צילו של האור – פרק 11

…שוב העיפו אותו מהכיתה. שוב הוא מסתובב בחצר לבדו.
לפתע עלטה יורדת ועננים שחורים מכסים את השמיים. ערפל סמיך עולה מן האדמה. 'אוי לא', קורן חושב לעצמו כשהבחין בצלליות אפלות מתהוות סביבו, לוחשות אליו בקולו של רונן: 'אפשר לאבד את החיים בשניה..', קורן רץ לחדר המורים כדי לברוח, זוכר שהיועץ הציל אותו בפעם שעברה – אך לפתע מאור נעמד מולו במבט רציני, מאשים, מטיח בו: 'אם תמשיך ככה, תאבד את החיים בשניה', קורן ניסה לברוח גם ממנו – אך הוא מעד בבוץ שכיסה את החצר, שוקע בו, מביט משותק מאימה במכשף האפל המתקרב אליו, צוחק צחוק גבוה ומתכתי, שולף את סכינו המעוקלת…

"קורן! קורן, אתה שומע אותי? קורן! אם אתה לא מתעורר עכשיו אני קורא לרונן", מאור צעק אליו, בעוד קורן מתרומם באחת לישיבה ומתנגש בו, ליבו הולם בפראות בחזהו. הוא התנשם בכבדות, מביט סביבו כמו חיה פצועה ולכודה. מולו עמדה מיטת קומותיים, מצעים כחולים מכסים את התחתונה מביניהן. משמאלו עמד שולחן כתיבה ושני כיסאות פלסטיק, מעליהם חלון שווילונות אפורים כבדים כיסו, אור שמש מציץ בקושי תחתיהם.

"מה לעזא.. איפה אני?", מלמל קורן, משפשף את עיניו, מנסה לעשות סדר במה שהוא רואה. זה בוודאות לא היה החדר שלו, וגם לא בית הספר. אבל הוא הכיר את הילד שהמשיך לקרוא בשמו ולנער את כתפיו, עיניו הירוקות מביטות בו בדאגה מבעד למשקפיו. קורן לא ידע למה, אבל הוא הרגיש שהוא יכול לסמוך עליו.

הוא הניח לעיניו האדומות, מרים את ראשו אל מאור: "תגיד, מה קרה? איפה אני נמצא? ומאיפה אנחנו מכירים..?"

לאחר שתיקה, בה נראה שמאור מנסה לשווא להסתיר את הפחד שבעיניו, הוא דיבר: "אתה בחדר שלנו במעונות, קורן. הגעת רק אתמול לבית הספר לכישוף. נפגשנו בכיתה, אני החונך שלך, שותף לחדר, חשבתי שגם חבר שלך – "

"לא! כלומר, כן, ברור. אני זוכר. בטח שאנחנו חברים, כלומר..", קורן התפרץ, המילים לא מסתדרות לו. הוא עצם את עיניו, לוקח נשימה עמוקה ורוטטת. כשסיים, הביט שוב במאור, מדבר בשקט: "סליחה, היה לי סיוט. חשבתי שאני בבית הספר הקודם, ולא היו לי שם חברים אז לא הבנ..", קורן נעצר לפתע, מובך, מסיט את מבטו מטה. יופי, התחלה נהדרת. למה הוא היה חייב להזכיר את זה?

מאור הושיט אליו את ידו. קורן הרים את מבטו בפליאה. "הכל בסדר, אתה לא חייב לספר את כל זה. מה שחשוב שאתה בטוח עכשיו, וגם שאתה זוכר מי אני", אמר מאור בחיוך, הברק חוזר מעט לעיניו הירוקות. קורן נזכר בפניו בחלום, רועד לפתע. הוא לא היה יכול להסתיר את זה – לא רוצה להסתתר יותר: "גם אתה היית בחלום. אמרת שאם אני אמשיך ככה אני אאבד את החיים בשנייה"

מאור הסיט את מבטו, עיניו מביטות הרחק משם, למקום שקורן לא ראה: "אוי לא.. סליחה. זה בטח מלחיץ לשמוע את זה ככה בפעם הראשונה.. אני פשוט כבר רגיל לזה. אתה מבין, כל המשפחה שלי הם מכשפים ותמיד הכישוף היה מבחינתי משהו חזק מאוד – ומסוכן מאוד"

"שרפת את המטבח?", שאל קורן, מתלוצץ.

