צילו של האור – פרק 12

לפתע קורן הרגיש מכה חזקה בכתפו. במהירות, מתוך החוש שפיתח בנוף הגליל, סב במהירות על עקביו, פותח מרחק, ידיו עולות להגן על פניו..

אך יורדות משראה את דין נועץ בו עיניים כחולות חזקות, חיוך זחוח על פניו.

"שלום קורן! לא אמרתי לך כבר להיזהר עם הידיים האלה שלך? באמת, אני נראה עד כדי כך מפחיד? אבל אפילו הסתרקתי הבוקר" , צעק אליו דין, טופח על שכמו ומתחיל ללכת איתו לכיתה. קורן חיפש בעיניו נואשות את מאור. לא היה לו כוח עכשיו להתמודד עם דין. לאן הוא נעלם?

"מה, אתה מתעניין ברוסי הזה? אהה נכון, שכחתי שאתם יחד בחדר. רוצה שאבקש שתעבור אלי? אנחנו רק שניים.."

"זה בסדר, גם אנחנו רק שניים", ענה קורן בשקט, אגרופיו קפוצים, ממשיך לחפש את מאור – כנראה שהוא כבר התקדם ונכנס לכיתה… "בכל מקרה, הקסם שעשית בכיתה – זה היה מטורף. כלומר כן, אני אעזור לך לשלוט בו, אבל התחלה טובה", שינה דין נושא לפתע, משאיר את קורן מבולבל.

"אהמ תודה?", הוא ענה, מפנה את מבטו אל דין, מנסה להבין למה הוא מתכוון. לפתע הוא התפרץ בצחוק, טופח שוב על שכמו של קורן – גורם לו לקפוץ הצידה. "ואעזור לך גם בזה. למה אתה קופץ? תירגע. אתה רגיש מדי", המשיך דין במבט מוזר. קורן השפיל את מבטו, ממהר להיכנס לכיתה, בולע את הכעס שחשק את שיניו;

רגיש. חלש. מוזר. רכרוכי – ככה קראו לו בבית הספר הקודם, רק כי הוא קפץ והתעצבן ולפעמים אפילו צעק כשהציקו לו. מבחינתם, הם רק זרקו עליו מחק. רק קיללו אותו. רק קראו לו בשמות. רק גנבו את המחברת או את הקלמר שלו. הוא פשוט רגיש מדי. אם הוא היה גבר הוא כבר היה מחזיר להם. אבל הוא מעולם לא עשה את זה – כמעט.

וגם בפעם בה החזיר להם – הוא הצטער על זה לאחר מכן.

"בכל מקרה, פיסיקה זה באמת שיעור קשה, אז תפוס מקום לידי..", החל דין לומר, אבל לקורן לא הייתה שום כוונה לשבת לידו והוא פשוט המשיך ללכת אל מאור, שישב בשורה הקדמית, מתיישב ומוציא מהתיק את אחת המחברות החדשות שקיבל, גם עליהן מוטבע סמל בית הספר. קורן מיהר לפתוח אחת מהן, שולף עיפרון מהקלמר הכחול – גם הוא של בית הספר.

"אממ קורן..", קרא אליו מאור, נוגע בהיסוס בכתפו. קורן ראה משהו מתקרב מזווית עינו, אבל הוא עשה מה שתמיד עשה במקרים כאלה: ניסה כמיטב יכולתו להתעלם, מתמקד כולו בציור שהחל לצייר. "היי, אתה לא הולך ממני כשאני מדבר אליך שמעת? מה, לא מלמדים נימוסים אצל האפורים? אנ..", דין השתתק לפתע כשהלמות צעדים הדהדו בכיתה הגבוהה. קורן שמע את דין מתרחק משם ברטינה, ורק אז העז להרים את מבטו, פיו נפער בהפתעה:

הוא ישב בכיתה עגולה, בה השולחנות הקיפו במה מוגבהת עליה עמד שולחן המורה. מסך נפרש מאחוריו, מואר במצגת מנקודה נסתרת בתקרה הגבוהה. את הקירות הכחולים מילאו ציורים של צוללות, מכוניות, מטוסים, טילים וחלליות – ככל שהתקרבו לתקרה שהלכה והתכהתה עד שנעשתה שחורה, משובצת בנקודות לבנות זוהרות. גבוה מעליהם, במקום לא נגיש, שובצה דלת ברזל לבנה. במעגל האמצעי, איפה שהיו המטוסים, שובצו ארבעה פתחים עגולים, עומדים זה מול זה, האור מהחלונות הארוכים חודר אליהם בקושי, חושף רשתות.

