צייד הזיכרונות-פרק 6

ידעתי שאני נמצא בחלום, לא הכרתי את המקום שהייתי בו, ניקול הייתה לידי וכך גם רד. דין ורוס עמדו מלפניי וסרקו את השטח, מסביבינו היה יער עבות.
"הם באים," הקול נשמע מאחוריי, הקול היה של תומאס "תתכוננו!" הוא צעק וכולם שלפו את נשקיהם כולל אני, רוס הכין את אגרופיו ועמד בתנוחה נמוכה כאילו התכוננן לפרוץ בריצה. דין שלף את החרב הזהובה ואחז בפגיון בידו השנייה, ניקול שלפה את שתי החרבות הדקות והכסופות שלה. רד אחזה בחרב פרשים ארוכה בשתי ידיה, שמעתי קול של רובה צלפים נטען ורישרוש של שרשרת ממתכת. מקו העצים פרצו קבוצה של יצורים, חלקם רצו במהירות מסחררת וחלקם התעופפו בעזרת כנפיים שחורות וחזקות.
"קדימה!" זעק רוס וכולם התחילו לרוץ לכיוונים שונים, קולות ירי של הרובה נשמעו ראשונים וכמה מהיצורים לפניי נפלו. הרמתי את החרב שלי מעל לראשי, ראיתי את הזוהר הקלוש שלה כשהנפתי אותה לעבר כנפיו של אחד היצורים שניסה להתעופף מעלי. קפצתי בעוצמה לאוויר ובהנפה אדירה חתכתי את אחת מכנפיו של היצור, הוא פלט צרחת כאב משונה והתרסק מאחורי.
"ג'סיקה, אלינור!" אני צעקתי זאת "תורידו את שדי המעבר, הם מכניסים עוד שדים!" המשכתי ורצתי לעבר עוד יצור מזוויע, הוא היה גדול ממני ונראה מאד חזק אבל אני הנפתי את חרבי ופצעתי אותו לאורך החזה שלו. הוא העיף לעברי טלף עם ציפורניים חדות וגדולות אך התחמקתי מהמכה, להב בקע מתוך הבטן שלו. כשהיצור נפל על ברכיו דין היה מאחוריו ושלף את הלהב שלו מהבטן של השד, הינהנו אחד לשני ופנינו לכיוונים שונים. בזווית העין ראיתי את רוס תלוי על גבו של אחד היצורים המעופפים, הוא החזיק חזק ובעט בעוצמה בבטנו של יצור. מתחתיו תומאס החזיק בשרשרת קוצנית בידיו ותפס את רגלו של אחד היצורים מולו והפיל אותו ארצה, לידו עמדה ג'סיקה וירתה ברוצה צלפים לתוך קו העצים.
"ג'וש!" הצעקה הייתה של ניקול וכשסובבתי את ראשי החבטה הגיעה ישר לצד גופי, עפתי הצידה בסיחרור ונפלתי למטה. קמתי במהירות מנסה למצוא את האוייב. היצור מולי היה גדול מאד, עורו היה אדום וכך גם עיניו, טפריו שחורים עבים וחדים ושיניו כמו מחטים ארוכים.
"כמה נחמד לראות אותך כאן," אמרתי בציניות והרמתי את החרב מולי "תמסור ללילית ד"ש כשאתה תחזור למקום שממנו היגחת!" צעקתי והתחלתי להילחם בו, הקול של המתכת על הטפרים והשיניים שלו כשהוא הגן על גופו בחוזקה היו כה ברורים. שמעתי שריקה של חץ ליד אוזני שנייה לפני שהוא נתקע בברכו של היצור, הוא נפל על ברכו השנייה ואני אחזתי בחוזקה בחרב, מרים אותה מעל לראשי ומנחית את הלהב על צווארו החשוף של היצור. התעוררתי כשזיעה קרה מכסה את גופי, תפסתי את החזה שלי וניסיתי להסדיר את הנשימה המהירה שנקרעה מריאותיי. החרב שהייתה תלויה מעל ראשי פלטה אור לבן קלוש, איתו יכולתי לראות שאני לא פצוע ושאני לא נמצא ביער ההוא.
"אתה ממלמל מתוך שינה עכשיו." הקול מימיני הבהיל אותי, ניקול ישבה על הכיסא ליד השולחן והביטה בי.