"בוא נגיד שהייתי קרוב: פעם, בכיתה ו, לפני שהתחלתי ללמוד כישוף – גנבתי את ספרי הלימוד של טד – אחי הגדול..", "נשמע הגיוני. זה מה שאני הייתי עושה אם היה לי אח גדול מכשף..", "אז זהו – שאולי בעולם הרגיל זה יכול להיות סבבה לעשות את זה, אבל אני פוצצתי מנורה – וכמעט שרפתי את הבית. כישוף הוא בסך הכל די פשוט – למי שנולד איתו. אח שלי אמר לי שזה כמו עוד יד, רק שלפעמים יש לה רצון משלה – ועדיף שחבר שלך לא יעבור בסביבה כשיתחשק לה לתת אגרוף", סיים מאור, מניח את ידו על אגרופו הקפוץ של קורן.

"לגמרי..", מלמל קורן, מביט בידו המחוספסת מאימונים ומפציעות, מאין סוף פעמים שהיא בלמה את נפילתו כשניסו לדחוף אותו או כשמעד בחוסר תשומת לב. לא רק לידו היה רצון משלה. הוא הצטמרר כשנזכר איך נתקע בתקרה, חסר אונים, גופו הולך ונחלש..

"טוב מזל שאני רק שנתיים באיחור", חייך קורן, מרים שוב את מבטו. "שטויות!", מאור הפטיר בידו, "שמעתי גם על ילדים שהתגלו רק בתיכון כמכשפים – ואפילו אז הם הצליחו ללמוד ולסיים בזמן. אוי, אם כבר מדברים על ללמוד..", מאור הציץ בשעון היד שלו, שהראה שהשעה 7:36.

"בעיקרון ארוחת הבוקר כמעט נגמרה, השיעור מתחיל עוד רבע שעה, והמעבדות של פיסיקה נמצאות בסוף העולם בערך..", "אם כבר מדברים על איחור", מלמל קורן בעודו נאבק ללבוש את מדיו החדשים: ג'ינס כחול וחולצה בצבע תכלת עם צווארון מעיק, סמל בית הספר – שמש מעוטרת בלהב שעטוף בעלי זית – רקום עליה בלבן.

"אני שנייה מצחצח שיניים ונעליים ונזוז", "סבבה. רגע, נעליים?", שאל קורן בתמיהה – אך מאור כבר יצא. עד שהוא חזר, קורן כבר סיים להתלבש, עונד גם את שעון היד השחור שקיבל, כבד וקר כשנקשר לידו.

"כן, אנחנו חייבים לצחצח את הנעליים כל יום. יש כאלה שמתחמקים מזה, אבל אתה אף פעם לא יודע על איזה צד המורה יקום היום..", הסביר מאור בעודו מוציא מברשת ומשחה מארונית לצד מיטתו, טובל את המברשת ומתחיל לצחצח, גורם לריח חריף של צבע טרי להתפשט בחדר. קורן הביט במבוכה בנעליים השחורות הכהות שקיבל רק אתמול – הן נראו לו מספיק נקיות. וגם ככה ממה שהוא מכיר מורים, הם רק מראים כאילו שאכפת להם מדברים כאלה..

"אני אוותר. עדיף שנגיע בזמן", הפטיר קורן כשמאור הציע לו את המברשת, מושך בכתפיו. בתגובה מאור התכופף, ולפני שקורן הספיק לעצור בעדו החל לשפשף את נעליו. "היי! עזוב, אני יכול לעש..", "אמרתי לך – המורים פה קשים, אתה עוד תודה לי אחר כך", אשיב מאור ברוגע בעודו מסיים ומחזיר את המברשת למגירה. "נלך?", שאל מאור, מכתיף את תיקו על כתפו. "כן, תודה..", מלמל קורן, ממהר להרים את התיק הכחול שקיבל אמש, יחד עם המיטה הנוספת שהביאו.

