל?", התרעם קורן. הוא קיווה למצוא את הסיבה למה תקפו אותו כל השנים – ויוסף פשוט אמר שזה קרה סתם, כי הוא נולד מכשף – ולא בצד הנכון.

"טוב, עברנו על זה בשנה שעברה..", קורן נעצר, שם יד על כתפו של מאור, מסובב אותו אליו. מאור צחק: "בסדר, בסדר, בוא נראה: הבדלי מעמדות בין מכשפי האצולה למי שלמדו בכוחות עצמם, ציד מכשפות, איסור ללמוד כישוף באופן עצמאי..", "כן אבל למה? למה היה כל זה?", הקשה קורן, לוקח מגש וסכום, מנסה להתגבר בקולו על הרעש בחדר האוכל.

הם התיישבו בצידו של אחד השולחנות הארוכים, שנותר פנוי. מאור חתך את החביתה שלו, נוגס במבט מהורהר. "תשמע. הם תוקפים סתם ככה ילדים שלא עשו להם כלום – כולל אותך. אולי הם פשוט רעים וזהו", משך מאור בכתפיו, לוקח ביס נוסף מהחביתה. קורן הכין לעצמו כריך מהלחם החום המוזר, הריח החם והמר מתתקתק מושך אותו. הוא נגס – והעווה את פניו, משתדל לבלוע, חריפות מרה-מתוקה ממלאת את פיו. מאור צחק: "הייתי צריך להזהיר אותך. משום מה למכשפי אור יש קטע עם חריף, ומר ועוד טעמים מוזרים. תמיד תסתכל ותריח את האוכל לפני שאתה באמת אוכל אותו", הוא אמר בפנים חמורות סבר, נוגס שוב בחביתה.

קורן המשיך לאכול בשקט, מביט סביבו בחדר האוכל הקולני. נערים ונערות דיברו בקולניות, הולכים אנה והנה. אפילו השיחות, ממה שהצליח לשמוע, היו רגילות לגמרי: 'שמעת על השיר החדש של EYE OF MELIAN?', 'הוא מדהים! השמועה אומרת שהם יבואו לכאן להופעה בחג האורות', 'להרים קצת את המצב רוח אחרי המבחן בפיסיקה', 'לגמרי. המורה הזה שרוט'..

"היי קורן! מה נשמע? מתי אתה בא אלי לשיעור תגבור?", טפח דין על שכמו לפתע, גורם לו להשתנק ולבלוע בקושי את החביתה שנתקעה לו בגרון. "אני לא צר..", החל קורן לומר, כשנזכר לפתע בשיעור – איך כולם הצליחו בכזו קלות, ורק הוא לא הצליח כלום לבד. אם שקד לא הייתה שם – הוא לא היה מצליח להחזיק אפילו נוצה באוויר. חוסר האונים הזה, שחשב שייפטר ממנו כשיעבור בית ספר – קורן שנא אותו, והיה מוכן לעשות הכל כדי להיפטר ממנו.

קורן הרים את מבטו אל דין, שחייך אליו חיוך רחב, ממתין לתשובתו. "היום בערב?", שאל קורן, מניח את הסכום בקול צלצול. "בהיר. ניפגש בספריה מתחת למעונות בשמונה", אמר דין והחל ללכת, כשלפתע הסתובב בחזרה: "אה ותתכונן: אל תחשוב שאני יקל עליך רק כי אתה חדש". כעס עלה בקורן, פותח את פיו. מי הוא חושב שהוא? "אנ – ", קורן החל לומר, אך דין כבר התרחק משם. הוא נאנח, מביט בצלחתו שנותרה חצי מלאה – אבל לא היה יכול לאכול עוד.