"מה את עושה כאן?! הפחדת אותי!" ניסיתי שלא לצעוק וניסיתי להירגע, ניקול קמה ממקומה והסיטה את הווילון מהחלון שלי. אור רך של זריחה בקע ממנו וסינוור אותי מעט, החרבות שלה הצטלבו על גבה באיקס וניצביהם מבצבצים מעל לכתפיה.
"אני מתחילה מחדש את האימונים שלך, תתארגן ואנחנו נרד להיכל הקרב." אמרה ויצאה מהחדר שלי מבלי להביט בי, שפשפתי את פניי וקמתי מהמיטה. השמיכה נפלה מרגליי לרצפה כשקמתי, התכופפתי להרים אותה וראיתי משהו מתחת למיטתי. שלחתי את ידי ומשכתי ארגז קטן ושחור, היו עליו עיטורים בכתב כמו שעל הדלת שלי ובכניסה למכון. ראשי החל לכאוב שוב ועזבתי את הארגז במקומו, נכנסתי לשירותים והבטתי על בבואתי במראה. שיערי היה מבולגן ועיניי שקועות מעט כמו לחיי. נשמתי עמוקות והנחתי את ידיי על הדלפק מולי, נתתי לראשי ליפול קדימה והבטתי על הכיור לפני. פתחתי את הברז ושטפתי את פניי, היום אני הולך ללמוד עוד קצת על עצמי.
"מה לגבי ארוחת בוקר?" שאלתי את ניקול כשיצאתי מהחדר שלי אחרי שלבשתי את מדי הצייד שהביאה לי אתמול ולקחתי את החרב שלי מהיכן שהייתה תלויה.
"מיד אחרי שנסיים את אימוני הבוקר, אחרי." אמרה והתחילה ללכת במורד המדרגות שעלינו איתן לחדרים.
"מה אנחנו הולכים לעשות בדיוק ניקול?" שאלתי אותה ורצתי בקלילות כדי להדביק את הקצב שלה כשעברה בתוך הסלון והמשיכה לתוך המשך המסדרון של כניסת הבית.
"אנחנו הולכים לראות מה אתה זוכר מהאימונים שלך באקדמיה ואז לנסות ללמד אותך את השאר." אמרה ופנתה לכיוון שתי דלתות עץ ענקיות, עליהן היו חרוטים אותם סימנים שנמצאו על הארגז שמצאתי ועל הדלת ועל הקיר בכניסה. אני כבר מתחיל לחשוד שאני צריך להכיר אותן, או לפחות לדעת מה הן אומרות.
"הסימנים האלה," אמרתי והושטתי את ידי לגעת בהן "מה הם?" ניקול תפסה את ידי לפני שנגעתי בדלת.
"אלו רונות, והמסויימת הזאת תהפוך את היד שלך לאבק אם תיגע בה. הן כתובות בשפת השדים, כל רונה מסמלת משהו אחר ואחדות כה חזקות עד שיש בהן מן קסם." אמרה ניקול והביטה על החריטות על הדלתות הענקיות, כשהבטתי טוב יותר עליהן שמתי לב שאין להן ידיות או חורי מנעול.
"איך נכנסים לכאן?" שאלתי וניקול נאנחה, היא המשיכה להתקדם במסדרון "הי! אנחנו לא צריכים להיכנס לשם?" שאלתי והיא עצרה שוב והביטה עליי מער לכתפה.
"לא, זה לא היכל הקרב." אמרה והמשיכה להתקדם, רצתי אחריה ותפסתי בכתפה מסובב אותה כך שתפנה אליי.
"אז מה זה? ולמה הראת לי את המקום ההוא אם אנחנו לא צריכים להיות בתוכו?" שאלתי וניקול הביטה לצדדים, כאילו מוודאת שאין אף אחד מסביב למרות השעה המוקדמת.
"אני אספר לך אחר כך, זה לא משהו לדבר עליו בחופשיות." אמרה והסתובבה להמשיך, המשך המסדרון פנה שמאלה כאילו חזרה לתוך המכון.
"זה היכל הקרב?" שאלתי כשהגענו לדלת קטנה ופשוטה מעץ לבנבן, ניקול חייכה בערמומיות ופתחה את הדלת.
