צייד שנתי (המשך לחצויה)- פרק 2

"פני, את איתנו?" שאלה המורה ללשון. כנראה חלמתי בעקיץ.
"כן, סליחה המורה, פשוט חשבתי אל איך אימי תיהיה גאה בי עכשיו" עניתי לה בקול מסכן.
"אני ממש מצטערת, רוצה אולי לצאת לשרותים?" היא שאלה. אמרתי לה לא והיא עזבה אותי לנפשי.
תראו, על זה אני מדברת. זה מין חוש שיש לנו. אנחנו יודעות בדיוק מה להגיד ומתי. האמת היא שאמא שלי עדיין בחיים, אבל אצלנו יש חוק שאסור לראות את אמא שלך עד הפנימיה. זה סוג החוקים שאתה לא יודע מאיפה המציאו אותם. לפעמים אני תוהה אם אימי הביאה אותי רק בישביל הכסף. ועדת האחראים החריזה לפני הרבה זמן שכדי שלא ניכחד על כל ילדה שמביאים משלמים סכום מאוד גבוהה. פעם לפי מה שאבא סיפר לי היו מכריחים אותך שיהיה לך לפחות ילד אחד. אבל הרבה לא הצליחו ובתקופה הזאת עבר עוני גדול אז שינו קצת את החוק וככה זה עד היום.
אבא שלי הוא היחיד שגידל אותי. רובנו ניזרקים לבית יתומים מיוחד ליד הים. אבל שמה אין תחושה של בית, אז יש לי הרבה מזל שאבא שלי הסכים לקחת אותי, או אפילו לדעת שאני קיימת. מפני שרוב החצויות מולידות בישביל הכסף הם אפילו לא אומרים לאבא. אאז ברגע שהתינוקות יוצאות מהבתן הם נישלחות אל בית-היתומים.
צלצול. הולכים הביתה.
"פני חכי" אני שומעת את שירי צועקת אלי.
"מה?" אני שואלת בעצבנות.
"את באה למסיבה מחר?" היא שואלת.
"כן, גם את?" אני אומרת בקול ידידותי. זה עוזר, היא נרגעת וממשיכה לדבר מהר.
"אז רוצה לעבור אצלי ולעזור לי לבחור שמלה?"
"ברור" אני מסיימת והולכת הביתה.
שירי תמיד היתה ככה. היא מאוד פוחדת לעבד אותי כחברה אז היא מנסה לא להפריע לי כשאני עצבנית. אני יודעת להרגיש את התחושות של אנשים ולדעת איך הם מרגישים. אז היא חושבת שעם אני לא יהיה חברה שלה היא כבר לא תיהיה מקובלת,וזה מלחיץ אותה.
כשאני מגיע לדלת של הבית אני שומעת דיבורים מבפנים, ובלי לדפוק אני נכנסת פנימה.
זה אבא שלי עם,אוי לא.
הוא יושב עם סבתה שלי.