"קדימה, שבו בבקשה. הזמן הוא אולי יחסי, אבל השעה קבועה", קרא המורה במעילו החום שנח עליו ברישול, עיניו השחורות נדמו כחיפושיות שחורות מבעד למשקפיו המלבניים, עליהם נפלו תלתלים חומים. הוא שיחק עם המחשב הנייד שנח על שולחנו, ממלמל לעצמו.

קורן פתח את פיו לשאול את מאור מה קורה, בדיוק כשהמורה סיים – מעלה שקף כחול כהה עם הכותרת:
'חוקי ניוטון – נפילה חופשית בתאוצה קבועה – המשך'

קורן בלע את רוקו, אוחז בחוזקה את העיפרון ופותח דף חדש בצידה השני של המחברת – שלא צייר בו עדיין – בידו השניה. לא היה לו מושג מי זה ניוטון ומה זו נפילה חופשית. הוא נזכר בפחד בשיעור הקודם, בו נראה שכולם מבינים ופשוט מתחילים לחשב, מעיפים כדורים – ולא את עצמם – באוויר בדיוק.

השנה עוד לא התחילה – והוא כבר היה הרבה מאחורי כולם.

קורן הרגיש מישהו נוגע בידו. הוא הביט אל מאור בשאלה, מבחין בנייר המקומט ופותח אותו:

'הכל טוב. אני אלמד אותך אחר כך הכל. זה לא מסובך כמו שזה נראה :)'

קורן חייך אליו בהכרת תודה, מפנה את מבטו בחזרה למורה, שבינתיים כבר עבר לשקופית אחרת: ציור של ילד זורק כדור ממגדל, עם כל מיני מספרים ואותיות לידם – שלא היה לו מושג מה הם אומרים.

"התרגיל הבא רק נראה דומה לתרגילים הקודמים שעשינו. מי יכול לומר לי מה מיוחד בו?", שאל המורה, משלב את ידיו מאחורי גבו וסוקר אותם בעיניו. "הילד שזורק את הכדור?", "אבחנה חדה רוני! תוכלי להמשיך ולומר לי מה מיוחד בתרגיל עצמו?", קרא המורה וחייך אליה, רוח ההתלהבות החיובית שלו מסירה כל עוקץ מהשאלה. רוני הציצה בחברתה לשולחן, כמבקשת עזרה, אך היא רק משכה בכתפיה.

"הוא זורק אותו רחוק", שקד התפרצה מימינו של קורן במרחק כמה שולחנות, מרימה את ידה בדילי. "נכון מאוד! אז אמרי לי שקד, כדי שארחיק את כל הילדים הסקרנים שעומדים ומסתכלים מלמטה, איך את יודעת איפה הוא ינחת? בואי, תראי לנו", הפנה אליה המורה את עיניו, מקשקש כמה משולשים שכנראה היו אמורים להיות אנשים, מסמן לה לבוא אליו. "נו באמת", שמע קורן את שקד ממלמלת בעודה קמה וצועדת אליו. הוא נתן לה טוש שאיכשהו צייר על המצגת בלי שהיא ממש נגעה בה, מספרים ואותיות. קורן ראה שהם דומים לכל האחרים, בכולם הייתה האות F..

תלתליה השחורים קיפצו על גבה, מאירים בבוהק האור הלבן המסנוור, פיה משתרבב בתהייה, עיניה החומות נחושות. לפתע הפנתה את מבטה מן הלוח והביטה בו. קורן הסמיק, בטוח שגם היא וגם כל השאר הבינו שהוא בוהה בה – אבל היא רק פנתה למורה כאילו כלום והחזירה לו את הטוש.