"כן," אמרה וראיתי את החלל העצום בפנים "זה היכל הקרב." המקום היה ענקי, מזרנים גדולים כיסו חלק מהרצפה והשאר היה רצפת אבן חלקה. בצד עמדו כמה מטרות עגולות וכמה בובות אימון שכנראה ראו ימים טובים יותר, לא נראה שהיו נשקים בסביבה. במרכז ההיכל היה מצוייר על הרצפה עיגול קטם, כאילו תיחם חלק מסויים של ההיכל.
"וואו," אמרתי והתקדמתי פנימה כדי להביט יותר טוב על הכל "כאן אתם מתאמנים?" שאלתי והבטתי סביב.
"אנחנו ג'וש, זה גם ההיכל שלך." אמרה ניקול והתקדמה בנחישות לכיוון העיגול, עקבתי אחריה עדיין סורק כל פינה של המקום.
"מה זה?" שאלתי כשהגענו ממש קרוב לאיזור המתוחם במרכז ההיכל.
"זה איזור הסימולציה," אמרה והצביעה על מרכז העיגול "טוב… זה הדרך להגיע לאיזור הסימולציה." המשיכה והתקדמה מאחוריו, כשהבטתי עליה מעבר לעיגול הדמות שלה נראתה מעוותת מעט. כאילו היא נמצאת בתוך מים או שקיר זכוכית מפריד בנינו, הושטתי את ידי והיא עברה בקלות פנימה.
"מה קורה אם נכנסים פנימה?" שאלתי ועברתי מסביב לעיגול לעבר ניקול.
"אתה משתגר למקום כלשהו וצריך להתמודד עם מה שהמכון חושב יאתגר אותך." אמרה באגביות והתקדמה לכיוון בובות האימון.
"סליחה אני חושב ששמעתי אותך לא נכון, את אמרת שהמכון חושב?" שאלתי והיא ציחקקה.
"כן, שכחתי שאתה לא זוכר כלום. המכון הוא לא רק בניין, יש בו קצת… איך אני אנסח את זה? הוא גם קצת חי." הבעת פניי גרמה לה לגחך.
"מה זאת אומרת חי?" שאלתי כשעצרנו ליד בובות האימון.
"כל הציידים שאי פעם שמרו על האיזור הזה גרו במכון הזה, כשהציידים מתים הם מקבלים שתי אפשרויות: האחת היא להשלים את התהליך ולהמשיך לחיים שלאחר המוות ולקבל מהצייד הראשון את המשימה שלהם בתור מלאכים שומרים, או השנייה." היא החוותה עם ידיה מסביבינו "להישאר כאן ולפקח על הציידים החדשים, להנחות אותם לעבר המטרה שלהם. להיות משהו כמו מנחים בלתי נראים ולתת לנו את האימון הנכון והאתגרים המספקים כדי שנתגבר על כל החולשות והפחדים שלנו, כדי שנוכל להיות מי שאנחנו צריכים להיות למען המלחמה שלנו בשדים." ניקול התהלכה ברחבי ההיכל כשדיברה, עקבתי אחריה עם עיני והסתובבתי כשהלכה מאחוריי.
"אז בעצם יש כאן רוחות של ציידים מתי שעוזרים לנו להגיע לקצה גבול היכולת כדי שנוכל לפרוץ אותו ולהיות האנחנו המושלמים ביותר שאנחנו יכולים להיות?" שאלתי והיא צחקה.
"אפשר גם להסביר את זה ככה, כן." אמרה וחזרה לעמוד לידי. "עכשיו אני רוצה לראות כמה טוב אתה יכול להניף את החרב שלך." אמרה והצביעה על אחת בובות האימון, היו עליה הרבה סימנים של מכות מחרבות.
"את רוצה שאני ארביץ לבובה עם החרב שלי?" שאלתי והיא הינהנה.
"כמה שיותר חזק בבקשה." אמרה ואני התקדמתי קרוב יותר לבובה, שלפתי את החרב שלי מהנידן שלה על גבי. אחזתי בחוזקה עם שתי ידיי בניצב ונשמתי עמוקות, הנפתי את החרב מעל לראשי ועצמתי את עיניי כשהנחתתי את המכה על הבובה. הרגשתי שידיי נמשכות מטה וכשפקחתי את עיניי ראיתי שהחרב שלי חתכה את הבובה לשתיים והמשיכה לרצפה, שם היא נכנסה כמה מילימטרים לתוך האבן.
