צילו של האור – פרק ראשון

קורן הניח את העיפרון מידו, מביט בפחד מרותק במעשה ידיו. שום דבר לא עזר; קורן לא היה יכול שלא לצייר, וכשהיה מצייר – המכשף האפל תמיד היה שם. דמות מקומטת, עטוי ברדס ושכמיה שחורה שכיסתה אותו מכף רגל ועד ראש – הראש שלעולם לא נראה מבעד לחשיכה שעטפה אותו.

מלבד זוג עיניים אדומות יוקדות, שרדפו את קורן בשנתו, מעירות אותו בבהלה.

ודווקא אותו, הוא לא היה יכול להפסיק לצייר;

מרוב שהוא נפגש איתו, הוא כבר הפך לחלק ממנו.

משהו פגע בעורפו – משהו גדול הפעם, שאפילו הכאיב קצת. רק אז הוא הבין שכנראה מה שהרגיש עד עכשיו לא היה יתוש טורדני. קורן נאנח והסתובב לאחור בחוסר חשק מופגן. מה הייתה הבעיה שלהם? באיזה עולם ילד עם אפילו טיפת הגיון היה נהנה מדבר טיפשי כזה? "מצחיק מאוד. הנה – צחקתי", קורן השמיע צחוק מאולץ. "עכשיו, אכפת לכם להפסיק עם השטויות האלו?", קורן מלמל ונעץ בהם מבט שניסה להיות כועס, אך התקבע על משועמם. הוא נאנח כשהתגובה היחידה שקיבל הייתה צחקוקים בלתי נשלטים. "קורן?", פסק קולה הגבוה והצרוד של המורה. הוא חש בעיניה הכהות קודחות בעורפו. מבלי לומר דבר, הוא הסתובב בחזרה לשולחנו, נוטל את עפרונו בידו השמאלית ומקרב אליו את המחברת המקושקשת.

בשיעורים חייבים לרשום. אם לא, המורה שם לב אליך – וזה תמיד ייגמר רע. אבל קורן גילה שבעצם זה לא משנה מה הוא רושם במחברת – או אפילו אם הוא מצייר. כל עוד היה שקט ולא הפריע להם הם עזבו אותו בשקט – וזה היה בסדר גמור מבחינתו. הלוואי שהיה יכול –

משהו רטוב פגע בעורפו, מחליק תחת צווארון חולצתו. קורן צעק, מנער את חולצתו בטירוף, עד שראה גוש נייר רטוב צונח לרצפה. הוא פנה לאחור בכעס, מבטו רושף גיצים. "לעזאזל, מה הבעיה שלכם? אתם עד כדי כך טיפשים שנייר מרוח ברוק שלכם זה מה שמצחיק את – ", כדור נייר חדר לפיו הפתוח של קורן, שמיהר להשתעל, מעביר את ידו על לשונו ועל שפתיו בגועל, מוחה אותן בפנים חולצתו האדומה.

"אתם תשלמו על זה", סינן קורן בקור, נוטל בידו את סרגל המתכת הקטן. הוא לקח נשימה עמוקה, עוצם עין אחת, מכוון –

יד גדולה וחמה לפתה את ידו, גורמת לו לשמוט את הסרגל, שנחת על המרצפות המלוכלכות בקול צלצול מבשר רעות. "קורן! מה בדיוק אתה עושה?", צפצף קולה של המורה מאחוריו. היא משכה בידו, מאלצת אותו להסתובב אליה. קורן נעץ בה מבט כועס, מסרב לוותר. הוא הניף את ידו בכוח והצביע על הילדים בשולחן מאחוריו, שהפסיקו פתאום לצחוק, עוטים על עצמם הבעה תמימה ופגועה. "המטומטמים האלו שוב זרקו עלי מחקים וניירות – והפעם הם אפילו ירקו עליהם!", קולות של גועל עלו מהילדים סביבם. המורה ירתה את מבטה אל הילדים שישבו מאחוריו.

"אנחנו לא זרקנו עליו כלום! אפילו אין לנו מחברות – ", קורן הבין מאוחר מדי, שהם החביאו את המחברות – כנראה התיישבו עליהן, "הוא הכין כדורי נייר מלאי רוק לזרוק עלינו, אבל אז החליט לזרוק את הסרגל במקום. זה ממש מסוכן!", קרא הגדול מביניהם בבהלה מעושה.
המורה החזירה את מבטה לשולחן של קורן, גבותיה מתכווצות עוד יותר; הקלמר והמחברת שלו היו פתוחים, ואפילו היו על השולחן כמה כדורי נייר מקומטים – של ציורים שלא צלחו. היא ירתה את מבטה לקורן: "החוצה!", היא פסקה, מצביעה בכוח אל הדלת המתקלפת.

"אבל – לא! את לא מבינה! זה רק ציורים שלא יצאו לי טוב, לא התכוונתי לזרוק אותם על אף אחד", הסביר קורן, פותח אקראית את אחד מדפי השורות, חושף נחש מגודל ומקושקש – שהיה אמור להיות דרקון. הצחקוקים מאחוריו התגברו, הולמים באוזניו. קורן צעק בתסכול, ידו מועכת שוב את הציור, מטילה אותו על הצחקוקים שמאחוריו. רק שישתקו כבר, הוא לא יכול יותר..

"קורן, צא החוצה!", ירקה המורה בפניו, מקימה אותו בגסות ממקומו. מבטו של קורן רץ בין הילדים לשולחן לרצפה, מוצא את מה שחיפש. רגלו בעטה בכדור הרטוב, יורה אותו לאחור –

"היי! מה אני קשורה?", צעקה נועה, הילדה בשולחן הסמוך, כשהכדור נחת הישר על שולחנה.

"קורן! – ", המורה גררה אותו לדלת הכיתה, פותחת אותה בחבטה רועמת. "למשרד המנהל – עכשיו! אתה מרותק, עד שתביא לי אישור חתום מהמנהל", חייכה המורה בתוכחה.

קורן עקר בכוח את ידו מידה, קופץ את אגרופו."בלי טובות, לפחות בחוץ יהיה לי שקט", סינן קורן בקור.

מה הבעיה שלה? איך היא לא רואה? למה הוא תמיד אשם?

אוף באמת, מה הבעיה שלהם? למה להציק תמיד דווקא לו, כשהוא לא עשה להם כלום?

ומחשבה לא נוחה, שקורן לא אהב, אך לא היה יכול שלא לחשוב:

מה הבעיה שלו?