צייד שנתי – פרק 5

ישנתי במיטה שלי עם טריסים וחלונות סגורים, כל רעש קטן שאני שומעת מרדיוס של 5 ק"מ אני ישר מתחבאת בארון. יש לי שמיעה מאוד טובה. אני יכולה לשמוע נמלה במרחק של שבע ק"מ.
אני אורזת תיק אם כל הדברים הכי יקרים שלי. בינהם תמונה שלי ושל שירה. אני מאוד התגעגע אליה, אולי אני לא אראה אותה עוד לעולם.
סבתא שלי באה ב-7 בערב כדי לאסוף אותי. אנחנו נכנסות בזהירות לאוטו בלי שאף אחד יראה, והיא מתניעה לכיוון הים.
כשאני יוצאת מהאוטו כבר חשוך לגמרי. אנחנו נכנסות מהמקום הכי חשוך וצדדי אל החוף. ואז סבתא מתחילה להסביר לי.
"אנחנו נעלמות לים ואת צריכה להתחיל לשחות מהר עד שאת מרגישה שהתחתית מטר מהרגלים שלך ותשני לזנב. את תראי אותי ותשחי אחרי, הבנת?"
"כן סבתא" אני עונה.
"תספרי חמש שניות מאז שאני נעלמת." והיא נעלמה.
אחת- וואו איזה ארוכות השניות כשאתה בלחץ.
שתיים- אני לא מוכנה לזה.
שלוש-יא, איזה צדף יפה. שקט פני תתרכזי.
ארבה- להתכונן.
חמש! אני רצה לים. אני תמיד אהבתי את ההרגשה שכאילו הזמן עוצר בישבילי כשאני רצה בינתיים שמישהו רק ירגיש רוח קטנה. אני מתחילה לשחות. בשעות האלה המים אמורים ליהיות קפואים, אבל אני מרגישה בסדר. לא קר ולא חם. מושלם בישבילי.
כשאני מרגישה שהמים מספיק למטה אני חושבת לעצמי- עכשיו לשנות לזנב- אבל שום דבר לא קורה. ואז אני רואה את סבתא, יש לה זנב בגוונים אדום-אפור. זה מסביר הרבה. לסבתא יש עיניים אדומות ושיער אפור יפה. גם אם העהיניים שלה תמיד נראות כאילו עוד שנייה היא תטרוף אותך {שחלק מזה זה מכון, הסבר בהמשך} היא יפה מאוד. אבא שלי סיפר לי שבדרך כלל הצבע של השיער ועיניים זה הגוונים של הזנב. שלי אמור ליהיות שחור ו…
שחור!
יש לי עיניים שחורות ושיער שחור. אבל זה יפה עלי. השיער תמיד עומד עלי מושלם ולעיניים שלי יש עיפרון טבעי. אז אני לא מתלוננת. כי אני יפה.
ופתאום כשאני חושבת על הצבעים שלי אני מרגישה דגדוג קל ברגלים ומגלה שיש שם שחבה של קשקשים שחורים. אני מתלהבת ומתחילה לשחות אחרי סבתא שלי לעיר החצויות.