צייד שנתי – פרק 7

החדר שלי לא כל כך גדול. אבל יש פה הרבה מקום. יש לי מיטה שחורה וארון שחור ושולחן שחור
ומנורה שחורה והקירות בגוונים אפורים.
"וואו" אני אומרת.
"כן, זה מעוצב במיוחד בישבילך. החדר שלי בסגנון ירוק, בדיוק כמו שאצלך הכול שחור. אז אני נותנת לך להתמקם. אני אשלח אלייך מישהי שתסביר לך על הסית ספר. ביי" היא אומרת ויוצאת. נשארתי לבד בחדר השחור המהמם שלי. הסתקלתי מסביבי ובחנתי כל דבר מקרוב. עד שנשמע דפיקה בדלת.
"כן, מי זה?" אני צועקת. הדלת נפתחת ונחנסת לחדר שלי חצוייה עם עיינים חומות ושיער בלונדיני. היא פשוט י פ ה.
"הי" אני אומרת.
"הי" היא עונה.
"אני פני"
"לינדה" היא אומרת. לינדה זה אומר יפה בספרדית. שם די נפוץ אצל החצויות.
"אז…" אני מנסה לפתוח שיחה.
"מחר מתחילים את הלימודים בשמונה וחצי. ארוחת בוקר בשמונה וכדאי לך מאוד לבוא כי…"
"כן אני יודעת" אני קוטעת אותה. "נותנים אוכל רק בשעות של האוכל. פס כבר הסבירה לי הכול" אני מסיימת.
"מה?!" היא שואלת בתדהמה. "יצא לך את פס?!"
"כן, היא ממש חמודה. היא הסבירה לי איפה כל…" אני מתחילה להגיד אבל היא הפעם קוטעת אותי.
"אני יודעת בידיוק מה מדריכות עושות. אבל אני ממש מקנאה בזה שיצאה לך את אחת המדריכות הכי טובות ונחמדות שיש. לי יצאה מישהי בשם רוזה. מגעילה. הייא עזבה אותי ברגע שיכלה. ועבר כבר שבוע מאז שראיתי אותה, הם אמורות לעזור בהכול. אבל לרוזה לא אכפט ממני." לינדה אומרת.
"רוזה זה שם מכוער".
"נכון, לא סובלת רוזות" היא אומרת.
אנחנו עומדות בשקט במשך דקה עד שלינדה אומרת לבסוף.
"את רוצה שאני יעבור פה בעשרה לשמונה כדי שנלך ביחד לערוחת הבוקר?"
"כן, אני אשמח לינדה" אני עונה.
"אז, נתראה מחר"
"אוקיי בי" אני אומרת וסוגרת אחריה את הדלת.
פתאום נשמע צלצול.
מה זה? הלימודים לא אמורים להתחיל מחר? למה יש הרבה רעש בחוץ? ולמה פתאום בבת אחת הבטן שלי מקרקרת?
אני פותח קצת את הדלת כדי לאפשר לי לראות מה קורה בחוץ. אבל מיד סוגרת בבהלה כשאני רואה מה יש בחוץ.