צייד שנתי – פרק 6

אני ממש מהירה. תוך דקות אנחנו מתקרבות יותר ויותר לרעש מוזר, שלא אמור ליהיות בים. יש קולות של דיבורים, נפנוף מים ונראה לי ש… כן, מישהו הרגע שבר כוס.
רק כשעצרנו הרגשתי עד כמה הבית רחוק מפה, אבל רק שחיתי כמה דקות. כיף ליהיות מהירה.
אני כרגע עומדת מול שער ירוק גדול, זה כנראה עשויי מעצות.
מישהי באה לקראתנו ופותחת לנו כדי שנוכל להכנס. יש לה גוונים של ירוק- שיער ירוק כהה ועיינים ירוקות בהירות. היא נראת בגילי, אבל אני לא בטוחה, עובדה, סבתא שלי נראת בת 25.
"הי, קוראים לי פֵס.זאת השנה השלישית שלי בעיר החצויות. אני אדריך אותך ויעזור לך להסתגר פה. איך קוראים לך?" פֵס זה דג בספרדית. המוצא של הבנות-ים עוד ליפני שהתערבבו עם ערפדים היתה בימים של ספרד.
"אני פנינה, אבל אני יעדיף פי מיליון אם תקראי לי רק פני" אני עונה. אני שונאת את השם שלי, אבל פני עושה לזה להשמע חמוד אז כולם קוראים לי רק פני אם הם לא רוצים שאני יחטיף להם כאפה.
"סבבה פני, אז קודם כל אני יעשה לך סיור בעיר ואז אני אלווה אותך לחדר שלך בפנימיה. אז בוא נתחיל." היא אומרת בחיוך. כאילו שגם היא מבינה בכאב הנורא של שם מכוער, גם אם שלה יפה.
אני נפרדת מסבתא שלי והולכת (יותר נכון שוחה) אחרי פס.
היא מסבירה לי על החצי בוע שמעקיפה את העיר. כוח המשיחה עובד בדיוק כמו על האדמה רק שההבדל זה שיש מים מסביב שבזחותם אפשר לשחות. היא לא מראה לי כלום חוץ מהרחוב שמוביל לפנימיה. כנראה זה החוקיים פה.
יפה פה, אבל היו לי ציפיות יותר גדולות. פס מסבירה לי שבונים בתים מעצה מאוד חזקה. אז הכול ירוק כהה פה.
כדי להשיג בית צריך להוליד ילדה. יש בישביל זה חצי שנה אחרי סוף הלימודים כדי להביא לעולם בת. ואז אתה משאיר אותה או בבית יתומות של החצויות או אם יש מספיק אמון, אם האבא. רק אז נותנים לך מספיק כסף כדי לקנות בית.
"אוקיי" אומרת לבסוף פס, "פה חדר האוכל, יש חמש ארוחות ביום ואני מציע לך להגיע לכולם, כי מחלקים אוכל רק בשעות הארוחות, גם אם ימים לא אכלת לא יתנו לך אוכל או תוספת חוץ מהשעות האוכל." פתאום אני רעבה. "טוב, אני אראה לך את החדר שלך, בואי אחריי." אנחנו יוצאות לרחוב עוד פעם. חצויות לפעמים עוצרות ומתלחשות. או מחייכות. אחת אפילו אמרה שלום. אבל רובם ממשיחות לשחות כאילו כלום. ממש לא יפה מיצידם.
פס מובילה אותי לקומה 3 ואנחנו עוברות הרבה חדרים. עד שאנחנו מגיעות לחדר 217