"מה? כבר מוותרת? ציפיתי ממך ליותר", קרא המורה ונד בראשו. "מה? אבל הצלחתי", קראה שקד במחאה. "חישבת כמה זמן לוקח לו, אבל איפה הוא ייפול?", שאל המורה, פונה אז לכיתה: "מי רוצה לבוא לעזרת חברתנו?"

קורן שמע אותו ממשיך לדבר – אבל עיניו כבר שבו לציור שלו, ידו אוחזת בעיפרון במיומנות. לא היה לו מושג על מה הם מדברים, ולמרות שהוא באמת רצה, הוא לא הצליח להקשיב למה שהוא לא מבין. זה היה כמו סינית בשבילו. אחרי זמן מה, העיפרון החליק מידו, עיניו מתחילות להיעצם מאליהן. הבמה רחוקה – ממילא לא ישימו לב אליו – הוא רק ינוח לרגע –

אך מאור ניער את כתפו, מעיר אותו. "לא כדאי לך. הקודם שנרדם בפיסיקה היה צריך לזרוק כדור כוח במשך כל ההפסקה", לחש לו. קורן התמתח, מרים את ידיו ומיישר את גבו, מנסה להתעורר. "הו קורן! מצויין, אמנם לא ציפיתי שתתנדב כבר בשלב הזה, אבל נראה שהכיתה זקוקה לעזרתך. בוא תסביר לנו למה המהירות של הכדור לא משתנה", קרא אליו המורה, חושב שהוא מצביע, מסמן לו לבוא, תלתליו רוקדים על ראשו.

קורן הביט במאור, ואז במורה, ואז בכיתה. הוא נעמד, בולע את רוקו, מאור תוחב לכיסו פתק מקומט. קורן הכניס את יד לכיס בעוד הוא הולך אל הבמה, צעדיו מהדהדים בכיתה בנקישה מבשרת רעות. המורה נתן לו את הטוש, והוא כיווץ סביבו את ידו וניגש אל הלוח – או מה שזה לא יהיה. הוא בהה בילד – איש קו עקום – נשען מעל המגדל, מותח את ידיו. הוא בהה בכדור – בעיגול העקום – שצף בחלל לפניו, חץ מראה את כיוון תנועתו קדימה ולמטה. אז מבטו ירד לסימון המרחק על האדמה, ולסימן השאלה המאיים שעמד מעליו.

היה נדמה לו שהוא שומע התלחשויות. הוא הציץ מאחורי גבו, וראה את דין זוקף את אגודליו בהתלהבות – מה שעיצבן אותו עוד יותר. הוא חיפש את מאור, אבל לא הצליח למצוא אותו לפתע.

יופי, הוא שוב מושפל מול כולם. כרגיל. למה הוא היה חייב לקרוא לו? הוא לא יודע שזה רק היום השני שלא?

"אין לי מושג – ובכלל, זה טיפשי", זרק קורן, מסתובב ומושיט בחזרה למורה את הטוש.

אך המורה לא לקח אותו. "מה בדיוק טיפשי פה, קורן?", הוא שאל, מרים את גבותיו, מחווה שעיצבנה את קורן עוד יותר.

"הכל – כלומר ילד לא סתם יזרוק כדור ממגדל למטה. הכי הרבה הוא יעשה תחרות למרחק ואז זה תלוי כמה חזק הוא זורק", המשיך קורן. הוא הופתע למראה חיוכו של המורה, והכיתה שהשתתקה לפתע.

"נכון. בוא נניח שהוא זרק את הכדור ישר קדימה במהירות של שני מטרים לשנייה", המשיך המורה, ניגש גם הוא אל הלוח ומצייר את המספר מתחת לאות V, מצייר גם קו אופקי שהצביע מהכדור קדימה ומפנה אל קורן שוב מבט שואל. "אין לי מושג. אולי תלוי כמה גבוה זה וכמה זמן יקח לכדור ליפול", אלתר קורן, מופתע שוב מחיוכו של המורה.