"סיימת?", שאל מאור. קורן נד בראשו, קם אחרי מאור, מחקה אותו ואוסף את המגש והצלחת. הם המשיכו לאחורי החדר הגדול, המואר באור בהיר של.. "אין פה מנורות! מאיפה מגיע האור?", שאל קורן, נעצר בהפתעה. "כישוף אור כמובן. יש הרבה אור בחוץ: מהירח, מהכוכבים, מהערים הקרובות. הכישוף רק ממקד אותו כאן", הסביר מאור, מצביע על חלונות הזכוכית הגדולים שמסגרו את כל הקירות העליונים – ואת התקרה השקופה. עכשיו כשהוא חשב על זה, האור באמת היה לבן ונוצץ, כאילו חי, פועם בכל החדר מבלי להשאיר אפילו פינה חשוכה אחת. "אבל..איך?", שאל קורן בתדהמה, מוקסם, לא מבין איך לא שם לב לזה לפני כן. מאור צחק וחייך אליו, נדבק בהתלהבות: "זה באמת מגניב הא? בשנה הבאה נתחיל ללמוד כישוף אור. ואולי במחוננים מתחילים אפילו לפני זה..", "ואנחנו עומדים להצליח להתקבל לשם", המשיך קורן, משפיל את מבטו במבוכה, נזכר במצבו:

התלמיד החדש, לא יודע כלום, בפיגור אחרי כולם.

"ברור. נעוף מעל בית ספר ונסתכל על כולם מלמעלה", קרא מאור, עיניו הירוקות בורקות. הוא לא חשב שקורן הגזים, וכאילו לא שם לב למצב שלו. כאילו הוא היה כמוהו, אחד מהם.

הם הניחו את המגשים על מדף השיש, והם החלו להתקדם מעצמם אל הכוך שבסופו. קורן נעצר בהלם, מביט בהם, משפשף את עיניו. מאור שם יד על כתפו. "בוא, נלך. אתה עוד תתרגל לכל זה עד שזה יראה לך משעמם, תאמין לי", הוא אמר, מוליך את קורן מחוץ לחדר האוכל אל המדשאות הגדולות. קבוצת נערים ונערות חלפו לצידם ביעף, מרחפים מעל המדרכה על סקייטים בלתי נראים, מחליקים על אוויר הערב הקריר.

חיוך התפשט על פניו של קורן. ממש לא היה אכפת לו להתרגל לחיים כאלו.

"קווורן", קרא דין, מנער את קורן ממחשבותיו וגורם לו לעצור. "ייאלה בוא. אתה לא רוצה להישאר הלוזר של הכיתה, לא?", קרא אליו דין, בקושי מעיף מבט לעבר מאור. "אנ-", "זה בסדר. נתראה אחר כך, קורן", קרא מאור בשקט, מנופף לו לשלום, מגניב אל דין מבט. ולפני שקורן הספיק להשיב, דין כבר משך אותו משם:

"אז נתחיל בפיסיקה, כי בתכל'ס זה הכי מסובך, ואני הכי טוב בכיתה בזה. יש לך מזל..", "חכה רגע, לעזאזל!", צעק קורן, מנער ממנו את ידו של דין שתפסה את פרק ידו. דין הסתובב אליו, שפתו התחתונה משתרבבת החוצה בזלזול: "מה אתה בשוק? אמרנו שנלמד בערב", "אתה אמרת..", מלמל קורן. "מה? לא שמעתי? בכל מקרה בוא כבר – אין עוד הרבה זמן חופשי", קרא דין, תופס שוב את ידו – למורת רוחו של קורן. קורן נאנח, מסיט מבט אחרון לאחור, מחפש את מאור – אך הוא כבר הלך.

.
.
.

"נו קורן, כבר עברנו על זה. פשוט תכפיל עשר במסה שהיא שתיים ותחשב את a..", דין כמעט צעק עליו. קורן נמרח על השולחן בספרייה, נועץ מבט אומלל בדף התרגילים שקיבלו לשיעורי בית. "אממ רגע, למה..אז מה אני שם בצד שמאל?", מלמל קורן, מנסה להראות שהוא מבין.

דין נאנח, מביט לפנים, מתעלם מהשאלה. "כבר אמרתי לך: צד אחד הכוח, בצד השני הכדור, ואתה מחלק ומוצא את a. אתה סתם עושה מזה סיפור", דין אמר בשקט. "נו? תעשה את זה כבר. בקצב הזה אנחנו נישן בספרייה", הוא המשיך ללחוץ, מביט בשעון הקיר. קורן הרים גם הוא את מבטו לשעון: מוט מעוטר באמצע עיגול, מואר מתוך כדור אור שנח בקצה המעגל. כמו שעון שמש עם שמש משלו. מעניין איך זה עובד..

