צילו של האור – פרק שני

קורן קילל בלבו כשהרוח הקפואה הכתה בו, מטיחה בפניו טיפות גשם גדולות ורטובות. כמובן שהוא לא חשב אפילו לקחת את הז'קט שלו, למה שהוא יחשוב בכלל לפני שהוא שוב הורס לעצמו את היום?

זו לא אשמתך, אתה צדקת וזה שהמורה לא ראתה שהם הציקו לך לא אומר כלום, קרא הקול הכועס והצודק שבתוכו. אך קורן התעטש, עוטף את גופו הרזה בידיו, לופת אותו באצבעות ארוכות. אמרו לו פעם שיש לו אצבעות של פסנתרן. הוא ניסה להצטרף פעם לשיעורים בבית הספר, אבל מהר מאוד הבריונים גרמו לו להבין שזה רעיון גרוע;

כמה שפחות דברים שימשכו אליו תשומת לב – יותר טוב.

הלוואי שהייתה לו גלימת היעלמות – כמו להארי פוטר. הלוואי שזה היה אפשרי. הלוואי שהיה קסם בעולם, ואז הוא אולי היה מצליח להגן על עצמו מכל הילדים האלו שחושבים שהעולם סובב סביבם. השקרנים העלובים האלה, ה –

קורן נאנח, בעוד הוא פונה שמאלה ונכנס לחורשה שמאחורי בניין האמנויות הישן, שנראה יותר כמו מחסן ישן בנמל נשכח, נתמך על עמודי בטון שמנים קצרים שהפרידו אותו מעל אדמת חורשת האורנים. קורן הקיף את המבנה, משעין את גבו הרטוב על הקיר המחוספס ונותן לעצמו לצנוח לבוץ הרטוב. לא היה אכפת לו להתלכלך – ממילא אף אחד לא הסתכל עליו. וגם אם הם הסתכלו – הם לא ראו אותו באמת.

לא חשוב כמה הוא ניסה, קורן לא הצליח להסביר להם שהם טועים. בהתחלה הוא ניסה לדבר ולהסביר, מחפש חבר אחד שיבין אותו. אבל תמיד כשהחל להתקרב למישהו – הבריונים היו נטפלים אליו, והחבר היה רואה את הפנים האמיתיות שלו: ילד כועס, מופרע, שרב עם אחרים ומושך אליו את המורים. ילד בעייתי. וזה שהבעיה בכלל לא הייתה בו לא עניין אף אחד. הכינוי דבק בו, נותן הצדקה לכל עונש לא הוגן שהמורה נתנה לו. 'הוא הילד הבעייתי, כנראה שהוא באמת אשם'. אם הם היו טורחים – פעם אחת – לבדוק מה באמת קורה..

אבל זה כנראה לעולם לא יקרה. הייאוש חילחל אליו יחד עם טיפות הגשם הקרות שזלגו מהאורנים. קורן בכה חרישית, קופץ את אגרופיו. הוא שנא את הבכיינות שלו. שנא את הכעס שלו. שנא את העולם האכזרי והלא הוגן הזה. הלוואי שהיה נרדם, ומתעורר בחיים אחרים, מגלה שכל זה היה רק חלום רע..

המחשבה הפיחה בקורן כוח, והוא ניסה לקום – אך משהו תקע אותו. חרדה הציפה אותו, בעודו נאבק לקום מהבוץ – שהתקשח סביב רגליו, מונע ממנו לזוז. הוא הרים את מבטו, צועק בבהלה למראה הברדס האפל של המכשף.

"עזוב אותי!", צעק קורן, מכה באגרופיו באדמה סביב רגליו, משחרר אותן ונעמד מול המכשף האפל, נסוג באימה אל קיר הגבס הגבשושי שמאחוריו. לעזאזל, למה דווקא עכשיו? אולי הוא עובד יחד עם המורים? "להתראות, קורן", לחש המכשף בקור, מרים את ידו, סוגר באיטיות אצבעות גרומות וארוכות –

קורן השתנק, נשימתו נעתקת. כאילו האוויר קפא בדרך לריאותיו, נתקע כמו גוש בוער בחזהו. קורן מישש את אפו, מחדיר אצבעות לפיו – אך לשווא. בידיים רועדות, הוא הלם בכוח בחזהו, מנסה להוציא את מה שזה לא יהיה שהמכשף עשה. מרירות עלתה בו, מלבה את הזעם שבתוכו. גופו קרס בבוץ, ראשו שמוט – אך הזעם רק התגבר, מבעיר אותו מבפנים.

זה לא הוגן! הוא לא עשה כלום! הוא הולך למות כאן בחושך, ולאף אחד לא יהיה אכפת – והכל יישאר עקום כפי שהוא היה. המכשף הפשיל את הברדס מפניו הגרומות, חושף חיוך זאבי. "הו, ילד פלא מסכן שלי. אתה תמות כאן, בחושך, ואף אחד לא ידע מה קרה – ", המכשף התמוטט בבוץ, כאילו נמשך במגנט, לא מצליח לקום. "ממזר קטן! אני אהרוג אותך!", הוא צעק – והגוש בגרונו של קורן גדל. ריאותיו בערו, ראייתו התערפלה. הוא לא הצליח לנשום, לא לחשוב, לא להרגיש דבר מלבד הכאב והאוויר אליו השתוקק –

והזעם, שהתפשט כמו שריפה בכל גופו, זולג ממנו ונאחז במכשף שעוד נאבק לקום. עיניו של קורן נורו ממקום למקום, מחפשות. מבטו התקבע על עץ האורן הגדול שמאחורי המכשף. עיניו רשפו ודמעו, קודחות בעץ הגבוה, עד שהואה קרס באנקה נואשת – הולם במכשף השרוע בקול חבטה – שכאילו שיחררה את החסימה בגרונו של קורן. הוא התנשם בכבדות, גומע את האוויר כאילו הוא עומד שוב להיגמר.

קול חבטה נוסף נשמע, והמכשף התרומם מן הבוץ, דם מכתים את גלימותיו השחורות. רחש נשמע, והמכשף הציץ מאחוריו, מסנן קלה לא מובנית. "אתה עוד תשלם על זה", סינן לעברו בלחש קר, שולף מגלימותיו כדור מתכת שחור.

המכשף הושיט את הכדור לפנים בידו עקומה – ונעלם בקול תסיסה חרישי, כאילו לא היה מעולם.

קורן בהה במקום בו עמד לפני רגע, נשימתו הולכת ונרגעת. הגשם צינן את זעמו הבוער, מותיר אותו יבש ומרוקן כמו שרידי מדורה בבוקר המחרת. הוא ידע שהוא צריך לקום, לברוח בחזרה למקום בטוח – מקום שיש בו עוד אנשים. המכשף אף פעם לא תקף אותו בנוכחות אנשים אחרים. הוא ניסה לקום – אבל גופו לא נענה לו. לא כאילו מישהו מושך אותו בכוח מסתורי לאדמה – הוא הכיר את התחושה הזו יותר מדי טוב;

הוא פשוט היה מותש,

מרוקן.

הוא רק יעצום את עיניו לרגע..