"נכון מאוד! ובכן, מי רוצה להשלים את קורן?", קרא המורה בחיוך. שקד קמה עוד לפני שסיים את המשפט, הולכת קדימה במהירות, מחייכת אליו בקריאת תיגר.

"קורן, תישאר כאן בבקשה, אולי עוד נצטרך את עזרתך", עצר אותו המורה.

וכך קורן נעצר במקומו, שקד הולכת וקרבה אליו, תלתליה מקפצים. היא חייכה אליו, טופחת על שכמו: "טוב שלך", אמרה וניגשה אל הלוח, מסמנת לו בידה להתקרב. "רואה, אתה פשוט כותב את זה: האות M זה המשקל, g זה 10..", היא הסבירה לו בזמן שפתרה. קורן השתדל לעקוב, ואפילו חשב שהבין – גם אם היה בטוח שלא יצליח לחזור על זה לבד –

שקד ציירה בחדות ריבוע מסביב למספר 5, שעמד לפתע בתחתית הלוח – מתחת הר של חישובים.

"נכון מאוד! כל הכבוד שקד וקורן! זכיתם בזכות להיות הראשונים במשחק. אתם יכולים כבר לגשת למעלית", קרא המורה בחיוך, מחווה בידו לעבר מן מרפסת מתכת עגולה שעמדה בקיר האחורי, צינור כדורים עומד בו מוכן. "יש! בוא כבר קורן!", קראה שקד בהתלהבות, מושכת אותו בידו למרפסת, שהחלה לעלות במהירות ברגע שעלו עליה. קורן הביט ברצפה המתרחקת, ואז השיב מבט לשקד: "מה אנחנו אמורים לעשות?"

"אתה רואה את השער שמולנו?", היא הצביע על השער העגול בקיר מולם. "אנחנו פשוט צריכים לקלוע לשם את הכדורים". קורן הביט בשער, ואז בכיתה שנפרשה תחתיו, רחוקה פתאום, ואז שוב בשקד. "ואיך בדיוק אנחנו אמורים לעשות את זה?", שאל. "נכון, זה השיעור הראשון שלך.. מרגיש שאתה פה יותר זמן. מישהו מכשף ומשאיר את הכדור באוויר ומישהו דוחף קדימה", "טוב אני לא כל כך יודע א-", "אני אכשף. אבל תדחוף חזק!", קראה אליו שקד, מרימה והופכת את כפות ידיה כלפי התקרה.

"לא נו, תכין את הכדור כאילו זה משחק כדור עף – ככה", הפסיקה שקד, מכוונת את ידיו. "מה א..", החל קורן, מסמיק שוב. "שלוש, שתיים, אחת – קדימה קורן!", צעקה שקד והוא דחף בבהלה את ידו הימנית קדימה, חובט בכדור – שעף במהירות באלכסון מעלה. "נו קורן!", קראה שקד, רוקעת ברגלה בתסכול. "אני מצטער..", החל קורן, כאשר שוב ידיה כיוונו את ידיו, מניחות בהן כדור נוסף. "סולחת. פשוט תזרוק ממש ישר, כאילו אני עומדת מולך", הסבירה לו. קורן לקח נשיה, והתרכז, עושה כמה תנועות הכנה בידו.

הוא לקח נשימה – וחבט.

הכדור עף קדימה, עולה שוב למעלה –

אך נבלם באמצע, כאילו נגמר לו הכוח, מתגלגל אל תוך השער שמולם.

השער הואר באור ירוק, וקול תרועה נשמע מרמקולים בלתי נראים.

"יש! קדימה, נשארו לנו עוד שלושה כדורים", קראה שקד, עיניה בורקות.

קורן לקח כדור נוסף בידו, מביט בשער בחיוך נחוש. הוא הרים את ידו – וחבט.

