צייד שנתי (המשך לחצויה)- פרק 4

"למה את מתכוונת?" אני שואלת המומה.
"תקשיבי, לממשלה יש את כל התמונות של כל הבנות הכי יפות במדינה. את ביניהם. אם את תעלמי ותגידי שאת הולכת לארץ אחרת יחקרו את אבא שלך ויבדקו בשדי תעופה אם באמת קנית כרטיס טיסה, אבל אם תגידי לחברה שלך שמישהו אנונימי איים עליך ואת חיבת לפגוש אותו… יחשבו שנחטפת. אז מה שעלייך לעשות זה לשקר לחברה שלך וללכת בכוונה אחר כך ברחובות שחורים ולהעלם. את יודעת איך. בהצלחה" סבתא אומרת בשקט ומהר כאילו מישהו מצוטט לנו. אני יוצאת לכיוון הבית של שירה.
כשאני מגיע לחדר שלה היא שוכבת על הריצפה אם עינים ואף אדום. דבר ראשון שהיא עושה כשהיא רואה אותי זה לקפוץ עלי בחיבוק גדול. "סליחה פני, אני הייתי עצבנית וזה לא היה בסדר מצידי לצעוק עליך ככה. תגידי, למה את לא יכולה לבוא למסיבה?"
"כי… כי…" ואז אני מתחילה לבכות בכי מלאכותי." תקשיבי, אני חייבת לספר לך משהו אבל אסור לך להגיד כלום לאף אחד. את מבינה?" אני שואלת אותה.
"תירגעי פני מה קרה את מפחידה אותי" היא נבהלת. יש היא מאמינה לי!
"מה שק-קורה זה שאני ח-חייבת ללכת, ול-לא ניראה לי שאני א-אחזור עוד מ-מעט. כ-כ-כי… כ-כי…כ-כ-כ…" ואז התחלתי לבכות והיא באה ומחבקת אותי עוד יותר. כשהיא רואה שאני קצת נרגעת היא שואלת "מה קורה פני?"
"הוא אמר שאם אני לא התיצב מולו ב-9 היום איפה שהוא קבע א-אז…אז ה-הוא…" ועוד פעם התחלתי לבכות.
"פני, רבע ל-9" אומרת שירה. אני קמה בבהלה, מסתקלת על שירה ורצה החוצה.
כשאני הרבה רחובות רחוק משירה אני מתחילה לצחוק בקול שקט. מה מצחיק אותי?- זה ששירה האמינה לי, זה שכולם יחשבו שנחטפתי, זה שאני אשתתף במלחמה בים. ואז לא יכולתי לשלוט על עצמי. הפחתי למצב כפית וצחקתי. אבל לא חזק. אני יודעת להזהר גם כשהכול נראה לי כמו בדיחה גדולה.
ואז נזכרתי מה סבתא אמרה לי ~ אז מה שעלייך לעשות זה לשקר לחברה שלך וללכת בכוונה אחר כך ברחובות שחורים ולהעלם. את יודעת איך. בהצלחה~ כן, אני בהחלט יודעת איך להעלם. טוב, זה לא הלהעלם של להפוך לבילתי נראת, אלה לרוץ כל כך מהר שאף אחד לא ישים לב אלי. תוך שניות אני בבית. אבא השאירלי חלון פתוח שבונכנסתי. מיהרתי להתחנא בארון שלי. עד שאבא פתך את הדלת וניגש אלי כגי לתת לי נשיקה.
"איך הלך?" הוא שואל.
"היא אהמינה לכל מילה" אמרתי בגאווה, אחרי הכל, לא כל יום אתה מהעמיד פנים שנחטפת כשאתה באמת הולך למלחמה סודית מיתחת לים.