צייד הזכרונות פרק שמיני
המפלצת התקרבה אלינו ואני הרמתי את החרב שלי בתנוחה התקפית וניקול זזה הצידה עולה על אחד העצים במהירות, ניסיתי לא להביט בה ולהתמקד במפלצת. המפלצת שאגה וחתכתי אותה עם החרב שלי מתחמק מהכפות ידיים שלה שציפורניהם היו חדות כתער. ניקול קפצה על צווארה מהעץ חותכת את גרונה ודם שחור זרם מהפצע, קפצתי ותקעתי את חרבי במרכז החזה שלה. המפלצת שאגה בקול והתרסקה על פניה, ניקול קפצה למטה מתנשפת.
"יפה ג'ושי, עדיין יש לך את זה." אמרה ניקול אחרי שהסדירה את נשימתה.
"נחמד לדעת, תעזרי לי לסובב אותה החרב שלי עדיין בתוכה." אמרתי מתקדם לעברה וניקול הביטה בי מרימה גבה.
"עזוב את זה לרגע." אמרה בחיוך זדוני והחזירה את החרבות שלה לנידוניהן. הסתובבתי אליה והיא עדיין חייכה, חזרתי להביט במפלצת והיא התפוגגה לאט לאבק.
"תמיד כיף לראות חדשים מגיבים לזה, הפרצוף שלך שווה מליון דולר." אמרה בצחוק וטפחה על גבי, היא הרימה את חרבי מהאדמה והביאה לי אותה.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"ניקול." אמרה ניקול בחיוך, היא נראתה צעירה מאד ועיניה הענבריות מלאות שמחת חיים ואנרגיה.
"ג'וש, ג'וש הנטון." אמרתי בחזרה לוחץ את ידה.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"אנחנו מכירים הרבה זמן נכון?" שאלתי אותה כשלקחתי את החרב מידה והיא מביטה בי מוזר.
"היה לך פלאשבק עכשיו נכון?" שאלה אותי ושילבה את ידיה ברוגז.
"כן, מאיזה גיל אנחנו מכירים ניקול?" שאלתי אותה מחזיר את החרב שלי לנידן.
"מגיל 14, התאמנו ביחד להיות ציידים ובגיל 16 התחלנו לצוד ביחד עד שפגשנו את השאר." אמרה והתחילה ללכת בהמשך השביל, חייכתי קלות ורצתי כדי להדביק את הקצב שלה.
"ומה היו היחסים בנינו מאז?" שאלתי וראיתי שהיא מסמיקה קלות.
"חברים מאד טובים." היא אמרה וניערה את ראשה, היא לא מספרת לי הכל אבל כנראה זה לא הזמן שאני אדע.
"וזהו?" שאלתי שוב והיא הביטה בי.
"ככה לפחות זה הרגיש." היא אמרה בחיוך מזוייף, אבל החלטתי להניח לנושא עכשיו.
"והשאר, איך פגשנו אותם?" שאלתי בועט באבן לתוך היער.
"את דין אני מכירה כבר הרבה זמן, הוא התחיל את האימונים שנתיים לפנינו והוא היה המנחה שלי." אמרה בחיוך קל "תומאס היה המנחה שלך, הוא התחיל אימונים גם שנתיים לפנינו ומוקדם יותר מכל צייד." המשיכה והביטה למרחק.
"והשאר?" שאלתי באגביות מביט לתוך היער.
"רד וג'סיקה למדו איתנו והתאמנו בשנה איתנו, רוס חנך את אלינור והכרנו אותם בסיום האימונים של אלינור." אמרה וסרקה את השטח.
"אפשר לדעת למה ברחנו מהמפלצת שגרמה לי לאבד את הזיכרון שלי." שאלתי וראיתי פחד עובר על פניה של ניקול.
"עדיף שלא, זה קצת קשה להסביר עכשיו." אמרה והשביל התעקל עמוק יותר לתוך היער.