"קורן! צא מזה אחי, מה יש לך? יאללה בוא נגמור את זה. תפסיק לעשות את עצמך כאילו זה קשה לך", ניער אותו דין, קורן דוחף אותו אינסטנקטיבית מעליו.

חזק מדי – חזק כל כך שדין נפל מהכיסא שלידו, מבט המום נמתח על פניו.

"היי תרגיע! מי אתה חושב שאתה? זה לא יעזור לך להתחמק. שב כבר ותפתור את זה – או שנישן בספריה. והשמועות אומרות שרוחות של תלמידים אבודים כמוך רודפות אותה בלילה – ותאמין לי שאתה לא רוצה לבדוק את זה בעצמך", דין הניח את ידיו על כתפיי קורן, דוחף אותו בכוח לכיסא. אחר כך התיישב בחזרה, משפשף את גבו, מעווה את פניו בכאב.

קורן בהה בו בתדהמה, ידיו עדיין מורמות:

מה? הוא לא עומד להחזיר לו?

"מה? חשבת שאני אתחיל לריב איתך פה? אבל אתה חבר שלי, ולא עושים דברים כאלה לחבר קורן – אהמ אהמ", דין נתן בו מבט רב משמעות, גורם לו להשפיל את עיניו בבושה.

קורן שנא את הילדים שתמיד לקחו את החוק לידיים, וחשב שהוא שונה. אבל הוא היה חייב ללמוד להגן על עצמו. זה לא שהוא רצה לריב – לא הייתה לו ברירה. אולם הפעם דווקא כן הייתה לו ברירה – הוא לא היה חייב לדחוף את דין. מה שעשה כרגע התאים להם, לבריונים – יותר מאשר לו. הוא לא הכיר את עצמו ככה – וזה הפחיד אותו.

"ייאללה הכל טוב, אבל תפתור כבר את התרגיל הזה! אפשר לחשוב שזה איזה כישוף צל", קרא דין, מאלץ את קורן לפנות בחזרה לדף שבהה בו בשתיקה. "טוב, אמרנו שבצד של הF זה הכבידה, ובצד השני התאוצה לא?", קרא קורן באיטיות, מנסה לכפות על עצמו להתרכז – "כן! עכשיו רק תשים במקום האותיות את המספרים וסיימת", קרא דין בהתלהבות הרגילה שלו – כאילו הם בכלל לא רבו. קורן חייך, משרבט על הדף את המספרים. בכל פעם שנתקע, מהסס, הרים את מבטו אל דין – שהמשיך להביט בו בריכוז, שולח לו מילות עידוד. הוא כל כך רצה לעזור לקורן – הוא לא היה יכול לאכזב אותו..

בבית הספר הקודם לאף אחד לא היה אכפת אם הוא הבין, או אם הצליח לפתור נכון. כל עוד למורה היה שקט והיא ראתה שהם כותבים – לא היה אכפת לה. קורן צייר בכל הזדמנות, אז הפעמים היחידות שהמורה שמה לב אליו היו כשהציקו לו. וגם אז, לא היה אכפת לה מי צודק. היה קל מדי להאשים את קורן – התלמיד הבודד, המוזר, הבעייתי, שמטופל אצל היועצת..

וגם לאף אחד מהילדים האחרים לא היה אכפת. היו כאלה שריחמו עליו ועזרו לו לפעמים – בהיחבא, כדי שלא יראו אותם יחד עם המוזר הזה, שלא יחשבו בטעות שהם כמוהו. אפילו היו מי שניסו לדבר איתו באמת, דאגו לו כשראו שחזר לכיתה חבול כולו, מבט פראי בעיניו החומות. אך גם אז, הוא לא הצליח להסביר להם מה קרה לו. ליתר דיוק, הוא לא היה יכול להסביר להם: ברגע שהיה אומר שמפלצות תקפו אותו, או דמות בברדס, או שעץ קרס עליו, או שהאדמה ניסתה לבלוע אותו – הם היו מביטים בו בפחד מהול ברחמים, מנסים לנסח תשובה הגיונית, עד שהתייאשו והלכו. 'נשמע קשוח' הייתה התגובה הכי כנה שקיבל אי פעם – וגם רן, שאמר את זה, התקשה להאמין לו.