אור אדום הבזיק. "לא נורא, תנסה טיפה יותר למעלה", אמרה שקד, מרימה את ידיה ומתכוננת. קורן כדור נוסף, נדימה, וחבט בו בכל הכוח – "קורן! לא עד כדי כך כך למעלה, יש גם אמצע", קראה שקד כשהכדור כמעט נכנס לשער שמעל המעגל בו הם היו. "אני לא טיפוס של אמצע", מלמל קורן, ממהר לקחת כדור נוסף. הוא לקח נשימה, מנסה להרפות את כתפיו. עוד חבטה – אור ירוק הבזיק. "יש! עוד אחד ונזכה בפרס", קראה שקד בהתלהבות, טופחת על שכמו.

קורן הרים את הכדור האחרון – ההזדמנות האחרונה – ונעץ בשער מבט נחוש. אסור לא לפספס הפעם. שקד סומכת עליו, כולם מסתכלים, הוא דמיין את מבטי ההפתעה שלהם, את הדיבורים: על איך שהוא לא יצליח, שזה היה רק מזל. נכון, הוא התלמיד החדש, המוזר, אבל הוא יוכיח להם.

קורן הרים את ידו – וחבט.

הכדור טס קדימה, פוגע בקיר מימין לשער.

"כל הכבוד קורן ושקד! כמעט הצלחתם. ואמנם אני חייב להודות שזה בכלל לא רע בשביל תלמיד שהגיע לבית הספר רק אתמול..", קרא המורה לפיסיקה, מניח את ידו על סנטרו, חושב לרגע. "בעצם, אני חושב שזו התוצאה הטובה ביותר שהשיג תלמיד צעיר כל כך.. מה אתם אומרים? מגיעות להם נקודות נוספות?", שאל המורה לפיסיקה, מביט בכיתה בציפייה. קורן בלע את רוקו, סומק עולה בלחייו. בבקשה לא, אבל ברור שהם לא ירצו, אחרי הכל אף אחד לא רוצה שיעקפו אותו..

שאגת כן הרעידה את האולם, מהדהדת בין הקירות הגבוהים. קורן פתח את פיו בהפתעה, בעוד המורה מסתובב אליהם בחיוך: "הכיתה החליטה פה אחד: עשרה מטבעות!", קרא המורה לפיסיקה, ולקול גלי מחיאות הכפיים שלף מכיסו חופן של מטבעות כסופים, מושיט אותם אליהם כשירדו בחזרה לבמה. קורן הביט בשקד, שהנהנה לאישור, והושיט את ידו לקחת אותם. גבותיו התרוממו בהפתעה: הם היו ממש קלים, כאילו..

שקד לקחה ממנו אחד מהם, מקלפת אותו ומכניסה לפיה: "קח גם. מגיע לנו", אמרה לו תוך כדי מציצה. קורן הסיר את העטיפה ממה שהתגלה כמטבע שוקולד כהה, מכניס אותו לפיו – "המממ טעים!", קרא קורן בפה חצי סגור, טעם מתוק ומר מתפוצץ בפיו, כאילו מעביר חשמל בלשונו.

"המתכון הייחודי של בית הספר. אין מטבעות כאלה בשום מקום אחר בעולם. אומרים שמנהלי בית הספר העבירו את הקסם הזה בירושה עוד מימי הראשית – ואולי בעצם לפני", הסביר המורה, מניח את ידו על כתפיהם, מרים את מבטו לכיתה. "אני רק מזכיר לכם שבאפשרותכם לאסוף את המטבעות, והכיתה עם המטבעות הרבים ביותר בסוף השנה תזכה לארח את מסיבת הסיום. את שיעורי הבית תשימו בתא שלי כרגיל עד יום לפני השיעור הבא בשתיים בצהריים. עד כאן!", קרא המורה, מרים את ידיו ומשחרר אותם, חוזר למחשב שלו.

ובעוד ילדים טופחים על שכמו בהתלהבות, כמו שלא קרה לו מעולם, שמות נזרקים לאוויר מבלי שיצליח לזכור אותם, קורן לא הצליח להוריד את החיוך מהפנים.

אולי, רק אולי, החיים שלו הולכים להשתנות לטובה הפעם.

אולי, הוא סוף סוף מצא לאן הוא שייך.