"כדאי שנחזור יחשיך בקרוב." אמרתי כשראיתי את השמש יורדת אל מתחת לקו העצים.
"כן, לא כדאי להיות ביער אחרי ששוקעת השמש." אמרה וחזרנו על צעדינו בשקט עד שהגענו לפתח הבית שיצאנו ממנו.
'זה הבית שלי' חשבתי לעצמי ונכנסנו ביחד פנימה.
"אנחנו מכינים ארוחת ערב, כדאי שתלכו להתנקות לפני שתבואו לעזור." אמר דין כשראה אותנו נכנסים לסלון.
"אני אראה לך את החדר שלך." אמרה ניקול בחיוך.
"החדר שהייתי בו עד עכשיו הוא לא החדר שלי?" שאלתי בתמיהה.
"לא, זאת המרפאה." אמרה והובילה אותי במבוך של מסדרונות לחלל בו היו דלתות מכל הצדדים. היא פתחה את אחת הדלתות והיה בו חדר פשוט עם מיטה מסודרת, ארון בגדים מבולגן ושולחן כתיבה עם התמונות שלנו ביחד מחובקים ושל שאר הציידים.
"אני בחיים לא אזכור איך להגיע לכאן." אמרתי בגיחוך והתיישבתי על המיטה.
"אני אצייר לך מפה." אמרה ניקול בחיוך ונשענה על מסגרת הדלת.
"כדאי שאני אלך להתקלח, אני לא רוצה להיות מלאה בדם לארוחת ערב. זה מקלקל את התאבון." אמרה בצחוק ויצאה מהחדר סוגרת את הדלת אחריה. אני עוד צריך ללמוד הרבה על הקבוצה שאני אמור לסמוך עליה, ובמיוחד על חברתי הטובה ביותר לפי כל מה שאני מרגיש וזוכר.
תגובות (8)
תמשיכוווווווווווווווווו אנחנו קוראים תובעניים ואנחנו רוצים עוד פרק. העם דורש עוד פרק של הסיפור! העם דורש עוד פרק של הסיפור!
אני מרוצה :)
פרק ארוך ויפה
תמשיכו!!!!!
סופסוףף פרק ארוךך! העלתם כמה פרקים ועכשיו ראיתי ועשיתי מין מיני מרתון :"")
בכל מקרה מה שאני רוצה להגיד זה שאתם מוכשרים בטירוף ותמשיכו ככה! ואני דורשת עוד פרקים ארוכים.
סיפור מעניין, אבל יש לי כמה הצעות לשיפור:
יהיה נחמד עם תתאר עוד, למשל אתה יכול לתאר איך המפלצות/האווירה/הנוף נראה ומרגיש. זה יכול להיראות מוזר בהתחלה אבל ברגע שתתחיל לתאר יותר אתה תבין כמה פרטים חסרים אתה היית יכול להשלים. גם יש בעיות בכתיב קצת למשל אומרים "נדן" לא "נידן" "נדניהם" כי זה בזכר. וזהו בערך כל השאר נחמד מאוד.
תודה על הביקורת ואני את לא אתה :)
uta אתה ואנחנו כותבים את הסיפור הזה ביחד.
מצטער לא שמתי לב לשם, בכל מקרה בהצלחה בהמשך ותזכרו שמשתפרים עם כל פרק!
או, השתפרות גדולה.
אתם צריכים להביע הרבה יותר רגשות, זה נורא חשוב ומעביר זמן בסיפורים, כי הכל הולך יחסית מהר. =עצה שלי(:
עוד דבר שנזכרתי בו רק עכשיו- אתם כותבים הרבה 'ו..' תנסו להחליף את זה.
'ניקול קפצה על צווארה מהעץ, חותכת את גרונה כשדם שחור החל לנטוף מהחבלה שיצרה. בלא היסוס קפצתי ופילחתי את חרבי בלוח החזה שלה.'