אבל דין היה שונה. הוא ראה שהוא מוזר, שונה, ובמקום לברוח הוא ניסה להתקרב אליו יותר. במקום לברוח, הוא ניסה לעזור לו והנחישות שפיעפע בבטנו של קורן, מהולה בכעס עליו ובתסכול מחוסר האונים שלו, הייתה בזכותו. הוא לא חשב שזה גדול עליו, לא הספיק לחשוב עד כמה הוא לא מבין כלום – כי הוא היה חייב לרוץ קדימה, בורח ממבטו הבוחן של דין, משרבט מספרים מתוך אינטואיציה יותר מאשר ידע, זורק את חוסר הביטחון בצד. כי דין הביט בו – והוא לא היה יכול להראות חוסר ביטחון מול מישהו כמוהו..

"רואה? אמרתי לך שזה לא כזה מסובך. ואפילו הספקנו לסיים לפני הסגירה", קרא לפתע דין. קורן הרים אליו את מבטו בשאלה ואז החזיר אותו לדף שלפניו – שכל השורות הלבנות לתשובות התמלאו בו פתאום. "וזה נכון? צדקתי?", שאל קורן בחשש, מופתע מהמשימה שנגמרה פתאום בלי ששם לב אליה. "בוא נראה..", דין בחן את הדף, שולף עיפרון ומוחק ומתקן כמה מספרים: "חוץ מכמה טעויות חישוב טיפשיות הכל נכון. אמרתי לך שאתה יכול! בפעם הבאה תקשיב לי", קרא דין, משלב את ידיו.

קורן בהה בדף המקושקש עכשיו: "אבל טעיתי בהכל – אם זה היה מבחן, הייתי בטוח נכשל", אמר קורן בשקט, מתאפק שלא לקמט את הדף לכדור כמו שאהב לעשות. אך דין החווה בידו בביטול ואמר: "נעע. כל הקטע זה להבין את העיקרון. בפעם הבאה פשוט תנסה להתרכז יותר".

קורן חייך אל דין: "בפעם הבאה אתרכז כל כך שתשכח שאני פה"

"הו, נשמע מסוכן. איך תצליח למצוא את הדרך החוצה מהספרייה בלעדי?", קרא דין, מחווה בידו אל היציאה, קם ממקומו. קורן סגר את המחברת, תוחב את הדף בתוכה וקם.

"אל תדאג, אני אסתדר"

"באמת? אתה לא נראה כמו אחד שמסתדר. בכל מקרה, בא לך ללכת למועדון? יש עוד שעה עד הש"ש, והגיע הזמן שתכיר עוד אנשים. יכול להיות שאפילו תמצא מישהו שדומה לך", שאל דין, מחווה לכיוון הדרך למעונות – ולמועדון שבתחתיתם.

"למה לא? למרות שאין סיכוי שיש כאן מישהו שיתחבר אלי"

דין הרים גבה. "תתפלא, האקדמיה לכישוף אוספת את הילדים הכי מוזרים ושרוטים בכל הארץ, זה פלא שאנחנו בכלל מסתדרים ולא הורגים אחד את השני או משהו". קורן בלע את רוקו, מביט הצידה בעצבנות. טפיחה הרעידה את גבו: "מה אתה בשוק? סתם צחקתי, תירגע", קרא דין, מלכסן אליו מבט מודאג. "חוץ מזה, בתור הילד הכי מוזר שאני מכיר – אתה תאכל אותם בלי מלח".

פעם, קורן היה נעלב אם היו קוראים לו מוזר – ולא סתם, 'מלך המוזרים'. אבל משום מה, הוא רק חייך אל דין, ממשיך ללכת לצידו במדרכה הלבנה המרוצפת, נערה חולפת על פניו במהירות, מחליקה על האוויר בדרך הכסופה שלצידו. לדין לא היה אכפת שהוא מוזר, וגם אם הוא היה מעצבן וצעק עליו – הוא רצה את טובתו. היה אכפת לו.

וזה יותר ממה שהיה יכול להגיד על כל ילד אחר שהכיר בחייו.