"אני מצטער." אמרתי ומשכתי בכוח את החרב מתוך האבן, כשהבטתי לאחור על ניקול פיה היה פעור.
"על מה אתה מצטער?" שאלה ובלעה רוק.
"אני הרסתי את הבובה." אמרתי והיא חייכה בגיחוך שקט.
"זה לא משנה יש לנו מליונים כאלו בארון הציוד, איך עשית את זה?" שאלה והתקדמה לבובה.
"אני לא בטוח, למה?" שאלתי והיא נגעה בחלק של הבובה שנפל על הרצפה ליד המעמד שלה.
"היא עשויה מאבן מיוחדת, אף אחד לא מצליך לחרוץ בה יותר מכמה חתכים קטנים ורדודים." אמרה, ירדתי על ברך אחת ומיששתי את החלק שנפל. אבן קשה ומחוספסת, צבעה היה שחור עם כמה קווים דמויי עורקים אפורים בהן.
"עשיתי את זה בעבר?" שאלתי וניקול נדה בראשה לשלילה.
"כפי שאמרתי, אף אחד אף פעם לא הצליח לעשות את זה." היא קמה והביטה סביב, היא משכה אותי לכיוון האיזור של ההיכל בו היו המזרנים הגדולים.
"מה עכשיו?" שאלתי כשהיא הניחה את החרבות שלה מעבר למזרנים ועלתה עליהם, היא אספה את שיערה בגומיה ואני הורדתי את החרב שלי והנחתי אותה ליד שלה.
"עכשיו אני רוצה לראות כמה אתה זוכר איך להילחם פנים אל פנים, בלי נשקים." אמרה וקדה אלי, קדתי חזרה והיא התכופפה מעט. ממש כמו רוס בחלום שלי. עשיתי כמוה והרמתי את ידיי לרמת הפנים שלי, היא רצה אליי והתכופפה שנייה לפני שנתקלה בי. היא תפסה את שתיי רגליי ובכוח הוציאה אותי משווי משקל וזרקה אותי על הגב, היא עלתה מעליי ובעזרת רגליה ריתקה אותי לרצפה. היא ניסתה לתפוס את ידיי אבל הצלחתי להתחמק מהאחיזה שלה, במאמץ הצלחתי להעיף אותה מעליי ולקום במהירות. היא חייכה ונעמדה שוב כמו מקודם, כשהיא רצה אליי שוב תפסתי את מדי הצייד שלה ובעזרת הרגל שלי הפלתי אותה לצד. כשהיא ניסתה להסתובב על גבה תפסתי את ידה וסובבתי אותה כך שהייתה צריכה להיות על הבטן, הצמדתי את היד שלה לגבה ועם הברך שלי השארתי אותה צמודה לרצפה. היא נשמה עמוקות ואז הסתובבה על צירה והפילה אותי על גבי שוב, כשבאה לרתק אותי חסמתי אותה עם רגליי וידיי. תפסתי אותה והעפתי אותה מעל לראשי ואחורה, הסתובבתי וקמתי במהירות היא הייתה על גבה ומיהרה לקום גם כן. רצתי אליה ותפסתי את שתי רגליה והפלתי אותה כמו שהפילה אותי בהתחלה, ריתקתי את גבה למזרן והיא דפקה עליו. שיחררתי אותה וקמתי, הושטתי לה יד לעזרה וכשהיא תפסה אותי משכתי אותה לעמידה.
"אז מה את אומרת?" שאלתי מתנשם, היא גיחכה.
"הגוף שלך עובד על אוטומט, שזה טוב יחסית. אבל אנחנו נצטרך לעבור על כל מה שלמדנו באקדמיה שוב, רק כדי שצדע את כל המושגים הרשמיים של הכל." אמרה ולקחה את החרבות שלה, מצליבה אותן שוב על גבה.
"עכשיו אפשר לאכול ארוחת בוקר?" שאלתי והיא צחקה, חייכתי.
"בטח, בוא נעלה." אמרה והלכנו יחד מחוץ להיכל.