הם מיהרו לרדת במדרגות בצבע החול, מאור מוביל אותם החוצה מהבניין המשושה. השמש סינוורה הכל, וקורן צמצם את עיניו, מנסה להתמקד במאור. "זה הרחוב הראשי, מפה הולכים חזרה לשער ואז פונים שמאלה..", הסביר לו מאור מבלי להאט את צעדיו, הולך בביטחון על צידה הימני של המדרכה. הצד השמאלי היה ריק וסלול באספלט, רק מסילת מתכת בוהקת חוצה אותו במרכזו.

"מה זה?", שאל קורן, משיג את מאור ומצביע על המסילה שלשמאלם. "תיכף תראה", האט מאור, מביט לאחור. קורן סובב את מבטו, בדיוק בזמן לראות נער שועט קדימה משמאלם, מחליק באוויר מעל המסילה בנעליים מבריקות. "וואו! מה זה היה?", קורן קרא בתדהמה. "זה כישוף כבידה. אנחנו מתחילים ללמוד אותו השנה, אבל רק שנה הבאה יהיה מותר לנו לעשות מה שהוא עושה", הסביר מאור. קורן הביט בהתפעלות בנער המתרחק, פונה ימינה באחת ההתפצלויות שלפניהם.

"מה למה? אבל כבר התחלנו ללמוד לעוף", שאל קורן, מבולבל. "רק התחלנו. ייקח זמן עד שממש נשלוט בקסם כמו שהוא שולט בו, אחרי הכל – ראית מה..", מאור הפסיק לפתע, "בקיצור זה לא קל כמו שזה נראה. אבל המחוננים יוכלו לנסות לעשות את זה עם ליווי כבר באמצע שנה..", "מה? זה לא הוגן!", התפרץ קורן, שנזרק שוב לבית הספר הקודם שלו, בו התלמידים הטובים קיבלו שיעורים מעניינים כמו מעבדות וצילום ורובוטיקה והוא.. הוא תמיד נשאר מאחור, יוצא החוצה אפילו מהשיעורים הרגילים, לפעמים המורים מעיפים אותו אבל הרבה פעמים הוא יצא פשוט כי נמאס לו.

הם פנו שמאלה, נכנסים לרחוב צר בין הבניינים הבהירים. "אולי, אבל לכשף זה מסוכן. תתאר לעצמך שילד מתעלף באמצע רכיבה כזו ומתרסק – זו תהיה אשמת המורים", הם הגיעו למבנה גבוה במיוחד וחסר חלונות, עץ גדול וירוק מצוייר עליו, ותחתיו יושב אדם ואוכל תפוח. מאור טיפס במדרגות הכניסה, פותח את דלת הזכוכית. הוא עצר לרגע, קורן כמעט ומתנגש בו.

"חוץ מזה, שאני מתכוון להשקיע ולעבור את המבחן למחוננים. יש חודש שלם עד אז, גם אתה יכול להספיק. בוא נלך לשם יחד", קרא מאור, מסובב אליו את מבטו, רציני לפתע. פחד ניעור בקורן – שמעולם לא הצטיין בשום דבר, בקושי מצליח להקשיב בשיעורים. שלא לדבר על עבודות ושיעורי בית – שהוא כמעט אף פעם לא טרח לעשות. כי לא היה טעם: ממילא המורים היו מאשימים אותו, וממילא לא היה להם אכפת ממנו. הוא היה יכול לקבל עשרים או שמונים במבחן – רק התירוץ שלהם להוציא אותו החוצה היה משתנה.

האם הוא עדיין יכול להשתנות? להיות טוב באמת במשהו..?

קורן נכנס אחרי מאור, מניד בראשו לחיוב –

לא מצליח לומר זאת בקול, משהו חוסם אותו, כמו חומה בלתי נראית.

אבל – הוא חשב בעודו עולה אחרי מאור במדרגות הלוליניות שהקיפו את הבניין, נזכר בהוריו שניסו להשאירו בבית, בחוסר האונים שלו כנגד כל הדברים שקרו לו, בלעג וברחמים של הילדים האחרים, בכעס וההתנשאות של המורים, בעודם מסבירים לו שהוא הוזה, מדמיין, פוגע בעצמו –

אולי הוא לא יכול יצליח גם כאן.
אבל –

קורן בהחלט התכוון לנסות.